הזיה נצרתית

שי אביבי ומיכל ליבדינסקי יצאו לחגוג יום נישואים בנצרת, וגילו שגם באווירה של דו קיום ומבעד לקריאות המואזין, השאלה הנצחית של החופשה הזוגית היא: מתי יתרחש המין האדיר?

26/06/2012
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים משי אביבי
  • בדואר
  • RSS
» נפש יהודים הומיה לחופש (צילום: טל אטרקצי)

מטפסים ועולים ועולים ומתנשמים מטפסים ומתנשפים ואז היא מתפוצצת לנו בפרצוף. נצרת. מגדלי אבן ופעמוני ברזל  וגגות רעפים ויונים נוחתות וממריאות על השפיץ של העצים ממש מעל הראש שלנו. נצרת. האמצע של האמצע של נצרת בגובה עננים, בגוב הערבים, מה אנחנו עושים פה?

חוגגים יום נישואין. השנה אנחנו ארבע עשרה שנים יחד, מתוכן תשע נשואים, מתוכן שמונה עם ילדים. עם כזה ותק, קצת מלחיץ לפעמים כשהולכים לעשות לילה מחוץ לבית, לבלות זמן איכות ביחד לבד. לבד. לבד ביחד לבד. בלי הילדים, ובלי חברים, ובלי משפחה, ובלי הסחות הדעת של השגרה. אני והוא סוליקו. האם עוד מעניין לנו יחד לבד. האם לא ישעמם לנו לבד יחד. האם יש לנו עוד על מה לדבר (חוץ מעל הילדים). האם הגבר והאישה שאנחנו עוד זוכרים. האם הניצוץ הראשוני שחיבר בין הלבבות עוד מלחשש מבפנים?

פה ושם שמענו על גג עם חדר מהמם מעל מסעדה מהממת בנצרת. לא ארזנו:  שלל תכניות ורעיונות להעברת הזמן. לא ארזנו: אלכוהול, ומדללי תודעה למיניהם. לא ארזנו: אפילו ספר. נסענו סחי. אמא'לה.

במהלך שמונה שנות ילדים לומדים שרק לצאת לגן-בית-ספר לוקח שעה. מפתיע פתאום לארוז תיק לשניים. הכול קל וקליל ומהיר. אריזת אינסטנט. כמו פעם. מחליטים והופ- מחוץ לדלת. ויש מלא מקום. במהלך הנסיעה אני מפנה את הראש אחורה לשני המושבים, וכל פעם מופתעת מחדש שהם ריקים. רק לארוז לשנינו ולנסוע ככה, זאת כבר חופשה.

נצרת. קודם כל עולים לרגל למסעדת דיאנה. מרשה לעצמי לשבור את הצמחונות עם הקבאב שלהם. שווה שבירה. משם לחדר שלנו, הממוקם בלב העיר ההומה. דאהר, בעל הבית, הגיע לכאן- חזר יותר נכון, אחרי קדנציה נאה בירושלים, בבית התה של יאן. בנצרת הוא הקים מסעדה בשם אל רידא לפני עשור ואחר כך, בין הרעפים ליונים הוסיף חדר, שיהיה איפה לשים את הראש אחרי שאכלת.

דאהר מלווה אותנו במעלה המדרגות למעלה. למעלה. מעלה. חרוט כנסיית הבשורה מצד אחד, מהצד השני המסגד הלבן מביט בנו בעין המגפון שלו. בתי העיר פרושים סביב, מנוקדים בכנסיות, קרובות ורחוקות. אנחנו ממוסמרים אל הנוף. כביסה רוקדת על החבלים, להקות יונים גולשות על הרוח, אחיות במנזר מפטפטות על המרפסת. והכל משמיע קול: פעמונים, מואזין, נפצים, זיקוקים, מוזיקה מסתלסלת מפתחי הבתים.

בפנים חדר עץ גדול ורחב ידיים, מוקף חלונות, מכל חלון נשקפת תמונה. ברושי ענק. כנסיה עם צלב גדול. מגדל עם פעמון. כיפת זהב מנצנצת בשמש אחרונה. דודי מים שחורים ענקיים רובצים על גג לבן.


בין החפצים שמקשטים אני מגלה ינשוף זכוכית ונרגעת. אני בבית. יושבים על המרפסת סופגים את המראות והקולות לתוך הגוף והלב. שיח יסמין מרקד נושף עלינו בנדיבות את בשמו. מוכנים לצאת לסיבוב.

סמטאות. אני מאוהב בסמטאות. אני נוסע כדי לפגוש סמטאות. ושווקים, וחנויות קטנות עם הפתעות גדולות. סמטה ושוק. זה מה שהייתי לוקח לאי בודד. קניתי שמפו זיתים שחורים מאיחוד האמירויות, וכאפייה מדמשק, וזיתים מהבגאז' של זה שקטף והפך אותם לסוכריות מרות. וקפה שחור, איך אפשר בלי.

צועדים בין חנויות צפופות. צעצועים, תבלינים, בתי קפה, גלידריות, בגדים. אני מופתעת ושמחה לראות לצד בגדי הנשים המסורתיים, גם חנויות עם בגדי נשים נועזים. שחרור האישה הנצרתית. עוצרים  בחנות פיצוחים ריחנית ומצטיידים ב: פיסטוקים, גרעינים שחורים, בונדוקים, שקדים קלויים. כל מה שאנחנו לא קונים בבית. ממשיכים, מגיעים אל כיכר המעיין.

גוגל: המקום ידוע גם בשם באר מרים, או מעיין מרים. על פי המסורת נהגה מרים הקדושה לרדת להרוות את צימאונה ממש כאן. יש המאמינים שכאן רחצה את ישוע ואף את חיתוליו (!). מים אין בכיכר המעיין. יש שווארמות, וחנות למיץ.

הטלפון מצלצל. זאת הילדה. היא מתגעגעת, ועצובה, וקשה לה. אני מדברת איתה, מכילה אותה, שולחת לה אהבה, וחיבוק, מצחיקה אותה. אנחנו מסיימות את השיחה. היא מאוששת, ואני - בהתמוטטות. אולי נחזור הביתה עכשיו?!  היא צריכה אותנו!! הוא מלטף אותי. יהיה בסדר. היא בידיים טובות. אני עוצמת עיניים. שומעת מי מעיין. מים חיים מטפטפים בתוך ראשי מנקים ושוטפים אותי מבפנים.  את מחשבותיי, את פני, את דאגותיי, שוטפים את עיניי, את אוזניי, מטפטפים אל הלב, מסירים אבק, ממיסים חומות של אבן.

ויש גם את העניין הזה. העניין הזה של יהודים וערבים. בתור מי שמחזיקה בדעות נאורות של שוויון, אחדות, שלום, ואהבה, אני מסתובבת בנצרת וכאילו לא עושה עניין מזה שאני כזאת והם כאלה. אבל בפנים כל הזמן  מקנן איזה פחד יהודי עתיק. האם לזה הכוונה ב- נפש יהודי הומייה? אנחנו פוסעים ברחובות השוק הריק. פחד קטן שאולי זה מסוכן להסתובב פה, הולך וגואה וגדל לכדי אימה שמשתלטת, ומריצה תרחישים מסמרי שיער בראשי. כולי תפילה לאלוהי ישראל (למרות שזו לא הטריטוריה שלו) שיציל אותנו ממבקשי נפשנו. אני מציצה בו, לראות אם גם הוא ככה, כמוני. קשה לומר.

פעם התקשרתי לארץ מטלפון ציבורי בתוך חנות קשמירית, מעלי תלויה תמונה של חומייני. לא אומץ. סתם אופטימיות.

כעבור חמש דקות אנחנו בכניסה לבית של דאהר. אפאחד לא דולק בעקבותינו. חתול משועמם מפהק אלי. בתנועה מהירה אני מחליקה את האימה מהלב והעיניים, ומסדרת את הנשימה. עולים לחדר.

הסחות דעת לא לקחנו איתנו, אבל בחדר יש טלוויזיית ענק עם כבלים. מתחברים לוי. או. די, ושולקים שני פרקים של 'אננדה'. תענוג. מסתכלים במסך- הודו, מציצים בחלון- הודו.  יורדים לארוחת ערב. האוכל של דאהר לא דומה לשום דבר שאכלנו . כל מנה יצירתית ומפתיעה. סלט עלים פיקנטי עם תפוזים ופיצוחים, פטריות ממולאות בטטה גבינה קוניאק ואגוזים, מאפה פסטו בועט וגבינה. סיימנו בקינוח בעל השם המפתה: קרם שבעה עשר הסודות. בכל ביס מתחבאים שלל טעמים שמתפצפצים בתוך הפה.

כל נסיעה זוגית לצימר, טומנת בחובה את השאלה מתי יתרחש המין האדיר.

("איך לעשות מין אדיר עם בן זוגך", ספר שקראנו בזמנו במקום לעשות מין אדיר).

גם בשביל זה נסענו, לא? יש חדר, יש זמן, אין ילדים, אין תירוצים. הסוגיה יושבת שם ומחכה לנו, ומלחיצה. ודוחקת. כשנגיע? אחר הצהריים? לפני ארוחת הערב? בלילה? בבוקר? כשנחזור? ואולי בכלל לא חייבים? רגע של הקלה. לא, זה בלוף. חייבים. למה חייבים? ככה חייבים. כי בלי מין, אדיר או לא, הזוגיות שוקעת. עלינו לחדר גמורים מעייפות. התכרבלנו לישון מחובקים. רגע לפני השינה, בעוד אני מנסה לחשב מתי הכי טוב שזה יקרה בזמן שנותר לנו, אני חשה את היד שלו מלטפת את שלי. כנראה שעכשיו.

לפנות בוקר, מזדחל קול לא מוכר לתוך החלום. ליחשוש בשפה זרה. לאט לאט אני קולט את המואזין. יחסית לזעקות שפלט אחרי הצהריים, בחמש בבוקר הוא היה הרבה יותר מנומס. את המוסלמים קיבלנו לחדר, בשביל הנוצרים ירדנו בבוקר לכנסיית הבשורה. נכנסנו פנימה. תאי וידוי מקבלים את פנינו. היי כומר, היה לי מין אדיר הלילה. מעמיקים לתוך הכנסייה. בתזמון מושלם מתחילה מוזיקה, בול כזו שהייתם מצפים לשמוע כשאתם נכנסים לכנסייה. שירת מלאכים מלווה בעוגב. מסתבר שלמעלה התקיים טקס. החיים הם סרט.

אחרי הסרט חוזרים לארוחת הבוקר של דאהר – סלט ערבי צועק חיים, משוואשה מענגת, ביצים קשות בזוקות תערובת תבלינים, רצועות גבינה לוהטות על מחבת, לאבנה  קטיפתית עם זעתר  מושלם, פיתות דקיקות טריות.

וקפה שחור, איך אפשר בלי?

פתאום יורד לי אסימון עליו: אתה מאסטר של תיבול! נופפתי מולו באצבע נוטפת שמן וזעתר. דאהר מודה באשמה.

אורזים את התיקים, הצבעים, הריחות, הטעמים, המראות, המוזיקה, השפה, הפעמונים, היונים. כיף בשניים. לא מפחיד בכלל. נצרת – ההיית או חלמנו חלום?

הלב כשהוא פתוח זה הסם המושלם

>> שי ומיכל נזכרים בהצעת הנישואים שהביאה אותם עד הלום

>> בקרו אותם בעמוד הפייסבוק החדש, כאן גרים בכיף – שי אביבי ומיכל ליבדינסקי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה