החמוצים נוהרים לאולמות התיאטרון

הקלאסיקה של חנוך לוין הונחה בידיהם של צוות צעיר, שהיטיב לעשות אינטגרציה בין הכבוד לרוחו של לוין ובין רוח הזמן, והתוצאה מצחיקה מרוב עצב

15/04/2018
לירון הלברייך קבלו עדכונים מLiron
  • בדואר
  • RSS

יעקובי ולידנטל. צילום: לירן לוי, יח"צ הקאמרי

יעקובי ולידנטל / תיאטרון הקאמרי

נדוש ולעוס ובנאלי לכתוב שוב עד כמה חנוך לוין היה גאון, עד כמה הוא היטיב לתאר את החולשות והעליבות האנושית, עד כמה הוא ידע לגרום לנו לצחוק בכל פה ולהתכווץ בכאב, במשיכת קולמוס, ועוד יותר מכך, במחזה שקם לחיים על הבמה.

ולמרות שזה בנאלי, חטאתי בכך שוב, תחת ההשפעה של שתי הצגות של לוין, "יעקובי ולידנטל" ו"הילד חולם", בהן צפיתי יום אחרי יום, בתיאטרון הקאמרי, שהיה ביתו השני. אני מודה שהחוויה הכפולה הזו טענה בי את הזכרון של גווניו השונים של לוין כמחזאי, ואת ההשפעה העצומה שיש לו עד היום, כמעט 19 שנה אחרי מותו, על איך שההצגות הללו נראות ונשמעות.

יעקובי ולידנטל. צילום: לירן לוי, יח"צ הקאמרי

"יעקובי ולידנטל", בבימויו של יונתן אסתרקין ובכיכובם של ערן מור (בתפקיד איתמר יעקובי), דוד שאול (בתפקיד דוד לידנטל) וכנרת לימוני (בתפקיד רות שחש), היא קומדיה עצובה על זוג חברים עלובים, שאחד מהם נוטש את החברות לטובת השגת האושר בדמותה של אישה מלאת חמוקיים, "ביג תוכעס", היא רות שחש. רה"מ נתניהו היה בטח אוהב את כותרת המשנה הקולעת של המחזה: שני גברים חמוצים ואישה חמוצה מחמיצים את החיים. ואכן ההצגה היא שרשרת של החמצות, יאוש, שיממון ופשרות שקטות.

המחזה עלה בפעם הראשונה לפני למעלה מ- 45 שנה, והיה המחזה הראשון שלוין ביים בחייו. גם הפעם הטקסט המבריק זכה לבימוי שמכבד את המקור הלוויני, אולם בניגוד להפקה הקודמת, משנת 2003, בכיכובם של תיקי דיין, רמי ברוך ודרור קרן, ההפקה הנוכחית מתהדרת בקאסט צעיר בהרבה. לימוני ומור בשנות השלושים לחיים ושאול בן 28. הגיל הצעיר יחסית של המשתתפים מחזק את תחושת הפתטיות של דמותן, שכבר כעת משאות נפשם ותקוותיהם אפסיות ואפרוריות, בייחוד לאור האמוציות שהם משליכים עליהן.

יעקובי ולידנטל. צילום: לירן לוי, יח"צ הקאמרי

הבימוי של אסתרקין נמרץ ואקטיבי, אבל לא גולש לסלפסטיק, והוא ממקם את הפסנתרן בצד הבמה ובכך נותן למוזיקה את מקומה כשחקן רביעי במחזה. יחד עם הנאמברים המוזיקליים של השלושה, שמשחקים בכישרון מצחיק ונוגע ללב את השלישיה הפסודו-רומנטית, מתקבלת פרשנות רעננה אך לא רדיקלית והרמונית לטקסט של לווין, שסוחטת געיות צחוק ואנחות הזדהות עצובות. לימוני נפלאה בתור הפאם-פטאל דימקולו שנכשלת בתככיה להפיל ברשת את יעקובי ולשמור עליו כבעל, שאול עלוב ונוגע ללב כלידנטל הלוזר הגמור וחסר התקנה, שמוצא הנאה בסבל, ומור מצוין בתפקיד יעקובי שמנסה לרומם את עצמו ע"י פנטזיות שהגשמתן לא מסבה לו עונג, ודומה דמיון מחשיד, במימיקה ובקול, למנשה נוי.

עיצוב הבמה משרת היטב את ההצגה: חסכוני ופשוט, אבל בעל קריצה ושעשוע. התלבושות של רות שחש (לימוני) מתאימות באופן מושלם לעיצוב דמותה מלאת החמוקיים, המפתה-נטושה, והדבר היחיד שנחווה כגימיק חביב אבל לא נחוץ היתה ההקדמה להצגה, שהראתה את הכנות הדמויות להצגה, במסגרת "שבירת הקיר הרביעי".

לאוהבי הקומדיות המרירות של חנוך לוין, וגם לבתולי מחזותיו, זאת הצגה שתוציא אתכם עלובים אך מרוצים.

*******

יעקובי ולידנטל, מאת חנוך לוין

במאי: יונתן אסתרקין

עיצוב תפאורה: איה בן אשר באך

עיצוב תלבושות: דפנה פרץ

לחנים מאת: אלכס כגן

פסנתרן: מיכאל קנר

משתתפים: כנרת לימוני, ערן מור ודוד שאול.

להזמנת כרטיסים >>




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה