''הביטו בחולמים'' / איבולו מבואה / פרק 1

ספרה של איבולו מבואה מעלה סוגיות כגון נישואים, הגירה, פער מעמדי, גזע ומביא את סיפורם הבלתי נשכח, של בני זוג קמרונים צעירים המנסים לבנות לעצמם חיים חדשים בניו יורק. סלונה מחלקת עותקים אז אל תפספסו!

16/03/2017
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

זהו ספר ביכורים קריא להפליא על נישואים, הגירה, פער מעמדי, גזע ודלתות הסתרים הקבועות ברצפת החלום האמריקני אשר מביא את סיפורם הבלתי נשכח של בני זוג קמרונים צעירים המנסים לבנות לעצמם חיים חדשים בניו יורק בדיוק עם פרוץ המיתון הכלכלי הגדול. ג'נדה ג'ונגה, מהגר קמרוני המתגורר בהארלם, הגיע לארצות הברית כדי להעניק חיים טובים יותר לעצמו, לאשתו נני ולבנם בן השש.

כאשר הוא מתקבל לעבודה כנהג הפרטי של קלארק אדוארדס, מנהל בכיר בבנק השקעות, הוא מתקשה להאמין למזלו הטוב. ואז אשתו של קלארק מציעה לנני עבודה בבית הקיץ שלהם  בהמפטונס. התגשמות החלום האמריקני והעתיד הוורוד. אלא שאט־אט מתגלים סדקים בחזוּת המצליחה שמציגים מעסיקיהם, וסודות מטרידים מתחילים לבצבץ. בנק ההשקעות קורס, נישואיהם של בני הזוג אדוארדס מתפוררים, וג'נדה ונני נאלצים לקבל החלטה בלתי אפשרית.

עטיפה הביטו בחולמים

אימבולו מבואה היא ילידת קמרון, אזרחית אמריקנית זה יותר מעשור, חיה בניו יורק.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!

פרק 1

הוא מעולם לא התבקש לבוא בחליפה לראיון עבודה. מעולם לא נאמר לו להביא איתו קורות חיים. למעשה, עד לפני שבוע לא היה לו כלל דף קורות חיים. הוא הלך לספרייה ברחוב 34 פינת מדיסון, ויועץ תעסוקה מתנדב כתב לו אותם; ניסח את היסטוריית התעסוקה שלו כך שיצטייר כאדם בעל הישגים מרשימים; חקלאי העוסק בעיבוד אדמה ובגידול תוצרת בריאה; מנקה רחובות הממונה על הניקיון והנוי בעיר לִימְבֶּה; שוטף כלים במסעדה במנהטן, המבטיח שהלקוחות יאכלו מצלחות נקיות נטולות חיידקים; נהג מונית בברונקס, ממונה על הסעת אנשים ממקום למקום בבטחה.

מעולם לא נדרש להטריד את עצמו בשאלה אם יש לו את הניסיון הדרוש, אם האנגלית שלו טובה מספיק, אם יצליח להקרין רושם אינטליגנטי דיו. אבל היום, בחליפת הפסים הירקרקה שלבש ביום הגעתו לאמריקה, חשב אך ורק על דבר אחד — מידת יכולתו להרשים אדם זר לו. ככל שהתאמץ, הוא לא היה יכול אלא לחשוב על השאלות שיישאל, התשובות שיצטרך לספק, האופן שבו יידרש ללכת, לדבר ולשבת, מתי רצוי שידבר או רק יקשיב ויהנהן, מה כדאי לומר ומה לא, מה ישיב אם יישאל על המעמד החוקי שלו בארצות הברית. גרונו היה יבש, כפות ידיו לחות. מרוב צפיפות בקרון הרכבת התחתית לכיוון הדאונטאון, לא היה מסוגל לשלוף ממחטה מהכיס, ולכן ניגב את כפות ידיו במכנסיים.

"בוקר טוב, בבקשה," הוא אמר לשומר שבפתח המבואה בבניין "ליהמן ברדרס". "אני גֶ'נדֶה ג'וֹנגָה. באתי למר אדוארדס. מר קלארק אדוארדס."

השומר, גבר מנומש בעל זקנקן מחודד, ביקש לראות תעודה מזהה, וג'נדה מיהר לשלוף אותה מהארנק החום שלו. השומר לקח את התעודה, בחן אותה מלפנים ומאחור, התבונן מעלה בפניו, מטה על החליפה שלו, חייך ושאל אם הוא רוצה להיות ברוקר בבורסה או משהו.

ג'נדה ניענע בראשו. "לא," הוא השיב בלי להחזיר חיוך. "נהג פרטי."

"לך על זה," אמר השומר ונתן לו תג אורח. "שיהיה בהצלחה."

הפעם ג'נדה חייך. "תודה, אחי," אמר. "היום אני באמת צריך הרבה מזל."

לבדו במעלית העולה אל הקומה העשרים ושמונה, הוא בחן את ציפורניו (לא מלוכלכות, תודה לאל). הוא יישר את העניבה המוצמדת בסיכה אל מול מראת האבטחה שמעל לראשו; בדק שוב את שיניו, ולא גילה שאריות של הפּלַנטֵיין המטוגנות והשעועית שאכל בבוקר. הוא כיחכח בגרונו ומחה את שרידי הרוק שנקרשו בזוויות פיו. כשהדלתות נפתחו, הוא זקף את כתפיו והציג את עצמו בפני פקידת הקבלה. היא השיבה בהנהון ובחשיפת שיניים לבנות מאין כמותן, ביררה משהו בטלפון וביקשה ממנו להתלוות אליה. הם חצו אולם של מרחב פתוח, שבו ישבו גברים צעירים בחולצות כחולות בתאי מחיצות קובייתיים מוקפים בהמון מסכים, המשיכו לאורך מסדרון, חצו אולם נוסף של ערבוביית תאים קובייתיים ונכנסו למשרד שטוף שמש עם חלון זכוכית גדול מחולק לארבע, שהשתרע מקיר לקיר ומהרצפה לתקרה והשקיף על אלפי עצים סתוויים ועל המגדלים הגאים הנישאים של מנהטן. לרגע נפער פיו למראה הנוף שכמותו לא ראה מעולם ויופיו המיוחד של החלל הפנימי; מימינו פינת הסבה (ספת עור שחורה, שני כיסאות עור שחורים, שולחן קפה מזכוכית), במרכז שולחן מנהלים (אליפטי, דובדבן, לצדו כיסא עור שחור מתכוונן למנהל הבכיר, שני כיסאות עור ירוקים לאורחים), ולאורך הקיר משמאלו יחידת מדפים (דובדבן, דלתות זכוכית, קלסרים לבנים בשורות מסודרות), שלפניה עמד קלארק אדוארדס בחליפה כהה והזין דפי נייר למגרסה.

"סליחה, אדוני, בוקר טוב," ג'נדה פנה אליו בקידה קלה.

"שב," אמר קלארק בלי להסיט את מבטו מהמגרסה.

ג'נדה מיהר לשבת בכורסה שלשמאלו. הוא הוציא מן האוגדן את דף קורות החיים והניח אותו על השולחן לפני המושב של קלארק, נזהר לא לגעת באינספור הדפים הלבנים וגיליונות ה"וול סטריט ג'ורנל" שהיו פזורים על השולחן באי־סדר. באחד העיתונים, שהציץ מתחת לדפים מלאֵי מספרים ותרשימים, הופיעה הכותרת: "התקווה הגדולה של הלבנים? ברק אובמה והחלום על אמריקה עיוורת־צבעים". ג'נדה, מוקסם מדמותו של הסנאטור הצעיר והשאפתן, רכן לפנים כדי לקרוא את הכתבה, אבל מיהר להתעשת ולהזדקף משנזכר היכן הוא, מדוע הוא שם ומה עומד לקרות.

"יש לך דוחות תנועה פתוחים?" שאל קלארק והתיישב.

"לא, אדוני," השיב ג'נדה.

"ולא היית מעורב בשום תאונה חמורה?"

"לא, מר אדוארדס."

קלארק הרים משולחנו את דף קורות החיים, שהיה מקומט ולח כמו האיש שעליו העיד. עיניו סקרו אותו שניות אחדות, בעוד עיניו של ג'נדה מתרוצצות מצמרות העצים בסנטרל פארק, אי־שם הרחק מעבר לחלון, אל קירות המשרד המכוסים ציורים אבסטרקטיים ודיוקנאות של גברים לבנים בעניבות פרפר. מצחו התכסה אגלי זיעה.

"ובכן, ג'נדה," קלארק הניח את קורות החיים על השולחן ונשען לאחור בכיסאו. "ספר לי על עצמך."

ג'נדה נדרך. זאת היתה השאלה שהוא ואשתו נֵנִי דנו בה אמש. למעשה, זאת השאלה הראשונה שעלתה בזמן שהם גיגלו "השאלה ששואלים בכל ראיון עבודה". שעה תמימה הם ישבו רכונים לפני המחשב המיושן, חיפשו את התשובה הטובה ביותר, קראו עוד ועוד עצות דומות מדי בעשרת האתרים הראשונים שגוגל הציע, עד שהחליטו שהטוב ביותר הוא שג'נדה ידבר על האישיות היציבה שלו ועל מהימנותו, ועל כך שיש בו כל מה שמנהל בכיר ועסוק מאוד כמו מר אדוארדס מחפש אצל נהג. נני הציעה שידבר גם על חוש ההומור הנפלא, ואולי גם יוסיף איזו בדיחה. אחרי הכול, היא אמרה, איזה בנקאי בכיר בוול סטריט שייכנס למכונית שלו אחרי שעות שבהן אימץ את מוחו בניסיון להרוויח יותר כסף, לא ישמח אם הנהג יחכה לו עם בדיחה טובה? ג'נדה הסכים איתה והכין תשובה, מונולוג קצר שהסתיים בבדיחה על פרה בסופרמרקט. זה אמור לעשות את העבודה, נני אמרה, וגם הוא האמין בזה. אבל כשהתחיל לדבר, שכח את התשובה שהכין מראש.

"או־קיי, אדוני," הוא אמר. "אני גר בהארלם עם אשתי והילד שלי, בן שש. ואני מקמרון, במרכז אפריקה או במערב אפריקה, תלוי את מי אתה שואל, אדוני. אני מעיירה קטנה בחוף האוקיינוס האטלנטי שנקראת לימבֶּה."

"אני מבין."

"תודה, מר אדוארדס," הוא אמר בקול רועד ותהה על מה הוא מודה בדיוק.

"ואיזה סוג של ניירות יש לך כאן, בארצות הברית?"

"יש לי ניירות, אדוני," הוא מיהר לומר, רכן לפנים והינהן שוב ושוב, עורו מצטמרר ושערותיו סומרות.

"שאלתי איזה סוג של ניירות?"

"אה, אני מצטער, אדוני. יש לי אִי־אַיי־דִי. אי־איי־די, אדוני... זה מה שיש לי כרגע."

"מה זה אומר —" הבלקברי שעל השולחן זימזם, וקלארק מיהר להרים אותו. "מה זה אומר?" הוא שאל, מבטו נעוץ בטלפון.

"זה... מסמך אישור תעסוקה, אדוני," ג'נדה זע בכיסאו. קלארק לא הינהן ולא עשה כל מחווה. ראשו רכון מטה, עיניו על הסמארטפון, אצבעותיו העדינות למראה התרוצצו על המקלדת, גמישות ומהירות — למעלה, שמאלה, ימינה, למטה.

"זה אישור עבודה, אדוני," ג'נדה הוסיף. הוא הסתכל על אצבעותיו של קלארק, אז על מצחו, ושוב על אצבעותיו, ותהה איך ניתן לשמור על כללי יצירת קשר עין בהיעדר עיניים נגישות לקשר. "זה אומר שמותר לי לעבוד, אדוני. עד שאקבל גרין קארד." קלארק הינהן והמשיך להקליד.

ג'נדה הביט החוצה מהחלון בתקווה שהוא לא מזיע יותר מדי.

"וכמה זמן ייקח עד שתקבל גרין קארד?" קלארק הניח את הבלקברי על השולחן.

"אני באמת לא יודע, אדוני. רשות ההגירה עובדת לאט, אדוני. מוזר מאוד איך שהם עובדים."

"אבל השהות שלך בארצות הברית חוקית לטווח הארוך, כן?"

"כן, בהחלט, אדוני," אמר ג'נדה. הוא הינהן שוב ושוב בלי למצמץ, וחיוך כאוב על פניו. "אני חוקי לגמרי, אדוני. אני פשוט עדיין ממתין לגרין קארד שלי."

קלארק נעץ בג'נדה מבט ממושך. עיניו הירוקות חסרות ההבעה לא הסגירו שמץ ממחשבותיו. זיעה חמה ניגרה לאורך גבו של ג'נדה והרטיבה את החולצה הלבנה שנני קנתה לו אצל רוכל ברחוב 125. הטלפון הקווי שעל השולחן צילצל.

"אם ככה, בסדר," אמר קלארק והרים את השפופרת. "כל עוד אתה חוקי."

ג'נדה ג'ונגה נשף בהקלה.

האימה שלפתה את חזהו כשקלארק אדוארדס הזכיר את המילה "ניירות" התפוגגה אט־אט. הוא עצם את עיניו לשנייה והודה לאיזושהי אלוהות רחומה, אסיר תודה על כך שחצי אמת היתה מספקת. מה הוא היה אומר אילו מר אדוארדס היה שואל שאלות נוספות? איך היה מסביר את זה שאישור העבודה ורישיון הנהיגה שלו תקפים רק כל זמן שהבקשה שלו למקלט מדיני תלויה ועומדת, או כמובן אם תאושר, ושאם תסורב, כל המסמכים שלו יהיו חסרי תוקף והוא לא יקבל גרין קארד? איך אפשר לספק בכלל הסבר סביר לבקשה שלו למקלט מדיני? האם תהיה דרך לשכנע את מר אדוארדס שהוא אדם ישר, ואפילו ישר מאוד, אפילו שעכשיו הוא מספר לרשות ההגירה סיפורי מעשיות רק כדי שיום אחד יוכל להפוך לאזרח אמריקאי ולחיות לנצח במדינה האדירה הזאת?

"וכמה זמן אתה כבר פה?" קלארק הניח את הטלפון על כנו.

"שלוש שנים, אדוני. הגעתי ב־2004, בחודש —" הוא השתתק בבהלה מהעיטוש הרועם של קלארק.

"לבריאות, אדוני," הוא אמר בעוד המנהל הבכיר הצמיד את מפרק ידו לאפו והתעטש שוב, בקול רם מאשר קודם. "  אַשיָה, אדוני," הוא הוסיף. "ועוד פעם לבריאות."

קלארק רכן לפנים ולקח את בקבוק המים שעמד בצדו הימני של השולחן. מאחוריו, הרחק מעבר לזגוגית החלון הנקייה ללא רבב, טס מסוק אדום מעל הפארק, נע ממערב למזרח תחת שמי הבוקר הבהירים. ג'נדה החזיר את מבטו אל קלארק שלגם כמה לגימות מהבקבוק. גם הוא עצמו השתוקק לאיזו לגימונת כדי לסלק את היובש בגרון, אבל לא העז לבקש שמא ישנה את נתיב הריאיון. לא, הוא לא יעז. בטח לא עכשיו. גם אם הגרון שלו יתייבש כמו מדבר קלהארי, זה לא משנה עכשיו, הולך לו טוב בינתיים. זאת אומרת, אולי לא הכי טוב. אבל גם לגמרי לא רע.

"טוב," קלארק הניח את הבקבוק על השולחן. "אומר לך מה הדרישות שלי מנהג." ג'נדה בלע רוק והינהן. "אני דורש נאמנות. אני דורש אמינות. אני דורש דייקנות, ואני דורש שתעשה מה שאני אומר בלי לשאול שאלות. מתאים לך?"

"כן, אדוני, כמובן, מר אדוארדס."

"תידרש לחתום על הסכם שמירת סודיות שאוסר עליך לומר מילה על מה שתשמע אותי אומר או תראה אותי עושה. אף פעם. לאף אחד. בשום מצב. אתה מבין?"

"אני מבין אותך מצוין, אדוני."

"יפה. תקבל ממני יחס טוב, אבל עליך להצדיק את זה. אני אהיה העדיפות הראשונה שלך, וכשאני לא אזדקק לך, תטפל בבני המשפחה שלי. אני אדם עסוק, אז אל תצפה ממני לפקח עליך. הגעת אלי עם המלצות מעולות."

"מילה שלי, אדוני. מבטיח. אני נותן לך את דברתי."

"מצוין, ג'נדה," קלארק חייך בשביעות רצון, הינהן ואמר שוב, "מצוין."

ג'נדה הוציא מכיס מכנסיו ממחטה וניגב את הזיעה ממצחו. הוא נשם עמוק וחיכה שקלארק יעיין שוב בקורות החיים שלו.

"יש לך שאלות?" קלארק הסיט את קורות החיים אל ערימת ניירות בצדו השמאלי של השולחן.

"לא, מר אדוארדס. אמרת לי בצורה ברורה את כל מה שאני צריך לדעת, אדוני."

"יש לי עוד ריאיון אחד מחר בבוקר, ואז אקבל החלטה. אתה תשמע ממני, אולי כבר מחר. המזכירה שלי תתקשר אליך."

"תודה רבה, אדוני. אתה מאוד אדיב."

קלארק קם על רגליו.

ג'נדה מיהר גם הוא לדחוף את כיסאו לאחור ונעמד. הוא יישר את העניבה שסטתה ממקומה במהלך הריאיון ונטתה הצדה כמו עץ ערבה בסערה.

"דרך אגב," אמר קלארק והביט בעניבה, "אם אתה שואף לקדם את הקריירה שלך, תקנה לעצמך חליפה יותר טובה. שחורה, כחולה או אפורה. ועניבה אמיתית."

"אין שום בעיה, אדוני," ג'נדה השיב. "אני יכול לקנות חליפה חדשה, אדוני. בלי שום בעיה."

הוא הינהן וחייך במבוכה, חושף שיניים דחוסות שמטפסות זו על זו, ומיהר לסגור את פיו. קלארק הושיט את ידו בלי להחזיר חיוך, וג'נדה נטל אותה בשתי ידיו ולחץ בזהירות רבה, בראש מורכן. תודה רבה לך מראש, אדוני, הוא רצה לומר שוב. אם תיקח אותי לעבודה, הוא כמעט אמר בקול, אהיה הנהג הכי טוב בעולם.

אבל הוא לא אמר את זה; היה אסור לו לתת לייאוש לפרוץ את מעטה הכבוד העצמי הדק שבו התעטף במהלך הריאיון. קלארק חייך וטפח על זרועו.

2

"שנה וחצי, בדיוק היום," אמרה נני לפָאטוּ כשהשתיים הלכו ברחובות צ'יינטאון וחיפשו תיקי ורסאצ'ה וגוצ'י מזויפים. "מאז שהגעתי לאמריקה."

"שנה וחצי?" פאטו ניענעה את ראשה וגילגלה עיניים. "את סופרת גם חצי שנה? ולא מתביישת להגיד את זה." היא צחקה. "אני אומרת לך משהו. אם את באמריקה עשרים וארבע שנים ואת עוד ענייה, את לא סופרת יותר. את בכלל לא אומרת זה יותר. לא. את מתביישת להגיד משהו בכלל, אני אומרת לך."

נני צחקה והרימה תיק גוצ'י שזהר ממש מרוב נואשוּת להיראות אמיתי. "את מתביישת להגיד לאנשים שאת פה כבר עשרים וארבע שנים?"

"לא, לא מתביישת. למה שמתביישת? אני אומרת לאנשים עכשיו הגעתי פה. אם הם שומעים אותי מדברת, הם אומרים, אה, זאתי לא יודעת אנגלית. זאתי בטח רק מגיעה עכשיו מאפריקה."

בעל החנות הסיני מיהר לצאת אליהן. קחי את התיק בשישים דולר, הוא אמר לנני. למה? נני שאלה ועיקמה את הפרצוף. אני נותנת לך עשרים. האיש ניענע בראשו. נני ופאטו התחילו ללכת. ארבעים, ארבעים! האיש צעק אליהן כשהן פילסו דרך בנחיל של תיירים אירופאים. או־קיי, תבואי תיקחי בשלושים, הוא צעק. הן חזרו וקנו את התיק בעשרים וחמישה דולר.

"עכשיו את רואים כמו אנג'לי ג'ולי," אמרה פאטו, כשנני הלכה עם תיק היד תלוי על הזרוע, ותוספת השיער המסולסלת שלה מתנופפת מאחוריה.

"באמת?" נני הטילה את שערה לאחור.

"מה את אומרת באמת? את רוצה רואים כמו אנג'לי ג'ולי, לא?"

נני הטתה את ראשה לאחור וצחקה.

כמה שהיא אוהבת את ניו יורק. היא עדיין התקשתה להאמין שהיא כאן. התקשתה להאמין שהיא הולכת ברחובות העיר, קונה תיק של גוצ'י, לא עוד אם חד־הורית לא־נשואה מובטלת, שיושבת בבית של אבא שלה בלימבה מבוקר עד ערב, בעונה היבשה ובעונה הגשומה, מחכה לג'נדה שיציל אותה.

לא נראה כאילו כבר עברו שמונה־עשר חודשים, אולי כי עדיין זכרה ממש את היום שבו היא וליאוֹמי הגיעו לנמל התעופה קנדי. עדיין זכרה איך ג'נדה עמד בטרמינל וחיכה להם, בחולצה אדומה ובעניבה מוצמדת, זר של פרחים צהובים בידו. עדיין זכרה איך הם התחבקו ונאחזו זה בזה דקות תמימות בדממה, עיניהם עצומות בחוזקה בניסיון לגרש את ייסורי השנתיים האחרונות שבהן הוא עבד בשלוש עבודות כדי לחסוך את הסכום שנדרש לאשרת הסטודנט שלה ולאשרת התייר לליאומי ולכרטיסי טיסה לשניהם. היא זכרה איך ליאומי הצטרף לחיבוק שלהם, לופת רגל של כל אחד מהם, עד שג'נדה חדל לחבק אותה לרגע והרים אותו בזרועותיו. היא זכרה איך הדירה בהארלם — שג'נדה מצא לאחרונה, אחרי שנתיים שבהן חלק עם שישה פורטוריקנים דירת שלושה חדרים במרתף בניין בברונקס — התמלאה אותו לילה בצחוק של ג'נדה ובקולה שלה שעינג אותו בסיפורים מהבית, ובצווחות ההנאה של ליאומי כשהאב והבן שיחקו והשתוללו ודיגדגו זה את זה על השטיח. היא זכרה איך באמצע הלילה הם העבירו את ליאומי מהמיטה שלהם אל המיטה המתקפלת כדי שיוכלו לשכב יחד ולעשות את כל מה שהבטיחו לעשות זה לזה באימיילים ובשיחות טלפון ובמסרונים. והיא עדיין זכרה בבירור את עצמה שוכבת במיטה ליד ג'נדה אחרי שגמרו, מקשיבה לקולות של אמריקה מחוץ לחלון, הפטפוטים והצחוקים של גברים ונשים אפרו־אמריקאים ברחובות הארלם, ואומרת לעצמה: אני באמריקה, אני באמת באמריקה.

את היום הזה לא תשכח לעולם.

וגם לא את היום שבועיים לאחר מכן, כשהם התחתנו בבית העירייה, עם ליאומי בתור נושא הטבעת שלהם ובן הדוד של ג'נדה, וינסטון, בתור העד. ביום ההוא במאי 2006 היא נעשתה סוף־סוף אישה מהוגנת, אישה הראויה במוצהר לאהבה ולהגנה.

לימבה היתה עכשיו עיר רחוקה, מקום שאהבה פחות ופחות בכל יום שעבר בלעדי ג'נדה. בלי לטייל איתו בחוף, בלי לצאת לרקוד איתו, בלי לשבת איתו באיזה דוכן שתייה על מלטה גינס קרה באחר צהריים חם של יום ראשון — העיר לא היתה עוד עיר הולדתה האהובה, אלא מקום מדכא שהיא השתוקקה לעזוב. בכל שיחת טלפון שהם ניהלו באותה תקופה פּרוּדה היא הזכירה לו את זה, אמרה שהיא לא מסוגלת להפסיק לחלום, גם בהקיץ, על היום שבו תעזוב את לימבה ותהיה איתו באמריקה.

"גם אני חולם, בֶּבֶּה," הוא תמיד השיב לה. "יום ולילה אני חולם כל מיני דברים."

ביום שבו קיבלו ליאומי והיא את האשרות שלהם, היא הלכה לישון עם הדרכונים מתחת לכרית. בלילה שעזבו את קמרון היא לא הרגישה דבר. כשהאוטובוס שאבא שלה שכר כדי להסיע אותם — עם יותר מעשרים קרובי משפחה וחברים שהצטרפו ללוות אותם — יצא לדרכו ממקומו מול חזית הבית שלהם והחל בנסיעה של השעתיים אל נמל התעופה הבינלאומי דואלה, היא חייכה ונופפה אל השכנים ובני המשפחה המורחבת שהתאספו בחצר הקדמית כדי לנופף להם בקנאה לשלום. היא צילמה אותם בדמיונה, תמונה פנורמית קבוצתית, בידיעה שלא תתגעגע אליהם לאורך זמן, ואיחלה להם אותו אושר שידעה שהיא עתידה למצוא באמריקה.

חלפה שנה וחצי וניו יורק היא הבית שלה, המקום שבו נמצאות כל משאות הנפש הנחשקות שלה. היא התעוררה לצד הגבר שהיא אוהבת וסובבה את פניה לראות את בנם. לראשונה בחייה יש לה עבודה כמטפלת סיעודית ביתית דרך סוכנות שמשלמת לה במזומן, שכן אין לה אישור עבודה. לראשונה זה שש־עשרה שנים היא סטודנטית, לומדת כימיה במכללה הקהילתית במנהטן, בלי שתצטרך לדאוג לתשלום שכר הלימוד כי ג'נדה תמיד ישלם את שלושת אלפים הדולר לסמסטר בלי לרטון, לא כמו אבא שלה שלא הפסיק להתלונן על הקשיים הפיננסיים שלו, ובכל פעם שמישהו משמונת ילדיו ביקש ממנו כסף לשכר לימוד או לתלבושת אחידה, הוא נתן הרצאה שלמה על כך שכסף לא צומח על עץ מנגו. לראשונה זה זמן רב מדי היא לא מתעוררת בבוקר אל ימים ריקים מתוכן מלבד לנקות את הבית, ללכת לשוק, לבשל להוריה ולאחיה, לטפל בליאומי, לפגוש חברות ולהקשיב להן מקטרות על החותנות שלהן, ואז ללכת לישון בידיעה שזה מה שמצפה לה גם למחרת כי החיים שלה לא מתקדמים לשומקום. ולראשונה בחייה יש לה חלום מלבד נישואים ואימהוּת: להיות רוקחת כמו אלה שכולם כיבדו בלימבה, כי הם חילקו לאנשים בריאות ואושר בבקבוקוני גלולות. כדי להגשים את החלום הזה, עליה להצליח בלימודים, ואת זה בדיוק עשתה — השיגה ממוצע ציונים של 90. שלושה ימים בשבוע היא הולכת למכללה, ובתום השיעורים צועדת במסדרונות המוסד עם ספרי הלימוד עבי הכרס שלה באלגברה, כימיה, ביולוגיה ופילוסופיה, קורנת מכך שהיא מתפתחת לאישה משכילה. ככל שיכלה, היא ישבה בספרייה להכין את שיעורי הבית, הלכה לפגוש מרצים בשעות הייעוץ שלהם, לשאול מה עליה לעשות כדי לשפר את הציונים כך שתתקבל לבית ספר טוב לרוקחות. היא רצתה להיות גאה בעצמה, רצתה שג'נדה יתגאה באשתו, רצתה שליאומי יתגאה באמא שלו. היא חיכתה יותר מדי זמן כדי להיות משהו בחיים, ועכשיו, בגיל שלושים ושלוש, סוף־סוף היתה בדרך לעשות את זה, קרובה מאוד להגשמת כל מה שחלמה להשיג בחיים.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה