החצר האחורית

בחצר הנשית מקבלות נערות מגיל 13, שאין להן מקום בעולם שלנו, מקלט וארוחה חמה, אוזן קשבת ובעיקר, כלים והזדמנות אמיתית להשתלבות בחיים

07/03/2011
אפרת רייטן קבלו עדכונים מאפרת
  • RSS
» מוצאות שוב את הדרך לחיים. תמונה: Thinkstockphotos

בחצר האחורית של החיים, אי שם בגבול של יפו (הלוא היא החצר האחורית של תל אביב) ובת ים, בחצר האחורית של בית עזוב ונטוש, שם מצאתי את התקווה. בית שמופעל ממעט מאד כסף אבל הרבה אמונה ואהבה- החצר הנשית.

אם אין לך מה לחפש שם אין כל סיבה להגיע לאזור. אתם יודעים- יפו, סמים, מצוקה כלכלית. אם לומר את האמת, אנחנו מעדיפים לא לראות את החצר האחורית של החיים. אפילו את של עצמנו אנו מעדיפים להסתיר. גם אני, שבחרתי לגור ביפו בעשור האחרון וביתי שוכן במרחק של חמש דקות,  מעדיפה לראות את הים ולא הגעתי לשם. עד לפני שבוע. אז התקשרה אלי נעה ושאלה אם הייתי מוכנה לבוא לביקור. "ראיתי שאת כותבת באתר אינטרנט לנשים, וחשבתי שאולי יעניין אותך לשמוע על פרויקט שהוא כולו עבור נשים". הסכמתי לנסוע עד נפאל, חשבתי לעצמי, לגלות דברים חדשים על העולם ועצמי, אז עד לרחוב יפת? "ברור", אמרתי לה.

חבל ההצלה של הילדות

החצר הנשית הוא מקום אחרון אולי עבור נערות מגיל 13 שאין להן מקום בעולם שלנו. רחוב אלנבי בדרום תל אביב הוא הגבול הצפוני לעולמן המוגבל. הן שונות ובאות ממשפחות ורקעים שונים, אבל משותף הוא לכולן דבר אחד- המצוקה, האלימות והייאוש מהחיים וממוסדות המדינה למציאת פיתרון להשיבן למשהו שאפשר לקרוא לו נורמלי. הבית ברחוב יפת הוא חבל ההצלה שלהן. מקלט וארוחה חמה, אוזן קשבת ובעיקר, בניגוד למקומות אחרים, מעניק כלים והזדמנות אמיתית להשתלבות בחיים.

פגשתי את לידור, בחורה בת 26 שהגיעה לפני שמונה שנים לחצר הנשית. בלי ציפיות מהעולם, בלי כסף ובלי תקווה, רק עם הרבה חרדות ועולם שלם שסוגר עליה. את לידור ליוו מאז שהיא זוכרת את עצמה אלימות ומצוקה כלכלית איומה, מקלטים ובריחה מבית לבית.

מה זה אומר מצוקה? אני מנסה להבין את המילה המפחידה הזו. והיא מתארת: "מצוקה זה אומר לא לישון בלילות מפחד שמישהו ידפוק לי בדלת ויגרשו אותי מהבית. זה אומר", היא ממשיכה, "ללכת רגע למכולת ולגלות שאני לא יכולה לחזור הביתה כי היו המעקלים והחליפו את המנעול. חרדה משתקת. כזו שגורמת לי לקפוא בנקודת הזמן בחיים בלי אפשרות לעשות כל צעד קדימה".

ילדות בלי בית, בריחה תמידית

הילדות היא זיכרון קשה עבורה. אני מנסה לשאול איך זה לחיות כילדה במציאות חשוכה שכזו, והיא נפתחת לרגע: "הילדות שלי היא ילדות בלי בית. כל הזמן היינו בבריחה ממקום למקום. מבית ספר לבית ספר. החובות היו גדולים ולא הייתה לנו אפשרות לסגור אותם ולכן נאלצנו לברוח ולנסות להתחיל מחדש בכל פעם במקום אחר. הייתי ילדה עצבנית, עצובה ובוכה הרבה ונפגעת מכל דבר. אימא שלי הייתה עצובה. את יודעת מה זה לסרב לילד שלך על כל דבר? אני לא למדתי כי לא יכלו לקנות לי ספר חשבון שהייתי צריכה. הייתי יושבת מחוץ לכיתה על הספסל כי התביישתי להיכנס לכיתה. הילדים היו צוחקים עלי שאני מביאה אוכל משלשום, שיש לי כינים ושאין לי בגדים חדשים. את כיתה א' אני זוכרת לטובה. סיימתי עם תעודה מצוינת, אבל בסוף השנה נאלצנו לברוח לעזוב את העיר ואת בית הספר ומאז הלימודים נעצרו. אני בכלל לא מדברת על אבחון שיכלו לעשות לי ואז היו מגלים שיש לי לקות למידה ואולי הייתי מקבלת עזרה".

מה היה קורה אם לא היית מגיעה לחצר הנשית? שאלתי. לידור קפאה. נבהלה ממש. "או אה.. נגעת לי.." קולה משתנה, מתרכך, "הייתי נשארת בלי בית, כלומר לא רק קורת גג, אלא בלי משפחה, בעצם בלי האוויר שאני נושמת. אני מפחדת לחשוב מה היה קורה. לא הייתי מגיעה לכלום בחיים. בטוח שלא הייתי הולכת ללמוד. המקום שינה אצלי את התפיסה שכולם נגדי. היום אפשר פעם ראשונה לראות את המשפחה מחייכת. אני עדיין אוספת שקל לשקל ולא אלך לסרט או אקנה לעצמי בגד כדי לכסות את החובות, אבל אפשר כבר לראות את האור".

כוח לצאת מתחתית החיים ולהצליח

כבר שלוש שנים לידור עובדת בגן ילדים ומעניקה להם את כל מה שלא קיבלה ולא יכלו לתת לה. החלום שלה זה לפתוח גן משלה. "אבל לא בצפון" היא אומרת, "שם הילדים מקבלים הכול, אין לי מה לתת להם. יש בי אהבה אין סופית וחיבוקים ונתינה שאני מרגישה שאני חייבת לתת. כשאני רואה חיוך של ילד",מחייכת חיוך מקסים בעצמה, "אני שוכחת מכל הצרות שלי בחיים. ויום יבוא ואני רוצה להתנדב פה ולתרום כסף למקום כי אני יודעת שיש חשש שייסגר".

החצר הנשית והמתנדבות, עזרו ללידור ולמשפחתה למצוא את הדרך חזרה לחיים. הן נתנו לה יעוץ וליווי משפטי שהוביל להסדר חובות, והיום אפשר לראות את הסוף לתהום שאיימה וסגרה על חייה. כמו לידור, הן מצליחות לשלב בחיים כשבעים בחורות צעירות מדי שנה ולא מתייאשות מאף אחת, גם כשזה לא תמיד מצליח.

איזה כוחות מדהימים, חשבתי לעצמי כל הדרך הביתה. של לידור, כמובן, לצאת מתחתית החיים ולהצליח, ולא פחות של כל אותן נשים שמפעילות את החצר הנשית. ביכולת שלהן להציל חיים של ממש, להאמין בטוב ובאופטימיות ולהעביר את זה הלאה.

מתוך הבלוג של אפרת רייטן

>> לחצו כאן לסרטון על החצר הנשית

תמונות אילוסטרציה: Thinkstockphotos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית אפי גבזו 07/03/2011

    המושג “חצר אחורית” הוא כל כך חזק שאם נבין מה המשמעות שלו, נבין עד כמה הקושי של מי שנמצא בחצר הזו לצאת החוצה, אל הפרונט של העולם הגדול. לכל בית מפואר יש את “המאחורה” שלו. שם מאפסנים את כל מה שלא רוצים שנראה. ומי שגר שם, בחצר האחורית, פוחד פחד מוות לצאת אל האור הקדמי, האמונה ששם מקומו מחלחלת אל עורקיו ומקבעת אותו, בלי אשמתו, אל הסטאטוס שהחברה דחפה אותו אליו.
    אלומות האור ששלחת אל המקום הזה, והתמיכה שהאחרות מעניקות לכל מי שמנסה להיבנות שם מחדש – יחזקו , אני מקווה, את הבנות, כך שהחצר האחורית תהפוך לחלון ראווה או לפחות לחצר רגילה, כזו שכל אחד אוהב לשהות בה.

  • תמונה אישית rapoport 16/03/2011

    איך אפשר ליצור קשר עם המקום?

  • תמונה אישית רונית הבר 17/03/2011

    לגולשת רפופורט -
    הנה מידע שמצאתי בגוגל.

    יפת 218, יפו.
    טלפון: 03-6599359
    דוא”ל: [email protected]

  • תמונה אישית rapoport 22/03/2011

    תודה רבה :) כבר יצרתי קשר אתן

בחזרה למעלה