החבר הטוב שלי לא הזמין אותי לחתונה שלו

ברגע הראשון התעצבתי. אפילו דגדג לי להיעלב שלא לומר לעשות “ריגשי” או במילים בוטות להפעיל לחץ חברתי אבל עצרתי ונזכרתי שאני לא זו שחשובה. הם אלו שחשובים

11/05/2017
שירלי טמיר קבלו עדכונים משירלי
  • בדואר
  • RSS

אנחנו משקיעות הרבה עבודה בלגשר על הפער שבין הפנימי שלנו (המחשבות, הנפש, החיים שמתקימים מאחוריי דלתיים סגורות), לבין החיצוני שלנו, זה שחשוף בפני כולם (איך אנחנו נראות? מה אחרים עושים? ומה חושבים עלינו?). יש כאלה שהפער אצלן הוא גדול מאד אפילו עצום ויש כאלה שמצליחות, איכשהו, לצמצם אותו. זה לא קל, לנהל את המרחב הזה, לדעת איפה ומתי נכון להנמיך את הווליום ואיפה דווקא כדאי להגביר. מתי לעמוד על “שלך”, מה בכלל בתוך כל המרחב המבולגן הזה הוא “שלך”? ומתי לתת לדברים “לעבור לידך”.

זה אתגר להצליח לשמור על שפיות כש-7,000 אנשים מדברים אליך ואומרים לך ברגע אחד נתון דברים סותרים וגם – וזו הנקודה הבאמת בעייתית – לזהות בתוך כל הרעש הזה את הקול שלך.
בייחוד, כשהקול הזה הוא קול רועד. כמו כשאת אחרי לידה, או לפני איזו בחירה חשובה, או רגע מכונן.

לפעמים, אנחנו מוצאות את עצמנו מאמצות קול אחר, מבלי משים. הוא מוצא את דרכו אל מיתרי הקול שלנו ולפתע הוא מדבר מגרונינו. וזה מוזר מאד, לשמוע כך את עצמנו. לחץ חברתי זה כאילו מושג כזה ששייך לפעם. לגיל ההתבגרות. כשעיצבנו את אישיותנו ולמדנו להציב גבולות. אז הלחץ החברתי התערב וערער, ממש לחץ עלינו – לגלות ולהתגלות.

בפועל, אנחנו לא מפסיקים להתבגר. בדיוק היום, אבא שלי, כשישבנו בפארק, תחת קרני השמש, הבחין שלילדה הקטנה שלו כבר יש שערות לבנות (ברבות). גם הנפש, כמובן, מזדקנת. או אם להיות מנחמת נאמר מחכימה.
על אחת כמה וכמה כשאנחנו הופכות לאמהות. תחשבו כמה מידע צברנו! חופשי לבחינת בגרות.

ועכשיו ברצינות, אנחנו צריכות לעצב זהות. מחדש לגלות ולהתגלות, להציב גבולות. אפשר ואף רצוי להביט במנוסות. ללמוד מטעויות. אבל גם לעשות בחירות שונות, כאלה, שרק עבורי הן הנכונות. בעולם שבו הכל יחסי ותמיד יש נקודת השוואה. נקודה שהפכה לפיד כזה שאפשר לגלול בו אינסוף ולהישאב אל תוכו תוך. כמעט להיאבד, ואז להרים את הראש לזמן שהוא עכשיו. ולא כזה שתועד לפני דקות, שעות או מוגש כתזכורת מלפני כמה שנים.

שירלי טמיר והבייב

העניין הוא שגם כשהקול שלנו צלול, סמוך ובטוח לעיתים קשה לו לגבור על הקולות האחרים. ואז, מה עושים? חבר טוב שלי מתחתן החודש. אנחנו חברים מגיל 17. עברנו ביחד דרך ארוכה. תיכון. צבא. טיולים. ים של רגעים מצחיקים. חלקם מעושנים. וגם דמעות, משלל סיבות. ועכשיו, הוא מתחתן עם בחירת ליבו והיא נהדרת ואני כל כך מאושרת בשבילם, חברים טובים ואהובים.

היה להם לא קל לבחור את הדרך להתמסד. עם משפחות מאד שונות. קוטביות של דעות. ו”בחירת מלחמות” ולבסוף הם עיצבו להם פשרה. והיא לא כזו שמרצה את כולם. אבל היא מרצה אותם. אז, אני לא מוזמנת לחתונה. כי היא מאד אינטימית וקטנה. ואני לחלוטין מבינה, שאם מרחיבים את המעגל אפילו בקצת, הוא באמת עלול להיקרע ולאיים לנפץ את כל הבועה.

ברגע הראשון התעצבתי אפילו דגדג לי להיעלב שלא לומר לעשות “ריגשי” או במילים בוטות להפעיל לחץ חברתי אבל עצרתי ונזכרתי. שאני לא זו שחשובה. לא בהחלטה שלהם איך הם רוצים להתחתן. הם אלו שחשובים. ואני באמת מאד שמחה שהם הצליחו, יחד, לזהות קול אחד ולדבר אותו מעל כולם.

החיים הרי מלאים באתגרים ואני מתרגשת עבורם כי, בעיני, זו אבן דרך נפלאה. זוגיות במיטבה – פשרות, וויתורים ושמחה גדולה הם באמת יופי של נקודת התחלה. אני שמחה שאני מצליחה לראות את החיפוש והמאבק שלהם להשמיע את קולם ומאמינה שרק אם נזהה את זה אצל אחרים וננסה לתמוך בזה ולעזור זה מה שיאפשר לכולנו לחיות בעולם אוטופי בו מנהלים שיח שגם שומעים וגם נשמעים.

ואם אתן נאבקות למצוא את הקול שלכן, קודם כל, בבקשה אל תהיו קשות עם עצמכן. כולנו קצת אבודות. כולנו קצת אבודים. מותר גם לבקש קצת שקט, מכל האנשים עם הכוונות הכי טובות, כדי לנהל קודם שיחה אישית, עם עצמנו. ומותר גם לא להיכנע לקולות אחרים אפילו אם הם יותר חזקים, או מנוסים, או מאד, מאד הגיוניים.  כי הקול שלנו ייחודי ואנחנו חייבות להיות, קודם כל לעצמנו, נאמנות.

בתמונה רואם אותנו תופסות את ההגה. בגיל שנתיים זה נראה שיותר קל להם לצעוק “שלי” ולדחוף את כל מי שמאיים להתערב. אנחנו מתחילים מהקיצון של לא לראות את האחר וללמוד לאט לאט איך להתחשב. עם השנים אנחנו ממשיכים ללמוד איך להתחשב, גם בעצמנו.

** הכותבת היא שירלי טמיר, בלוגרית שהעלתה את הפוסט הזה במקור בפייסבוק שלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה