הוא כלא אותי וכל ניסיונותיי לחלץ את עצמי כשלו

הדפתי אותו ואמרתי לו מופתעת "מה אתה עושה? תפסיק!". הוא הפסיק באכזבה מופגנת תוך שהוא הודף אותי בחזרה בהתרסה. השתרר שקט לדקה-שתיים שבהן הייתי קצת המומה, מסדירה נשימה, מנסה לחשוב מה עושים עכשיו

09/11/2017
אור-לי ברלב קבלו עדכונים מאור-לי ברלב
  • בדואר
  • RSS

זה פוסט שרוצה לצאת כבר שלוש שנים. כנראה שעכשיו הגיע זמנו.
זה היה גבר שהכרתי.
דמות ציבורית, אבל הכרתי אותו גם באופן אישי. נפגשנו כמה פעמים קודם לערב ההוא, השיחות היו על עניינים ברומו של עולם, לא אישיות.
בערב ההוא באתי לדירתו שבעיר, שבה לא הייתי קודם. קבענו פגישה כדי לדון בפרויקט שהוא רצה לעניין אותי בו. היססתי מעט אם לבוא לדירתו, כי זה מרחב מאוד אישי, ולא היה לי עניין אישי בגבר הזה (המבוגר ממני מאוד). אבל היינו צריכים מרחב שקט לפגישה אז באתי.

שוחחנו במשך שעות. שיחות רציניות על דרכים לשיפור העולם, תפיסות עולם.
פתאום הוא התרגש ממשהו שאמרתי ושאל אם אפשר חיבוק.
זה היה נראה לי תמים ומתאים לרגע.
חיבקתי אותו בחיבוק הידידותי שלי.
ברגע שהחיבוק עבר את טווח הזמן הידידותי לטעמי, התחלתי לצאת בעדינות מהחיבוק, למרות שהוא ניסה עוד טיפה להמשיכו ואז הרפה.
דברנו עוד.
לאחר זמן מה, אמר: "אני ממש מרגיש צורך שוב לחבק אותך".
היססתי. זה כבר הרגיש לי טו מאץ'. לראשונה הרגשתי שאולי יש לו עניין בי, ולי הרי אין עניין בו.
אבל - מודה - היה לי קצת לא נעים להגיד "לא". בכל זאת הוא איש מרשים ומוערך מאוד, עם רקורד צח כשלג, ובכלל התפתחה בינינו מין חברות חדשה מעניינת, עם דברים טובים שרצינו לקדם בעולם, והרגשתי אשכרה לא נעים להפר את הערב המוצלח הזה עם "לא" על חיבוק חברי.
הסכמתי.
אבל הפעם החיבוק שלו כבר לא היה חברי.
הוא פתאום התחיל לגפף אותי.
הדפתי אותו ואמרתי לו מופתעת "מה אתה עושה? תפסיק!".
הוא הפסיק באכזבה מופגנת תוך שהוא הודף אותי בחזרה בהתרסה.

אור-לי בר לב, צילום: מירב בסוןאור-לי בר לב. "צמרמורת של פחד עברה בכל גופי". צילום: מירב בסון

השתרר שקט לדקה-שתיים שבהן הייתי קצת המומה, מסדירה נשימה, מנסה לחשוב מה עושים עכשיו עם הסיטואציה הזאת.
לא הספקתי לסיים מחשבה והוא לפתע זינק ונשכב עלי במלוא גופו, מנסה לנשק אותי.
הייתי בהלם.
אמרתי לו שוב ושוב תוך שאני מזיזה את ראשי מצד לצד: "די! מה אתה עושה? אני לא רוצה שום דבר איתך! תפסיק! די!".
אבל הוא בשלו, מגפף אותי, מנשק את צווארי.
ניסיתי לנוע עם גופי ולהדוף אותו.
אבל משקל גופו היה כבד וידיו היו חזקות ולא נתנו לי לנוע ולהשתחרר.
הוא כלא אותי.
וכל ניסיונותיי לחלץ את עצמי בכוחותיי כשלו.
הרגשתי לפתע כל כך חלשה פיזית מולו.
ואז קפאתי.
ומחשבה חדה פילחה אותי: "אלוהים אדירים, ככה זה קורה? זה מה שעומד לקרות לי עכשיו? אני עומדת להיאנס?".
צמרמורת של פחד עברה בכל גופי.
זה היה רגע צלול.
ומיד הפחד הפך לזעם. "FUCK YOU" חשבתי לעצמי, והרגשתי כוח חדש בידיים.
"די!!!" שאגתי, והצלחתי לדחוף אותו חלקית מעלי בשתי ידיי.
הוא נעצר.
הסתכל עלי מלמעלה, חצי מגופו עדיין עלי כך שאיני יכולה לזוז, והביט בי במבט של תיעוב: "בת זנונים", סינן.
וירד ממני.

תוך כלום זמן כבר הייתי מחוץ לדירתו.
בהלם.
לא הייתי מדמיינת.

מיד התקשרתי לחברים. וסיפרתי להם מה קרה.
ובזמן שדיברתי איתם, הרגשתי שזה לא נגמר מבחינתי. הבנתי שאני צריכה לעשות משהו בעניין.הרגשתי מושפלת, אפס אדם. הייתי חייבת לעשות משהו.

barlev_634

''ואני כבר לא הייתי אפס אדם. רחוקה מלהיות מושפלת.'' צילום: Shahar Tamir

למחרת הוא התקשר אליי.
כולו מתק שפתיים, הייתה לי תחושה עזה שהוא מקליט את השיחה כי הוא ניסה לייצר שם אליבי למה שקרה. המציא סיפור חדש וניסה להוביל אותי לאשר את הסיפור המומצא.
אני זוכרת עצמי מחזיקה את הטלפון, מזדקפת לפתע בכיסאי. דרך החלון שבביתי התבוננתי בעצים ובשמיים, והרגשתי שזה הרגע שלי לעשות משהו.
אז אמרתי לו:
"תקשיב לי טוב, ותקשיב לי עכשיו. אל תדבר איתי על דברים שלא קרו. שנינו יודעים מה קרה, שנינו היינו שם, ויש לך מזל! יש לך מזל גדול שאני לא מתכוונת להתלונן ולקחת את זה הלאה, מהסיבות שלי - אבל אתה, אתה צריך להבין שמה שקרה אתמול היה נורא. נורא ואיום".
הוא השתתק ואני המשכתי לירות.
"אני בטח לא הראשונה שאתה עושה לה דבר כזה. אין לי ספק. אבל אני צריכה להיות האחרונה. אתה חייב לעצור. כרגע קיבלת מתנה משמיים. נפלת על בחורה שלא רוצה לעשות מזה סיפור מסיבותיה, אבל תבין שיש לך כאן קריאת השכמה, פעמון אזהרה, שקורא לך לעצור! כשבחורה אומרת לך לא - זה לא. זהו. אתה עוצר. אין שום שאלה. אתה לא יכול להסתובב בעולם ולעשות דברים כאלה. זה נורא. והפעם ניצלת. אבל זה לא יהיה ככה בפעם הבאה. יש לך היום מזל גדול. אז תתעורר. תפסיק. תטפל בעצמך".

הוא כחכך בגרונו.
טון קולו השתנה, מתק שפתיו השקרי נעלם והוא אמר בשקט: "נכון. את צודקת. זאת קריאת השכמה בשבילי, ואני ממש מודה לך שאת לא יוצאת עם הסיפור. ואני מודה לך שדיברת איתי. יש לי עבודה לעשות. את צודקת".

השיחה הסתיימה.
ואני כבר לא הייתי אפס אדם. רחוקה מלהיות מושפלת. להפך. פתאום הרגשתי חזקה.
עימתתי את התוקף עם הפגיעה.
כבר לא הייתי קורבן.

וזאת הסיבה שבגללה אני כותבת את הפוסט הזה.
אני מתבוננת בהערצה ובגאווה באחיותיי הנשים שקמות ומספרות על הטרדות מיניות ותקיפות מיניות שעברו. אני מתרגשת לנוכח השיח הלא מתנצל, הנחוש והבטוח שמובילות נשים רבות ואמיצות.
ורוצה לספר על הדרך שבה בחרתי אני להתמודד עם האירוע הזה.
הדרך הזו אינה מתאימה לכל אחת, היא בוודאי לא מתאימה לכל סיטואציה, והיא לא באה במקום הוצאת הסיפורים האמיצה והמדהימה שמתרחשת בימים אלה.

אבל זה הסיפור האישי שלי, על הרגע שבו הצלחתי להפוך את הפגיעות שלי לעוצמה.

metoo#

** הכותבת, אור-לי בר לב, פעילה חברתית, העלתה את הפוסט במקור בדף הפייסבוק שלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה