הדגל היחיד המדבר אלי לא מייצג לאום

אם למדתי משהו מרבע המאה שבה כיסיתי הפגנות כעיתונאית, הפגנות שהזדהיתי עם מטרותיהן או שהתנגדתי להן, זהו הדבר: הפגנה ניתן לראות רק מתוכה. וניתן לראות אותה בהגינות רק מסקרנות ומפתיחות

13/08/2018
יעל גבירץ קבלו עדכונים מיעל
  • RSS

יש לי פחדים מהפגנות. דגלים לא נמנים עליהם. מה כן מפחיד אותי? שנאה והסתה והתפרעויות פוגעניות, מהסוג שראיתי כעיתונאית בכיכר ציון ב-1995. ורצחנות, עיין רצח ראש הממשלה ואמיל גרינצוויג. דבר מכל אלה לא ראיתי כשצעדתי בין עשרות אלפי ערבים ויהודים בהפגנה שהתקיימה בתל-אביב בשבת.

אם למדתי משהו מרבע המאה שבה כיסיתי הפגנות כעיתונאית, הפגנות שהזדהיתי עם מטרותיהן או שהתנגדתי להן, זהו הדבר: הפגנה ניתן לראות רק מתוכה. וניתן לראות אותה בהגינות רק מסקרנות ומפתיחות. רק כשמרפים מהעמדות השיפוטיות שלוכדות אותנו וגורמות לנו לראות רק את התמונה שיצרנו לעצמנו מראש, וזזים לאמצע. שם, בין שני הקצוות של המחשבות השיפוטיות שהבאנו מהבית ("אוהבת"/"לא אוהבת"), נפתחת הפנורמה אל מה שמתחולל בה באמת. משם אפשר להתחיל לראות ולשמוע, אנשים וקולות ושלטים ודגלים, את הפרטים הנצרפים בסוף לפאזל המייצר את תמונת הדבר בו התבוננו. הפגנה, כמו כל מציאות, היא מעשי הנוכחים בה. לדווח על, או לחוות דעה על הפגנה רק מאולפני התקשורת או מאחורי המקלדת משול להתבוננות בכיס הפוך, כשהוא ריק מתוכנו ומהקשריו.

ההפגנה. מרגש לראות שאנשים לא שכחו מה חשוב במדינה (צילום: REUTERS/Ammar Awad)

בשלוש ההפגנות בהן הייתי לאחרונה בכיכר רבין הגעתי להזדהות ולבטא סולידריות עם מי שהחקיקה מדירה ומפלה. בשלושתן הרגשתי בבואי כאורחת בקהילה שאינני משתייכת לה: הפגנת הלהט"ב, הפגנת הדרוזים והפגנת הערבים. לא ידעתי מראש מה יהיה, מה יינאם, מה יונף, האם ולמה אחבור. באתי, כי בחברה הישראלית שאני רוצה לחיות בה סולידריות היא ערך מרכזי. כי מניסיוני האישי אני יודעת שכאשר אני מותקפת ורואה שמישהו עומד לצדי או יוצא להגנתי חוזקתי. קומתי נזקפת. ואת החוויה הזו חשוב לי להעניק גם לאחרים.

הפגנה בדמוקרטיות היא לא 'תכנית כבקשתך', ולא משהו שבא בחבילות אינסטנט כמו פודינג. גם למארגניה אין כל דרך לשלוט בכל מה שיתחולל בה, כשם שאין גורם שיכול לשלוט בהמון אנושי. הזכרתי בתחילה הפגנה שיצאה מכל שליטה בכיכר ציון ומראותיה ותוצאותיה היו מחרידים. דבר מכל זה לא היה בהפגנות בהן נכחתי לאחרונה בכיכר רבין. היה בהן את מה שמאפיין את ההפגנות המתקיימות כבר תקופה ארוכה בכל רחבי הארץ: אזרחים יתומים ממנהיגים ראויים, ללא מעטה פוליטי, היוצאים לרחובות להשמיע את קולם, להרים שלטים מעשה בית, או דגלים לטעמם. ובשלוש ההפגנות האלה ראיתי כיצד דווקא מתוך השונות מתחילה להיווצר חברה אזרחית. חברה הלומדת לחבור למשותף במאבק, ולהיות סובלנית לגילויים של הפחות מוסכם.

חייבים לצאת מהבית ולשנות מציאות. צילום: דוד פירסטנברג

ואני מרגישה שזיכיתי את עצמי בשבת בחוויה נדירה ובהעצמה אנושית גדולה. ראיתי ישראליות בריאה ושותפות בריאה בין אזרחים ערבים ויהודים. ראיתי אנשים שבאו לחזק וראיתי אנשים שחשו מחוזקים מבואם, ואת האור החם שניצת ביניהם. ראיתי המון שלטים משותפים, ושמעתי המון קריאות משותפות. וראיתי גם כמה דגלים, דגלי ישראל ודגלי פלשתין, וגם מפגין ערבי שצעד לידי ואחז ונופף בשניהם יחד. לי אין יחס לדגלים או לסמלים, אישית אני לא זקוקה להם ולא מחבבת את נוכחותם בהפגנות, אבל אין לי מהם שום פחד. פחד יש לי משנאה, מבריונות, מהסתה, מהעדר סובלנות. דבר מכל אלה לא ראיתי בהפגנה, נהפוך הוא.

אביה של יעל גבירץ בהפגנה ב-2011. המטרות לא השתנו. צילום: ראובן גבירץ

ראיתי איש צעיר בפיג'מת בית חולים ועם אינפוזיה, שניכר שהוא במהלכם של טיפולים במחלה קשה, והמלווה שאיתו אוחז עבורו בשלט "שוויון". ראיתי  נכים בכיסאות גלגלים וקשישים בכיסאות גלגלים וחשבתי על המאמץ העצום שהשקיעו כדי להגיע. וגם שלושה ישישים מופלגים, גבר עם רעמת שיער לבנה ומקל הליכה ואיתו שתי נשים שגוון כפוף מאוד, צועדים בקושי אך בנחישות ועל פניהם הבזלתיות נהרת אור. וראיתי בהם את אבא שלי, ואת הדור שנאבק והקים מדינה ויצר חברה ישראלית ממיעוטים ופזורות. ועדיין לוחם, עבורנו. וראיתי בני אדם עם בני אדם במחוות אנושיות של היכרות המגשרת על זרות. וראיתי ילדים, הרבה ילדים, בהתרגשותם ובהזדהותם. ראיתי רקמה אנושית, בעת שהיא מתחוללת, או סוודר – שגם כשפה ושם נופלות עיניים מהמסרגה ממשיכים לסרוג. והתרגשתי עד דמעות. בדרך חזרה משם ראיתי שהכותרות עוסקות רק בדגלים. ב"אכלו לי, שתו לי" הפבלובי של העמידה על זכותנו להיפגע ולהעלב עד ציפור נפשנו. ציפור הנפש היהודית כמובן, זו שעבור המגיבים מהאולפן או המקלדת אין בלתה.

אני מתעבת פוליטיקה של קורבנות וחרדנות, את ההפרד ומשול באמצעות הסת ושסע. הפרטנרים שלי הם לא הפוליטיקאים מימין או משמאל או מכלום. הפרטנרים שלי הם האזרחים הנאבקים על תיקון וחיבור פנימי למול הכוח העצום של הפרימות שמתחולל כאן. כשאני יוצאת אל הפגנה של המופלה והמוחלש – להט"ב, נכים, אתיופים, ערבים, דרוזים, מבקשי מקלט - הגישה שלי תמיד היא שבאתי לתת מכוחי. על פי צרכיהם, לא על פי צרכי.

הדגל היחיד שמדבר אלי לא מייצג לאום. הוא מייצג סולידריות ואחוות עמים, ואדם. אני ממתינה בעיניים כלות ליום שהדגל הזה ייצר את הכותרת הראשית.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה