הזדמנות נפלאה להיות אמא רעה

להכריח את הילד ללמוד צ'לו? על יחסי האהבה והשינאה שאבישג רבינר והבן שלה מנהלים עם לימודי הצ'לו, הכלי והאימונים, ומה הילד שלה ידע לפניה

06/05/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» ThinkStock

בחלומותי האפלים ביותר לא דמיינתי שיבוא היום בו אני, חובבת הדמוקרטיה ושוחרת החופש, אמצע את עצמי בצהרי שישי אחד מכריחה את בני להזיז את ישבנו, לארוז את הצ'לו ולהתייצב לקונצרט. אחסוך מכן את המילים הבוטות והאיומים המבישים בהם השתמשתי בטרם נכנע (זמנית) ונגרר אל אולם הקונצרטים. רק אומר שלו ידעתי לפני חמש שנים, כשהיה בן שבע, מה יהיה תפקידי במסגרת לימודי הצ'לו בקונסרבטוריון שטריקר, אני משוכנעת שהייתי אומרת לינוקא להמתין לגיל שתיים עשרה, אז יוכל להתחיל לפרוט על גיטרה. אבל הילד התעקש שנה שלמה ואמר שהוא רוצה רק צ'לו וצ'לו בלבד, ואני הבורה לא ידעתי למה אני נכנסת.

חלפו חמש שנים של ויכוחים ויחסי אהבה שנאה עם הכלי, המורים, האימונים ובכלל, השאלה האם להכריח או לא, לא הפסיקה לעלות. כל העסק הקפדני הזה של לימודים קלאסיים, לא ממש מתיישב עם התפיסה החינוכית והגישה הישראלית הממוצעת נכון לשנת 2012.

אני חייבת להלשין שבאותו שישי עצבני, הילד התלונן שהוא עייף (חזרנו בדיוק מהכנרת), שהאצבע שלו מרוסקת (הוא באמת נפל מהסקייטבורד ונחבל). אחר כך אמר שאין לו מכנסיים שחורים (כיבסתי ידנית ויבשתי לבד במייבש) ובסופו של דבר, כשכבר עלינו לרכב, התעייפתי והחלטתי שלאות מחאה לא אבוא. כן, לא הלכתי לראות את הילד שלי. רק הורדתי אותו חמוץ פנים ונסעתי.

תכריחי אותי

אחרי שעה חזרתי והחניתי את הרכב באותו מקום והצ'לן הצעיר נכנס והתיישב, כולו חיוכים ושמחת חיים. אחרי שתיאר בלשונו הציורית את הקונצרט, הנגינה, המשתתפים, השוקו והקרואסונים (ההופעה הייתה בבית אבות מפואר מאד) ואחרי שחזרנו הביתה ונרגענו שאלתי אותו: "תגיד, ככה זה יהיה תמיד?"

"אמרו לנו שרק בגיל חמש עשרה זה משתנה" הוא ניחם אותי.

"ועד אז מה?" שאלתי.

"עד אז את תכריחי אותי". ככה הוא אמר, בחיי.

ביני לבין עצמי המשכתי להתלבט ולהתנגד. לא זו הייתה התכנית שלי לגבי תפקידי ההורי. פחות מתחשק לי לגדל צ'לן. יותר מתחשק לי בן שאוהב את אמא ולא זוכר לה סצנות אימה מצהרי שישי.

בשלישי פגשתי במקרה את הצ'לנית קרני פוסטל. היא שאלה אם הבן שלי עדיין מנגן. סיפרתי לה כמה קשה, כמה מתחשק לי לפעמים פשוט לוותר. איך כל המאמץ הזה, כלכלי, לוגיסטי ובעיקר רגשי, נראה מיותר ברגעים מסויימים. מידי פעם אני מזכירה לעצמי שצריך לקחת את העסק בפרופורציה, הרי מדובר בסופו של דבר בחוג ילדים.

"את יודעת" היא אמרה וחייכה "בשנים האחרונות אני כל כך נהנית מהעבודה שלי והרבה פעמים אני מודה עמוק בלב לאמא שלי שלא ויתרה לי ואפשרה לי להגיע" (אני מצטטת מהזיכרון כמובן).

"אז להמשיך?" שאלתי בייאוש.

"הוא מוכשר?" היא שאלה

"כן" עניתי.

"זה התפקיד שלך". סיכמה והלכה.

אז אני ממשיכה, לפחות נכון לעכשיו. לא כדי לגדל צ'לן כי אם כדי לעזור לו במקום שביקש.

כי כמו שאמרה לי מוזיקאית קלאסית אחרת "כמה מהנגנים המצויינים שפגשתי הפכו לרופאים מעולים".

להתגבר על קושי כזה יכול להיות שיעור גדול לחיים. וחוץ מזה, אם יום אחד כשיהיה אדם מבוגר, יהיה לו עצוב או שמח מאד או סתם בודד, הוא יוכל לשלוף את הקשת ואת הצ'לו ופשוט לנגן...

צילום: ThinkStock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה