Saloona

» משחק ברוב חן. לפחות זה. יהורם גאון ב"נבלות"

» אפרת רייטן דווקא התלהבה מאוד מ"נבלות".

כל אחד מסיום חמשת פרקי הדרמה "נבלות" מלווה בניגון נוסטלגי שגולש אל רולר הכתוביות. לעתים זהו קולה הגראמופוני של שושנה דמארי ולעתים אחד מהימנוני הפלמ"ח העתיקים. גם אם פס הקול הזה נועם לעור-התוף, הרי שהקשר הישיר מדי בינו לבין העולם הפנימי וההיסטורי בו מבקשת היצירה לעסוק, הוא בבחינת מעידה. וכאשר אותו פס-קול מהווה את ציר ההגשה המרכזי של אותו עולם, או אז זה כבר פגם של ממש.  שכן "נבלות", על אף העיבוד המהוקצע לרומן של יורם קניוק והסגנון האסתטי פורץ הדרך שלה, היא דרמה רופסת ונטולת עוגנים.

אפריים (יוסי פולק) ומושקה (יהורם גאון), צמד פלמ"חניקים בעברם וישישים זנוחים בהווה, מואסים במה שנהיה מהמדינה עליה לחמו, ויוצאים למסע רצח סהרורי המגיע אל שיאו בלילה תל אביבי אפוף אימה. המסע השני אליו יוצאת העלילה בד בבד הוא מסע אל נבכי העבר, המגולל משולש רומנטי אפי וטראגי מימי טרום קום המדינה. שני המסעות הללו מוזנקים יחדיו בעקבות תאונה הגורמת למותה של אווה מרקוס, ישישה המקולפת מאלמוניותה במהרה ומתבררת כמושא של אותה אהבה ישנה, ומזוהה בשם העברי "תמרה כספי" (מגולמת על ידי טלי רובין). אלא שלמעט נקודות השקה עלילתיות הנכפות על היצירה במעגליות יתר, שני הסיפורים נעים במקביל והקשר התימתי ביניהם נותר בלתי מפוצח עד סופה.  שהרי אם הזיקה היחידה בין העבר להווה היא אותו תסכול מיידי שבפער בין הדור המייסד לדור המחרב, הרי שהיא מובנת במלואה כבר מצפייה בפרומו או מקריאת התקציר, ולא ברור איזה ערך מוסף טומנת בחובה היצירה השלמה.

מכלה את הפוטנציאל של עצמה

מה שקיבלנו אם כן הם שני נראטיבים בלתי תלויים, שההיסטורי שבהם, על אף האסוציאציה היומרנית ל"ז’יל וז’ים" של פרנסואה טריפו, הוא לא יותר מטלנובלה תקופתית, שלא רק שאינה מפרה את הסיפור העכשווי, אלא אף מכלה את הפוטנציאל הדרמתי הרב הטמון בו – הן בזמן המסך שהוא גובה, הן בתלישות שלו מכל אמירה תרבותית קונקרטית (למעט מדי החאקי, הסיפור, כפי שהוא מוצג, יכול היה להתרחש בכל מקום אחר בעולם), ובעיקר בחוסר התרומה שלו לצידוק העלילה המרכזית. וזה מצער למדי, בעיקר לאור העובדה שבאותה עלילת הווה חתרנית חבויות אמיתות העשויות לגעת בעִצבי ההוויה הישראלית, ובגין כל אלה נותרות חלולות.

בהינתן כך, מיותר כמעט לציין כשלים כמו דמויותיהן הרעועות של אפריים ומושקה הצעירים (עוז זהבי ומיכאל מושונוב), שהקשר שלהן לדמויות ההווה, או התהליך שהן עברו מאז ועד היום, מלבד מרירות מרגיזה שהצטברה עם השנים, אינו נהיר. יתרה מכך – לא ברור מה השוני המהותי בינן לבין הצעירים שהם רוצחים 60 שנים אחר כך. שמא זוהי כוונת היוצרים? אולי, אך גם סוגייה זו נותרת ללא מענה.

ההווה עולה על העבר

נתח ההווה ביצירה מתעלה באופן ניכר על עלילת העבר, ומתבשם בכמה דמויות נוגעות ללב כמו זו של זהבה, אשתו של אפריים, בגילומה של מרים גבריאלי, ללא ספק האמינה והמרגשת שבדמויות, וכמו דמותו המבוגרת של מושקה המשוחקת ברוב חן על ידי גאון.  דמותו של אפריים, הנושאת את העלילה על פגמיה הינה מתוקף כך שטוחה ובלתי מובנת. גם דמות הבת (נועה ברקאי) המתחקה אחר אביה היא נטולת כל אפיון שהוא. אך יותר מאלה, לא ניתן להימנע מאיזו תחושה של החטאה שמקורה כנראה בריגוש של היוצרים מהסיפור א-לה טרנטינו אשר תעתע בהם עד כדי כך שהם שכחו לגעת באמת כלשהי. אפריים ומושקה גודעים בקציר דמים אכזרי את הנוער השוטה שגדל פה "מחורים של קונדונים". אלא שהנוער הוא נוער אוניברסלי ומשולל כל זהות ישראלית (או אחרת), והמניע למעשה נתפש אחרי הכל כמרירות שיגרתית של זיקנה ההופכת ללהט נקם, ועל כן נותר תמוה וסתום.

כך מנותקת היצירה שוב ושוב מכל הקשר ערכי של זמן ומקום ומכל תובנה שהיא מעבר לטרוויאלית על מוסר וצדק, ומובלת אל סופה השבלוני בשרשרת של אירועים מופרכים.

אז מה השאלה?

כוחן של יצירות אמנות אין הוא במתן תשובות, אלא ביכולת שלהן לנתב את קהלן לשאול שאלות. האם מכוונים אותנו יוצרי "נבלות" לשאלות על תקומה והרס? האם לשאלות על חטא ועונש? כיצד אמור להחוות פה ההקשר הישראלי? ומהי החידה הטמונה במהלך חייה וזהותה המעורפלת של תמרה? כאשר הצופה נותר חסר אונים לגבי השאלות שעליו לשאול, משהו, כך נראה, התפספס.

נבלות, שלישי, 22:00, HOT3

מתוך הבלוג של גלי דקל.