"הגמגום הוא הכוח שלי"

כשמירי סרבניק פרץ הייתה ילדה היא הבינה שהיא לא מדברת כמו כולם והעדיפה לשתוק. בשלב מסוים היא החליטה להפסיק להתבייש ולהתחיל לחיות את החיים במלוא עוצמתם

12/11/2014
מירי סרבניק פרץ קבלו עדכונים ממירי סרבניק פרץ
  • RSS
» מירי סרבניק פרץ: "אני מגמגמת גאה"

הסיפור שלי מתחיל בסביבות כיתה א'. אני לא זוכרת הרבה מההתחלה ההיא, אבל אני זוכרת היטב סיטואציות הקשורות לדרך ההתמודדות שלי עם מה שנחשב לחלק בלתי נפרד ממני גם היום, אבל בילדותי התמונה הייתה שונה לחלוטין. לא הבנתי מה קורה לי.

למה אני לא מצליחה לומר את שמי – הרי זה הבסיס של הבסיס, לא? למה אם המורה תפנה אלי זה יהיה בגדר אסון התאומים? אז החלטתי להיות דג. מישהי שלא מדברת, שלא אומרת את דעתה, שאומרת רק מה שמצליח לצאת לה מהפה. ומה לעשות שבדרך כלל יצאו לי מהפה רק דברים שלא ממש התכוונתי אליהם.

תיקחו ילדה מגמגמת, שגדלה להיות נערה מגמגמת וממשיכה משם לבחורה מגמגמת וכל זה בלי לומר הרבה, בלי היכולת או הרצון להבליט את מה שטוב בה. מה קיבלתם? קיבלתם בחורה צעירה שפוחדת מהצל של עצמה, שמעדיפה ללמוד מקצוע שלפי השקפת עולמה לא ידרוש אינטראקציה גדולה מדי עם אנשים (למדתי עיצוב גרפי) ושמעדיפה להתחבא מאחורי מחשב. קיבלתם בחורה שמשקשקת מהרגע שבו תכיר בחור שימצא חן בעיניה והיא תאלץ לפתוח את פיה ולדבר.

הרגשתי שניצבות בפני שתי אפשרויות: להמשיך לשתוק או להילחם על חיי ולהגיד את מה שאני רוצה להגיד ולהפסיק להסתיר את מי שאני באמת – אישה מגמגמת. אבל לא סתם מגמגמת – מגמגמת גאה. החלטתי "לצאת מהארון".

חלק ממני

היום, ממרומי גילי המופלג (42), החוויה שלי כאישה מגמגמת, כאמא מגמגמת היא חוויה של כוח. לפעמים אני מצליחה לשכוח מהתקופה שהייתי דג, שרק מניעה שפתיים אבל לא נשמע כל צליל, אבל אז אני פותחת את הפה ונזכרת שהגמגום עדיין שם. חושבת לפעמים שיום אחד אולי אקבל מכה חזקה בראש והגמגום יעלם. מנסה לדמיין את חיי בלעדיו, אבל מתעוררת מיד ומבינה שהגמגום הוא חלק ממני – אני קמה איתו בבוקר, אוכלת איתו צהריים ונרדמת לצליליו.

כשהכרתי את בעלי, הייתי בהלם מהתגובה הסתמית שלו, אחרי שאמרתי לו שאני מגמגמת. לא הבנתי איך הוא אומר לי מילים כמו: "לא שמתי לב" ו"חשבתי שאת פשוט מדברת לאט וזה נשמע לי די סקסי". מה זאת אומרת לא שמת לב? מה זאת אומרת סקסי? איך אתה מבטל וממעיט בערכו של דבר שהוא כל עולמי – הגמגום שלי. איך לא שמת לב למשהו שהייתי עוקרת אותו בכוח, לו היה הדבר אפשרי.

כשהכרתי אותו, בדיוק חזרתי מעבודתי כמלצרית ובדיוק הייתי בדרך לקבוצת תמיכה לאנשים מגמגמים שנפתחה בתל אביב. הייתי כל כולי עסוקה בקושי שלי ובעיקר עסוקה בלחפש דרכים להסתיר את העובדה שאני מגמגמת, שיש בי פגם. ופתאום הכרתי מישהו שאומר לי שאני אמיצה שאני עובדת במלצרות, למרות הגמגום, שרואה בי גם צדדים אחרים שאני לא הצלחתי לראות בגלל ההתעסקות הבלתי פוסקת בקושי ובהסתרה ופחות בכוח שבגילוי - גילוי מחודש של עצמי. לא ייחסתי חשיבות לבחירה שלי במלצרות. לא חשבתי שאני בעיצומו של תהליך שישנה את חיי לעד. מהנקודה הזו לא סתמתי את הפה ואני מודה לו על כך. בעיקר מודה לו על היכולת להכיל אותי.

האמא הקולית בכיתה

לאחרונה, העברתי הרצאה לפני ילדי הכיתה של בתי הבכורה בת התשע, עלי ועל הגמגום שלי. לפני ההרצאה היה לי חשוב לשמוע מה דעתה והאם זה יפריע לה שיש מצב שהיא תזכה ללעג מצד הילדים, אבל באומץ ובבגרות ששמורה ללא ספק לדור שלה, היא אמרה לי שזה ממש לא יפריע לה ושהיא אפילו תהיה מאוד גאה בי. נישקתי אותה, הודיתי לה ולמרבה ההפתעה אפילו הפכתי לאמא הקולית שלה בעיני החברים שלה.

בשביל אנשים אחרים, הצעדים שלי נראים קטנים, אבל בשבילי כל צעד שאני עושה הוא ענק. הרצאה באוניברסיטה, להגיד את שמי, הרצאה מול ילדים, עבודה במלצרות, לדבר בטלפון, ללכת לראיונות עבודה – כל אלה נשמעים סתמיים אבל בשבילי הם כמו לחצות את הים בשחייה – אני שוחה ושוחה, מבלי להסתכל אחורה ומנסה בכל יום מחדש לא להתייחס לכרישים שנמצאים שם למטה ורק מחכים שאשבר.

גם אם לפעמים קשה לי להודות, אני חוששת לחיות בלי הגמגום. הוא הכוח שלי. בזכותו אני מה שאני היום ואני אוהבת את מה שאני רואה כל יום במראה. הבן שלי, בן הארבע אמר לי היום שהוא אוהב אותי והוא לא היה רוצה להחליף אותי לעולם, אז למה כל חיי רציתי להיות משהי אחרת?

*****

שבוע המודעות לגמגום 2014 מתקיים השנה בתאריכים 16-22 בנובמבר, בחסות אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל). במסגרת הפעילות יתקיימו ארבעה אירועים – חיפה, ת"א, ירושלים וב"ש.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה