“הגדירו מחדש את מושג ההצלחה”

סלונה מחלקת 20 עותקים של “לפרוח”, ספרה החדשה של אריאנה האפינגטון (“האפינגטון פוסט”), ומגישה לכם את תחילתו של הפרק הראשון. כיצד מכה בראש שינתה את חייה של ענקית המדיה?

05/06/2014
אריאנה האפינגטון קבלו עדכונים מאריאנה
  • בדואר
  • RSS

בבוקר ה-6 באפריל 2007 שכבתי בשלולית דם על רצפת המשרד הביתי שלי. בדרך למטה ראשי נחבט בפינת השולחן, עיני נחתכה ועצם הלחי שלי נשברה. התמוטטתי מתשישות ומחוסר שינה. בעקבות ההתמוטטות מצאתי את עצמי עוברת מרופא לרופא, מדימות תהודה מגנטית לטומוגרפיה ממוחשבת לאֶקוקרדיוגרפיה, כדי לברר אם אני סובלת מבעיה רפואית כלשהי מלבד תשישות. התשובה היתה שלילית אבל חדרי המתנה של רופאים התבררו כמקומות טובים לשאול את עצמי הרבה שאלות על אורח החיים שניהלתי.

ייסדנו את האפינגטון פוסט בשנת 2005, ובחלוף שנתיים כבר גדלנו בקצב מסחרר. הופעתי על עטיפות מגזינים והטיים בחר בי לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם. אבל אחרי הנפילה נאלצתי לשאול את עצמי, האם כך נראית הצלחה? האם אלו החיים שאני רוצה? עבדתי שמונה-עשרה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, ניסיתי להקים עסק, להרחיב את התפוצה, לגייס משקיעים. אבל חיי, כך הבנתי, יצאו משליטה. על פי המדדים המסורתיים להצלחה, שמתמקדים בכסף ובכוח, נחשבתי מצליחה מאוד אבל לא חייתי חיים מוצלחים על פי שום הגדרה שפויה של הצלחה. ידעתי שיש צורך בשינוי קיצוני. לא יכולתי להמשיך כך.

אריאנה האפינגטון, צילום: דיימון דאלן

זה היה צלצול השכמה קלאסי. במבט לאחור היו לי כמה הזדמנויות להתעורר עוד קודם לכן אבל לא עשיתי זאת. הפעם התעוררתי ושיניתי הבטים רבים באורח חיי, כולל אימוץ מנהגים יומיומיים שישאירו אותי בתלם – ומחוץ לחדרי המתנה של רופאים. התוצאה היא חיים מספקים שמעניקים לי מרחב נשימה וזווית ראייה עמוקה יותר.

הספר הזה נולד כשניסיתי לאסוף את כל התובנות שליקטתי באשר לעבודתי ולחיי במהלך השבועות שהקדשתי לכתיבת נאום שבסופו של דבר נשאתי בטקס הענקת התארים של מחזור 2013 בסמית קולג’. עם שתי בנות במכללה, אני מתייחסת ברצינות רבה להענקת תארים. זהו רגע מיוחד כל כך למחזור המסיים – הפסקה, מעין סוגריים בַּזמן לאחר ארבע (או חמש, או שש) שנות לימוד והתבגרות ללא הפסקה, רגע לפני שהם מתחילים לחיות כמו גדולים, להתקדם וליישם את כל הידע שרכשו. זוהי נקודת ציון ייחודית בחייהם של צעירים – ובמשך חמש-עשרה דקות בערך אני זוכה לתשומת לבם הבלעדית של הבוגרים. האתגר הוא לומר משהו שהולם את האירוע, משהו שישמש אותם בתקופה הטעונה של התחלה חדשה.

“בטקס הענקת תארים,” אמרתי לבוגרות הקולג’, “הנואמים אמורים בדרך כלל לומר לבוגרים איך לצאת אל העולם ולטפס בסולם ההצלחה. אבל אני מבקשת מכן להגדיר מחדש את עצם מושג ההצלחה. כי העולם שפניכן מועדות אליו, זקוק לכך נואשות, וכי אתן מסוגלות לעמוד במשימה. לימודיכן בסמית הבהירו ללא עוררין שאתן ראויות לתפוס את מקומכן בעולם, היכן שרק תרצו. אתן יכולות לעבוד בכל תחום ולהגיע לפסגה בכל תחום. אבל אני דוחקת בכן לא רק לתפוס את מקומכן על גג העולם אלא גם לשנות את העולם.”

התגובה הנרגשת לנאום גרמה לי להבין כמה נפוצה הכמיהה להגדיר מהי הצלחה ומה פירוש לחיות “חיים טובים”.

“מהם חיים טובים?” היא שאלה ששאלו פילוסופים עוד ביוון העתיקה. אבל במרוצת הדורות זנחנו את השאלה הזאת והתחלנו לשאול כמה כסף אנו מסוגלים להרוויח, מהו גודל הבית שאנו יכולים לקנות, וכמה גבוה אנו מסוגלים לטפס בסולם הקריירה. אלו הן שאלות לגיטימיות, במיוחד בתקופה שבה נשים עדיין מנסות לזכות בשוויון מלא. אך כפי שגיליתי, בכאב, הן בהחלט לא הסוגיות היחידות החשובות להצלחה בחיים.

במהלך השנים הצטמצם מושג ההצלחה בחברה שלנו לכסף ולכוח. למעשה, כיום הצלחה, כסף וכוח הן מילים נרדפות כמעט בעיני רבים.

ההצלחה על פי ההגדרה הזאת עובדת – או לפחות נדמה שהיא עובדת – בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך, כסף וכוח כשלעצמם הם כמו שרפרף דו-רגלי – אפשר להתאזן עליו לזמן מה אבל בסוף נופלים. ויותר ויותר אנשים – אנשים מצליחים מאוד – נופלים.

אז מה שציינתי באוזני הבוגרות בסמית קולג’ היה שהגדרת ההצלחה שלנו איננה מספיקה. והיא כבר לא בת-קיימא: היא לא בת-קיימא מבחינתם של פרטים ושל חברות. כדי לחיות את החיים שאנו ראויים להם ומעוניינים בהם באמת, ולא רק את החיים שאנו מסתפקים בהם, אנו זקוקים למדד שלישי להצלחה, שחורג מגבולותיהם של מדדי הכסף והכוח וכולל ארבעה עמודי תווך: רווחה, תבונה, פליאה ונתינה. ארבעת העמודים הללו מהווים את ארבעת המדורים של הספר.

כריכת הספר

 

ראשית, רווחה: אם לא נגדיר מחדש מהי הצלחה, המחיר הבריאותי והרווחתי שנשלם ימשיך לעלות, כפי שגיליתי בעצמי. כשעיני נפקחו ראיתי שהשלב החדש בחיי מתואם לחלוטין עם רוח התקופה שאנו חיים בה. כל שיחה שניהלתי הסתכמה בסופו של דבר בדילמות שכולנו מתמודדים איתם – הלחץ הכרוך בעומס יתר, עבודת יתר, עודף מדיה חברתית ומחסור בתקשורת עם עצמנו וזה עם זה. המרחב, המרווחים, ההפוגות, הדממה – הדברים שמאפשרים לנו להתחדש ולמלא מצברים – כמעט נעלמו מחיי ומחייהם של רבים ממכרי.

נראה לי שאנשים שפרחו באמת ובתמים הם אלו שפינו מקום לרווחה, תבונה, פליאה ונתינה. וכך נולד המדד השלישי – הרגל השלישית של השרפרף, בכל הנוגע לחיים של הצלחה. מה שהחל בהגדרה מחדש של נתיב חיי וסדרי העדיפויות שלי, גרם לי להבחין בהתעוררות המתרחשת ברמה הגלובלית. אנו נכנסים לעידן חדש. האופן שבו אנו מודדים הצלחה משתנה,

ויפה שעה אחת קודם – במיוחד לנשים, שכן הנתונים המצטברים מראים שההבטחה השגויה להצלחה כבר גובה מחיר גבוה יותר מנשים לעומת גברים. נשים שמכהנות בתפקידים מלחיצים נמצאות בסיכון גבוה ב-40 אחוז כמעט למחלות לב, ובסיכון גבוה בכ-60 אחוז לסוכרת. בשלושים השנים האחרונות, בעוד נשים מגיעות להישגים ניכרים בעולם העבודה, רמות הדחק שנשים מדווחות עליהן עלו ב-18 אחוז.

אלה שרק נכנסו למעגל העבודה, ואלה שעוד לא התחילו אפילו, כבר חשות בהשפעה הזאת. לפי אגודת הפסיכולוגים האמריקנית, דור המילניום נמצא בראש רשימת הדחק עוד יותר מדור הבייבי-בום ומן ה”מבוגרים”, כפי שכינה המחקר אנשים מעל גיל שישים ושבע.

תרבות העבודה בעולם המערבי – שחלקים רבים אחרים בעולם מייבאים אותה – מונעת בעיקר על ידי דחק, חוסר שינה ושחיקה. אני התמודדתי עם הבעיה פנים אל פנים – או ליתר דיוק פנים אל רצפה, כשהתמוטטתי. גם כשהדחק מאיים על בריאותנו, המחסור בשינה שרבים מאיתנו חווים בניסיון להתקדם בעבודה משפיע עמוקות, ובאופן שלילי על היצירתיות, היצרנות וקבלת ההחלטות. אסון הנפט של אקסון-ואלדז, פיצוץ מעבורת החלל צ’לנג’ר והתאונות הגרעיניות בצ’רנוביל ובת’רי מייל איילנד, נגרמו לפחות חלקית מחוסר שינה.

ובחורף 2013, ירידתה מהפסים של רכבת מטרו-נורת’ כתוצאה מכך שוויליאם רוקפלר, מהנדס בחדר הבקרה, נרדם, הסבה את תשומת הלב האמריקנית אל סכנות המחסור בשינה בתחום התחבורה. כפי שג’ון פול רייט, מהנדס באחת מחברות השינוע הגדולות ביותר ניסח זאת: “הבעיה המרכזית של עובדי המסילות היא עייפות, לא שכר. אנחנו מקבלים תשלום נאה אבל אנחנו מקריבים את גופנו ואת מוחנו על מזבח שעות העבודה הארוכות הנדרשות כדי להתפרנס, שלא לדבר על שיעור הגירושים הגבוה, שכיחות השימוש בתרופות ובחומרים משכרים ללא מרשם, ודחק.”

למעלה מ-30 אחוז מן האמריקנים והבריטים אינם ישנים מספיק. ולא רק קבלת ההחלטות והתפקוד הקוגניטיבי נפגעים. אפילו תכונות שאנו מייחסים בדרך כלל לאישיות ולערכים מושפעות מחוסר שינה. לפי מחקר שערך מכון המחקר הצבאי ע”ש וולטר ריד, חוסר שינה פוגע באינטליגנציה הרגשית, בהערכה העצמית, באסרטיביות, בתחושת העצמאות, בחמלה כלפי הזולת, באיכות היחסים הבינאישיים, בחשיבה החיובית ובשליטה בדחפים. למעשה, הדבר היחיד שמשתפר עקב חוסר שינה, לפי המחקר, הוא “חשיבה מאגית” והסתמכות על דעות קדומות. אז אלו מביניכם שמתעניינים בהגדת עתידות, שיעבדו במשמרת לילה. כל היתר צריכים להגדיר מחדש מה חשוב להם באמת ולשנות את תרבות העבודה כדי שעבודה בלתי פוסקת ותשישות כרונית יהוו מקור לסטיגמה ולא לשבח.

על פי ההגדרה החדשה של הצלחה, לא די לצבור הון ולשמור עליו. צריך לעשות הכול כדי להגן גם על ההון האנושי ולטפחו. אמי היתה מומחית בזה. אני עדיין זוכרת איך כשהייתי בת שתים-עשרה, איש עסקים יווני מצליח התארח אצלנו לארוחת ערב. הוא נראה שחוק ומותש. אבל כשהתיישבנו לאכול, הוא סיפר לנו כמה הוא משגשג בעסקיו. הוא היה מאושר מחוזה שקיבל זה עתה לבניית מוזיאון חדש. אמי לא התרשמה. “לא אכפת לי כמה טובים העסקים שלך,” אמרה לו בבוטות, “אתה לא מטפל בעצמך. בשורה התחתונה העסקים שלך אולי מצוינים, אבל אתה ההון הכי חשוב שלך. יש גבול למשיכות היתר שאפשר למשוך מחשבון הבנק הבריאותי, אבל אתה לא מפסיק למשוך. אתה עלול לפשוט רגל אם לא תפקיד שם משהו בקרוב.” ואמנם, זמן קצר לאחר מכן הובהל האיש לצנתור חירום בבית חולים.

כשאנו כוללים את רווחתנו האישית בהגדרת ההצלחה, דבר נוסף שמשתנה הוא מערכת היחסים שלנו עם הזמן. כיום יש אפילו מושג לתחושת הדחק שלנו, כאילו שלעולם אין די זמן לעשות כל מה שאנחנו רוצים לעשות – “רעב לזמן”. בכל פעם שאנו מציצים בשעון, נדמה לנו שהשעה מאוחרת יותר מכפי שחשבנו. לי היו מאז ומתמיד יחסים לחוצים עם הזמן. ד”ר סוס מסכם זאת להפליא: “איך נעשה מאוחר כל כך מוקדם כל כך?” כתב. “הלילה מגיע לפני הבוקר. דצמבר לפני אוקטובר. אלוהים, הזמן ברח. איך נעשה מאוחר כל כך מוקדם כל כך?”

נשמע מוכר?

וכשאנו מצויים ברעב מתמיד לזמן, אנו גוזלים מעצמנו את האפשרות לחוות גורם מפתח נוסף של המדד השלישי: פליאה, תחושת העונג לנוכח מסתרי היקום, כמו גם לנוכח אירועי היומיום וניסים קטנים שממלאים את חיינו.

עוד אחד מהכשרונות של אמי היה להימצא במצב פליאה מתמיד לנוכח העולם הסובב אותה. בין אם הדיחה כלים או האכילה שחפים על החוף או גערה באנשי עסקים מדי, היא לא זנחה לרגע את פליאתה מן החיים. ובכל פעם שהתלוננתי או הייתי נסערת ממשהו, אמי נתנה לי אותה עצה: “מותק, תחליפי ערוץ. השלט בידייך. מספיק עם השידורים החוזרים של הסרט הרע והמפחיד.”

רווחה, פליאה. אלו הם המפתחות ליצירת המדד השלישי. וישנו גורם שלישי והכרחי להגדרה מחדש של מושג ההצלחה: תבונה.

לאן שלא נביט – בפוליטיקה, בעסקים, בתקשורת – אנו רואים מנהיגים חכמים מקבלים החלטות איומות. מה שחסר להם זה לא איי-קיו אלא תבונה. ולא פלא; מעולם לא היה קשה יותר להיות קשובים לתבונה הפנימית, כי כדי לעשות כן עלינו להתנתק מן המכשירים הנוכחים תמיד בחיינו – הגאדג’טים, הצגים, המדיה החברתית – ולהתחבר מחדש לעצמנו”.

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ’

***

>> רוצות לקרוא עוד? 20 הראשונות שימלאו את פרטיהן בטופס המצורף, יזכו בעותק של הספר “לפרוח”, עם הקדמה מאת יו”ר סלונה, שירה מרגלית. מלאי את הטופס ואולי זו תהיה את:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה