Saloona

עמדנו שם מאות על מדרגות בניין הקפיטול של ג’ורג’יה. מאות מכל הצבעים המינים והגילים, ולא ידענו מה לעשות. הדובר על הבמה המאולתרת תיאר את ה"קוקטייל" שאח כלשהו או אחות כלשהי רוקחים בשעה זו. בהתחלה הוא ירדים אותו, אחר כך יעצור את פעילות הלב שלו ואז ישתק אט­-אט את כל שאר גופו. ובשעה שבע בדיוק נשמעו פעמוני הכנסייה שמעבר לכביש ולנו לא היה מושג מה קורה ואיך דבר כזה קורה בכלל.

עדות תחת לחץ מהמשטרה

טרוי דיוויס הואשם ברצח השוטר מארק מקפייל בסוואנה, ג’ורג’יה בשנת 1989. מלכתחילה טען דיוויס שהוא חף מפשע, אבל תשעת העדים שהעידו נגדו הצביעו עליו והוא קיבל את העונש שנותנים במדינת ג’ורג’יה למי שהרג שוטר – גזר דין מוות. הוא ערער, והערעור נדחה. הוא ערער שוב, וערערו נדחה שוב.

ככה חי דיוויס 22 שנים בכלא, כשכבר שלוש פעמים הוא ניצל ממוות. בינתיים העדים התחילו לשנות את דעתם ואת עדותם וחזרו בהם מההצהרה שראו את דיוויס יורה במקפייל. שבעה מתוך התשעה, למעשה, שינו את דעתם, וחלקם אמרו שהעידו תחת לחץ מהמשטרה.

אחד מאלו ששינו את דעתם אפילו יכול היה להצביע על מישהו אחר, סילבסטר קולס, שהודה בפניו שהוא זה שרצח את השוטר. קולס היה הראשון שדיווח למשטרה על דיוויס כאיש שרצח את מקפייל, והוא אחד משני העדים שלא שינו את עדותם.

משפטנים, אנשי דת, פוליטיקאים, נשיאים לשעבר וכמיליון איש, שחתמו על העצומה שאמנסטי הפיצו בשבוע שעבר, ביקשו מהמדינה למנוע את ביצוע גזר הדין. ועדת הערעורים אמרה שלא תאפשר להוצאה להורג להתרחש, אלא אם לא יהיה שום ספק לגבי אשמתו של דיוויס. אבל היה ספק.

מחכים עם שלטים ונרות

ושנייה אחרי שפעמוני הכנסייה צלצלו עצרה מכונית על רחוב וושינגטון וכמה אנשים התגודדו סביבה ופתאום התחילו לצעוק: "ניצחנו! ניצחנו!". השמועה שבית המשפט העליון עיכב את ההוצאה להורג, שבינתיים קיבלה גם עוד ועוד אישורים בטוויטר, עברה מהר בקהל והגיעה אל הדוברים בבמה. בהתחלה הם אמרו שאין להם מידע חדש, וכשהם אמרו שבית המשפט העליון עיכב את ההוצאה להורג בשעה, מאות אנשים על מדרגות הקפיטול פתאום נשמו.

ואז היינו שם שעות. לא ידענו מה זה אומר, העיכוב הזה. לא ידענו מתי הוא הגיע. לא ידענו אם דיוויס שוכב כפות למיטה בכלא בג’קסון, ג’ורג’יה עם מזרקים מחוברים לגופו ומחכה, בפעם הרביעית.

והדוברים דיברו. בשם ישו, בשם אללה, בשם המוסר ובשם אמריקה. והזמרים שרו על חופש, על צדק, על אחווה. והקהל עמד שם עם שלטים, עם נרות, עם דגלים. ילדים, מבוגרים, בכסאות גלגלים, עם נזירות עם גלימות, עם צעיר עם ציצית וכיפה, ומאות מאות אנשים שאין להם דבר במשותף פרט לתחושה, לידיעה, שזה לא צודק. שאסור שדבר כזה יקרה.

הזמן עבר והתחיל להיות מאוחר. הסתובבתי מסביב לקפיטול וקראתי את השלטים שהונחו למרגלותיו על ידי ארגון בנות הקונפדרציה, המספרים את סיפור הקרב על אטלנטה במלחמת האזרחים. חלק מהאנשים פרשו הביתה, עם ילדיהם שהיו איתם או בחזרה אל ילדיהם שחיכו להם בבית. ומאות עדיין ישבו על המדרכה של רחוב וושינגטון ועל מדרגות הקפיטול.

השעה עברה, וגם השעתיים והשלוש. ואז זה הופיע לי בפיד בטוויטר. רויטרס מדווחים שבית המשפט העליון דחה את העיכוב. הלכתי למישהו מאמנסטי והראיתי לו את הידיעה. אנשים אחרים הסתכלו ואמרו שלהם אין עוד שום מידע. ואז הטלפונים, והציוצים, והפייסבוק והתחושה הזו.

שקט בקהל. שקט בג’ורג’יה.

הגזע הלא נכון, במעמד הלא נכון ובמדינה הלא נכונה

אחרי כמה דקות הזריקו לטרוי דייויס את הרעל והוא מת. משפחתו של מארק מקפייל ישבה בשורה הראשונה. הוא אמר להם שהוא לא הרג את הבן, האח והאבא שלהם. שלא היה לו אקדח ושהוא לא אשם, וביקש שימשיכו לחקור את האירוע כדי שיגלו את האמת. ממשפחתו ומחבריו הוא ביקש שימשיכו את המאבק הזה. ולאלו שעומדים לקחת ממנו את חייו איחל שאלוהים ירחם על נשמותיהם ויברך אותם.

והאנשים התפזרו. תחושת גועל ועצב הציפה אותי. תחושת עצב שרוע כזה קיים בעולם. גועל שאני גר במדינה שבה קיים ומבוצע חוק לא מוסרי כמו עונש המוות. תחושת הגועל והעצב כשברור לכולנו שטרוי דיוויס, כמו הרוב המוחלט של האסירים והנדונים למוות בארה"ב, נולד לגזע הלא נכון ולמעמד הלא נכון במדינה הלא נכונה. תחושת הגועל שהמערכת האמריקאית כולה, מעורכי הדין הקטנים בסוואנה ועד בית המשפט העליון, לא הצליחה למנוע את האי-צדק הזה. תחושת הגועל והבושה, הבושה שזה קורה כאן, תחת עינינו והשגחתנו. שאנחנו נמצאים במקום שבו מוציאים להורג אנשים גם כשידוע – ידוע! – שיש סיכוי, לא מבוטל בכלל, שלא מגיע להם למות. שהם היו חפים מפשע.

חזרנו הביתה, תלינו שלט שחור שכתוב עליו "לא בשמנו" בחלון והלכנו לישון במדינה שבה מזריקים והורגים אנשים. גועל, עצב ובושה.

לבלוג של דותן זברוביץ חרפק