הבלוגרים של המחאה

במהפכה הזו הבלוגרים לא הובילו את המניפסט המלבה כי העיתונות התגייסה לכך, אבל בכל זאת צל"שים למצטיינים מהם

05/09/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

אתחיל בתזה מעניינת ששמעתי ממשקיף מקצועי: במחאה האחרונה הבלוגים והבלוגרים לא הובילו את זירת הדעתנות שליבתה אותה, זאת משום שהעיתונות החליפה אותם. העיתונות והעיתונאים (טוב, ללא 'ישראל היום') התגייסו לשרות המחאה, הזינו וליבו אותה בהתמסרותם, בחיבור הדעה הפרטית שלהם לאידיאולוגיה שלה. כשמהפכות במדינות אחרות הובלו בחזית על ידי הבלוגרים שמהווים אלטרנטיבה לעיתונות משותקת מאימת השלטון, כאן המשחק תפקד אחרת, בלוגרים המשיכו לפרסם טקסטים דעתניים ונשכניים ועזרו בחציבת התודעה, אבל העיתונות עשתה את זה ממילא ושימשה דלק כוחני בהרבה, למשל דרור פויר וגיא רולניק.

ועדיין, ראוי לתת ציון לשבח לבלוגרים שפרסמו טקסטים בעלי משמעות, ושימשו גלגלי עזר חיוניים במרכבת המהפכה, כאלו שמנסחים דעה עצמאית בלי להיזהר במו"ל ואינטרסים נוספים כמו שקורה לעתים בעיתונות בנושאים מעוררי מחלוקת (ויש להדגיש שבמחאה לא נשמעו טענות כאלו, אלא אם כבר הפוכות, על גיוס היתר וזניחת התפקוד העיתונאי המבקר במחאה) .

רשימת המצטיינים

העוקץ

העוקץ הוא הבלוג החברתי החשוב ברשת הישראלית, ועושה עבודה נאמנה וסיזיפית כבר שנים רבות בסיקור הפערים והעוולות החברתיות. בבלוג משתתפים כותבים רבים המייצגים נושאים שונים ומגוונים בתחום החברתי, ובמחאה הם לקחו חלק עמוק בהבאת קולות נפיצים שלא מקבלים מספיק ביטוי בסיקור התקשורתי הממסדי.

מתן קמינר כתב את הפוסט "אין קונספירציה שמאלנית":  "להלן שלוש עובדות שלכאורה אינן מתיישבות זו עם זו: מרבית האוכלוסייה בישראל מתנגדת מכל וכל לעקרונותיו ודרישותיו של השמאל; חלק גדול מהנהגת מאבק האוהלים הנוכחי מזוהה עם השמאל במידה כזו או אחרת; הרוב הגדול של האוכלוסייה בישראל תומך במאבק האוהלים ובהנהגתו.

ההסבר המתבקש, וזה שהימין מנסה להשריש מאז החלה המחאה, הוא קונספירציה: השמאל הקיצוני, מתוסכל מבידודו ההולך וגובר בקרב הציבור, התכנס במחילותיו האפלות ועלה (באקראי, או בעזרתה של מאגיה שחורה במיוחד) על נוסחה מנצחת: מאבק חברתי".

שוקי גלילי

אקטיביסט ותיק, עיתונאי, כותב את הבלוג "שוקי גלילי 101", ומהאנשים שהקימו ומנהלים את האתר J14, אתר המחאה הרשמי המצטיין בתכניו, בממשק ובשימוש במדיה החברתית שלו.

בפוסט "המחאה, המלחמה, והבחירות שבפתח" הוא כתב: "הבעיה היא לא שהישראלים רוצים רמת חיים גבוהה, אלא שכמעט כל המוצרים והשירותים בישראל – החל ממוצרי היסוד – נמכרים במחירים מופקעים ובמתח רווחים עצום, שפשוט לא ייתכנו בשוק חופשי אמיתי. נתניהו מנופף באידיאולוגיית השוק החופשי, אבל בדיקה מקרוב מראה שהוא לא ביטל מכסי מגן, לא חיזק את מוסד המפקח על ההגבלים, ובאופן כללי נמנע מצעדים שיסבכו אותו עם הטייקונים. הרבה יותר קל להאשים אתכם".

אורי בן דב, כותב את הבלוג "בזכות המבוכה ובגנות הטיח".

קולנוען ומורה ליוגה, 39, בן זוג ואבא

"אני חושב על התגובה הראשונה שלי למחאה הזו, כשעוד הייתה רק אירוע בפייסבוק. כתבתי אז לאחת, דפני ליף: מה את רוצה? חזרתי על זה כמה פעמים אחרי זה, ולקח לי זמן להבין שזו לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא מה אני רוצה.

אני חוזר הערב לרחובות כי הגיע הזמן לחדש את החוזה ביני לבין מדינת ישראל. על התשלום הסכמנו: חלק ניכר מהכנסתי, מסים עקיפים, וכך וכך שנים מחיי. הגיע הזמן לרענן את התמורה: אני רוצה חינוך מעולה, מערכת בריאות מצויינת, רשת רווחה יעילה ולא רודנית ותמיכה בלתי מתפשרת בתרבות – וכל זה לכולם, לא רק לי ולא רק לדומים לי. אני רוצה שהקופה הציבורית תהיה שוב ציבורית ושנכסי הציבור יהיו שייכים לציבור כולו.

יובל דרור, כותב את הבלוג "מאבד תמלילים".

ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למנהל, לשעבר עיתונאי, מהבלוגרים הנקראים בישראל

"כתבתי אתמול בטוויטר "מעכשיו זה רק עניין של זמן. השינוי כבר כאן". ומיד קפצו שניים ושאלו "מה השינוי?", "במה בדיוק העם בחר?". ברור שהם לא היו בהפגנה. רק אימבצילים שיושבים בבית ומסבירים לכל העולם שאי אפשר לשנות, שאין טעם, שעולם כמנהגו נוהג, רק אנשים מהסוג שמעדיף את העליונות האינטלקטואלית המזויפת שמבוססת על חוסר עשייה, אדישות ועציצות, רק משרתים נרצעים כמו חנוך דאום ודומיהם, יכולים לייצר כזה זלזול מתנשא וחלול".

עבודה שחורה

גם כאן מדובר בבלוג קולקטיבי ותיק שעושה עבודה עיתונאית ודעתנית במקומות השחורים שעיתונים כבר מזמן זנחו, לא מספיק 'סקסי' להם, לא מספיק מוכר. גם במחאה פורסמו באתר טקסטים חשובים ומפתחי תודעה. "מחאת האוהלים היא לא מחאת הקוטג'", שכתב יעקב לקס,

"מה שאנחנו רואים בתנועת המחאה זו התחלה של מאבק אל חברה אחרת, של צדק. חברה של צדק זו לא רק חברת רווחה שבה ה"אח הגדול" – המדינה – מתפקד כמטפלת שדואגת לחלשים ולמוחלשים. חברה של צדק זו חברה שבה אנשים מתוגמלים בעד עבודתם יותר ממי שמתוגמלים בעד הונם (על הדרך שבה הון זה נצבר לא ייכתב כאן, אבל ברמז של השאלה מדברי הנביא: הגזלת וגם ירשת?).

לא סתם דוברי הממשלה מכוונים כמעט בכל אמירותיהם לכוון של הזלת הצריכה, הם יודעים לאן מוליכה המחאה והם מנסים להסיט אותה מיעדה".

סוכן זוטר, מקסימום לבלר

הכינוי שלו בבלוג וברשתות החברתיות הוא "מרמיט", שמו הפרטי אסף. הוא אחד הבלוגרים החריפים, מעניינים ומעוררי מחשבה שפגשתי ברשת. במחאה הזו הוא פרסם פוסטים מנומקים שיכלו בקלות להופיע בעיתונות המרכזית, ושיקף גם את המעורבות שלו כאקטיביסט חברתי למען אוכלוסיות מודרות במצוקה. "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק", הוא פוסט אחד לדוגמה, וכדאי לצלול ולקרוא את כל מה שכתב.

"כי אני מרגיש שלא מדברים מספיק על הצדדים הפחות-נעימים, ועל האפשרות שביטוי הזעם העממי, הספונטני והמרהיב הזה יעלה על שרטון ויתנפץ לרסיסים חדים, פוצעים. הקולות שמתעקשים לדבר על זה באים, כרגיל, מהשמאל ה"קיצוני" ומהשוליים הבלתי-מזדהים. על התגובות שהקולות האלה מקבלים אדבר עוד מעט.

כי אני מזהה איזו נטייה לנוח על זרי הדפנה, להתפעל מההמוניות הסוחפת והפתאומית בלי לתהות לאן, בעצם, היא סוחפת. להציג כל מיני "הטבות" ושיפוצים פעוטים וסקטוריאליים כ"הישגי המחאה", בלי שום שינוי נראה לעין (או אפילו מאבק נראה לעין!) בתשתית המערכתית העמוקה שמאפשרת את המשך העוול השיטתי (חוק ההסדרים, לדוגמא, או התקנות לשעת חירום).

כי בנוסף לנתק בין רוטשילד והפריפריה, ולקרע בין הישראלים והפלסטינים, אני מזהה גם דיסוננס הולך וגובר בין רוטשילד-של-מטה (שבו, לפי הדיווחים שהגיעו אלי, יש פחות אוהלים, פחות אנשים, פחות להט מהפכני ויותר "דיבור של עניים") לרוטשילד-של-מעלה, שבו האופוריה ממשיכה להשתפך. וסממן מובהק להחריד של דיסוננס מעין זה הוא הנטייה לצופף שורות, לעשותאידיאליזציה דתית ממש לרוטשילד-של-מעלהלערער על זכותם של המבקרים לבקר, ולהסתייג מעצם העלאת הביקורת. (לקט אקראי.)".

מתי שמואלוף

משורר ועורך, כותב את הבלוג "המבוקש מס' 2", אקטיביסט פוליטי

בפוסט: "המחאה חייבת להמשיך הלאה עד להפלת הממשלה" הוא כתב: "

ועדת טרכטנברג יכולה להביא מסקנות מצויינות. הצעות מצויינות כאלו שידהדו את רצון העם התלוי בין המעמד הבינוני והמעמד הנמוך. אך כשהועדה תבוא ותעמוד בפני הממשלה אף אחד לא מבטיח לנו שההמלצות יושמו בשטח. לא רק זה, אלא שאחרי פירסום ההמלצות הממשלה יכולה לפעול לפי דו"ח מטעמה. המחאה תבטיח את את המעקב רגע אחר רגע עד שנדע שלא קרו פאשלות בדרך לשינוי חברתי.
רביעית ועדת טרטכנברג, ציין נכונה, העיתונאי נועם שיזף, חסרה סמכות ויעדים. אין לה מבט היסטורי על השאלה כיצד הפערים התרחבו בישראל, ומה אחריות ממשלות ישראל, פקידי הציבור, והמדיניות הכלכלית ופוליטית לעוני, ולהחלשה ולהפקרת הציבור בידי כוחות "השוק".

אנו חיים בעולם של ספינים, תקשורת קנוייה בידי אינטרסים מסחריים וממשלתיים וציבור שנע בחוסר אמון משווע לפוליטיקה. כדי להחזיר את התהום שנפערה בין הממשלה לבין העם, חייבים להחזיק חזק במחאה. כרגע עם פרסום דרישות ההנהגה של המחאה אפשר לראות רעיונות מעולים שנוסו בעולם ויכולים לצמצם את הפערים החברתיים. אך יישומם המלא על ידי המערכת הפוליטית, תוך גיבוי הנציגים בכנסת מחייבת הפגנות בלתי פוסקות".

אסתי סגל

כותבת את הבלוג "מילים מילים" באתר "במחשבה שנייה".

בפוסט מומלץ מאוד "למה עכשיו", היא מפרטת לאן הולך הכסף שלנו, ואיך בדיוק הוא מחולק, מתסיס ומעורר דחף לצאת לרחוב.

חיים הר-זהב

אבא ירושלמי לשתיים, המחאה תפסה אותו במילואים בשטחים, אקטיביסט וכותב את הבלוג ה(.)חיים. בפוסט "צו 8" המרגש הוא כתב: "אני מנוע - פיזית - מלהגיע להפגנות שיש במוצ"ש למען הדבר הכי חשוב שאני צריך לדאוג לו: העתיד של הבנות שלי.

עכשיו, כשאני כותב בחמ"ל, אשתי ושתי הבנות שלנו נמצאות כמה עשרות קילומטרים דרומה מפה, בירושלים, ומנסות לתפקד כמשפחה חד הורית. המדינה, זו שקראה לי לבוא ולעזור לה ולשמור על האינטרסים שלה פה, לא נוקפת אצבע כדי לעזור למשפחה שהשארתי מאחור.

אשתי עובדת במשרה מלאה, והמדינה חושבת שזה מאוד הגיוני שהיא תמשיך לעבוד במשרה מלאה כשהשותף שלה לחיים בצבא - אז מה אם אין גן ואין מי שישמור עליהן כי אין לה עם מי לחלוק בעומס? אז מה אם עכשיו החופש הגדול? אז מה אם צריך לדאוג לבנות שלנו, אלו שעוד כמה שנים גם יתגייסו לצבא? אז מה אם בייביסיטר עולה 30 ש"ח לשעה (במקרה הטוב) ויום עבודה זה 8 שעות ומילואים זה 26 ימים כך שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים שאף אחד לא יפצה אותנו עליה? ובתסכול מסתכמת גם כל המחאה שיש בארץ".

רויטל זילונקה

לומדת לתואר שני בחינוך בארה"ב, מרצה לחינוך, אקטיביסטית פוליטית וחברתית, כותבת את הבלוג "יוצאת מארון הקודש -אשתו של אלוהים". (גילוי נאות: חברת רשת ותיקה שלי).

בפוסט "בין כיכר הלחם לכיכר המדינה" היא כתבה: "דפני ליף היא מנהיגה. היא אחות למאבק. והלוואי שיכולתי לתפוס מחר טיסה חזרה לישראל רק כדי לחבק אותה ולהגיד לה תודה. כי האישה המופלאה הזאת, שנאמה נאום זועם, מדהים, חשוב ועוצמתי מאין כמוהו, היא אשת העשור שלי. כולנו חבים/ות לה את מה שקורה בישראל. היא הקריבה כל כך הרבה מעצמה, מחייה, מפרטיותה. היא לא נסוגה ולא הרימה ידיים. היא אש. ואת האש הזאת צריך להמשיך ללבות ולוודא שתמשיך לבעור בקרב כולנו. אם מי מכם/ו מכיר/ה אותה, תמסרו לה שאפילו שמעולם לא נפגשנו, אני אוהבת אותה אהבת נפש, ושאני מעריכה את מה שהיא עושה כדי שאני ורבים/ות אחרים/ות נחזור בסיום הלימודים שלנו לישראל טובה יותר, צודקת יותר, הוגנת יותר, יפה יותר".

המלצות נוספות

תניח את המספריים ובוא נדבר על זה, שלום בוגוסלבסקי

"מחאת האספרסו והאוטיזם הכרוני של הימין הדתי", תומר פרסיקו

"אמת מארץ ישראל", איל ניב

"המדריך הכלכלי למהפכן המתחיל", "גולית"




תגיות: ,

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה