החזייה הראשונה שלי. בגיל 49

עם יד על השד: מה הדבר הראשון שאתן עושות כשאתן מגיעות הביתה, חולצות נעליים או משחררות את החזייה?

06/08/2012
אופנה ויופי קבלו עדכונים מאופנה ויופי
  • RSS

זה קרה לפני חודשיים: נכנסתי לחנות לנז'רי בקניון עזריאלי. היתה לי הרגשה שדווקא שם, במקום הכי סואן בתל אביב, מוקפת בהמוני נשים שיודעות בדיוק מה הן מחפשות, לא ירגישו כמה קלולס אני, והמוכרות יתעלמו ולא יציקו לי. לא היה לי מושג מה בעצם אני מחפשת, עד שהתחלתי למדוד, מרגישה כמו מפגרת: אשה בגילי אמורה כבר לדעת.
..
למזלי, המוכרות באמת היו עסוקות, וחוץ משאלת החובה (צריכה עזרה?) עזבו אותי לנפשי. וכך מצאתי את עצמי מבלה לראשונה בחיי בחנות לאנז'רי, בהנאה מוחלטת, ממששת חזיות, לומדת להבחין בין מרופדות לכאלה שלא, בין "עם ברזלים" (ככה קוראים לזה?) לבין כאלה בלי. ולראשונה בחיי הבנתי מה מידת החזייה שלי – C 80, זו הזהות החדשה שלי. בסוף גם הצליח לי: יצאתי משם עם חזיית תחרה אפרפרה, עם ברזלים (ככה קוראים לזה?) מייצבים וללא ריפוד. החזייה הראשונה שלי.

..
צילום: Gettyimages
..
..
אני בת 49. זו לא טעות הקלדה. נכון, הכותרת היתה הולמת יותר לו הייתי בת 15, אבל בגיל ההוא, כשכל בנות כיתתי לחששו על החוויות מ"בנות פסיה", החנות המיתולוגית ברחוב קינג ג'ורג (שתרמה את שמה ללהקת הדראג המיתולוגית לא פחות), אני העדפתי להישאר נטורל.
..
למה? אולי בגלל שנורא התביישתי שאיזו קשישונת תמשש אותי, כמו שקרה לחברתי ורד. אולי משום שלא היה לי מושג קלוש מה המידה שלי, ואיך מפענחים את הספרות (היום אני יודעת – זה ההיקף!) ומה משמעות האות הלועזית – מידת ה"קאפ" המפורסמת שהיתה תיאורתית לגבי. אולי בגלל הקרסים שננעצו לי יום שלם בגב, כשהעזתי לנסות את אחת החזיות של אמא שלי, ונשבעתי שאת הסבל הזה אני לא עוברת יותר.
..
אולי משום שרק כשהגעתי לגיל 29 ונכנסתי להריון, הרגשתי שאני כבר לא ילדה-נערה עם ציצים קטנים שלא שמה, תרתי משמע, על העולם, אלא באמת אשה עם חזה שופע. יש מצב שמשהו בהתפתחות שלי נעצר בגיל ההתבגרות.

אני לא מוזרה – אתן מוזרות

למעלה ממחצית חיי הבוגרים נהנו השדיים הקטנטנים והיפיפיים שלי מחופש מוחלט. זה ממש לא שינה לי מה לבשתי: חולצת טריקו לבנה, חולצת משי תכלכלה, אפילו מתחת למדים – לא הטרחתי את עצמי. כן, המבטים ננעצו, היו גם הערות ברחוב. פעם מישהו אפילו שלח יד למשש, באמצע הרחוב בנווה צדק. זה היה מביך ומפתיע – אבל זה לא שינה את תפיסת עולמי. כשחברה העיזה פעם לומר לי שבגילי (הייתי כבר בת 28) זה מוזר, צעקתי עליה שהיא מוזרה, היא ושכמותה. שאני לא מבינה למה נשים נכנעות לתכתיב הזה בכלל. כי מי קבע שאי אפשר ללכת בלי? מי? ולמה? כי בואו נודה באמת: חזייה זה הדבר הכי לא נוח בעולם. אפילו יותר מעקבי סטילטו. עם יד על השד: מה הדבר הראשון שאתן עושות כשאתן מגיעות הביתה, חולצות נעליים או משחררות את החזייה?

למותר לציין, שאחרי שנים בהן רק חלצתי נעליים, בחצי השנה האחרונה אני מזדרזת להעיף את החזייה. היו רק שתי תקופות בחיי בהן הואלתי בטובי ללבוש משהו מתחת לחולצה: הראשונה היתה לקראת סוף ההריון ובחודשים שאחרי הלידה: חברה ציידה אותי בזוג חזייות הנקה – כאלה שנרכסות מלפנים, אתן יודעות - שבמקרה התאימו לי. והיתה תקופה שבה לימדתי כמורה מחליפה בחטיבת ביניים והרגשתי שלא יאה להסתובב ככה בין בני הנוער. אז התוודעתי לראשונה לגוזיות ואימצתי אותן בשמחה גדולה. ללכת בלי, להרגיש עם.

אומרים שפעם נשים שרפו חזיות, כאקט דמונסטרטיבי פמיניסטי. עובדתית והיסטורית כנראה שלא היו דברים מעולם, אבל גם היום, אחרי שבמגירת הלבנים שלי שוכנות כבר שלוש חזייות (אחת אדומה עם נקודות, יפה נורא, אחת לבנה פשוטה, וחזיית הבתולים האפרפרה) אני עדיין מזדהה עם הדימוי הזה.

אז למה בכל זאת השקעתי בקניית שלוש חזייות, ויש לשער שבעתיד יצטרפו אליהן נוספות? כי מה לעשות, שצמד העופרים הזקורים שלי החל בשנים האחרונות להשפיל מבט והגוזיות מתקשות לעמוד בנטל. זה נראה לא טוב, מרגיש לא טוב ואיכשהו לא מסתדר עם הדימוי החדש שלי, כאשת מקצוע מכובדת.

כשהלבוש שלי מאפשר את זה, אני עדיין מעדיפה חזיות ספורט, ובבית אני ממשיכה ללבוש גוזיות. אם זה היה תלוי בי, הייתי מוותרת גם על שאר פריטי הלבוש ומסתובבת בתחתונים בלבד. הסיבה היחידה שאני נמנעת לממש את האיום היא, שאני לא בטוחה שהבנים המתבגרים שלי מסוגלים להתמודד עם החרפה שאמיט עליהם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה