האמת העירומה

בתערוכת היחיד: "עירום", צילמה את עצמה האמנית הותיקה אורה ראובן בעירום מלא. יואב שמואלי, האוצר מודה שמבט בעירום הישיר והנוקב היה כמו להביט בהפתעה באימו, אבל הכוח והאמת כבשו אותו

20/03/2012
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

אורה ראובן לא תתבע ממך יותר משהיא תובעת מעצמה. בכל מקרה זה כלל לא מעט: ובעיקר, כנות צרופה. כאן היא מסתבכת מעט עם החלד: כיצד חי אדם ואמן עם לב ושכל טובים וישרים להחריד, בחברה אנושית ותרבותית שטחית, שמרנית וצבועה? אינני יודע לגבי היום, אבל אני מנחש שראובן, המקפידה להטרים לישון - נסו לחייג אליה לאחר 20:00 – ולהשכים בהתאמה, לפחות ישנה שנת תינוק.

בעוונותי, לקח לי זמן ממושך מדי להגיע לעמדתי העכשווית באשר לתצלומי הדיוקנאות העצמיים בעירום של ראובן: לפניכם פיסת מופת ישראלית. כלומר בראשונה, נרתעתי לאחור כאילו הסתכנתי בצרעת; אך העבודות לא נתנו לי מנוח. עמוק בפנים, לא יכולתי לסרב לראות את האיכויות והסגולות: אמת וכנות ויושרה ופשטות וצלילות אמנותית. ויותר מכל, הבנה, הפנמה והכלה של הקלאסיקה הצילומית: עירום, מידה של התרסה, מידה של אינטימיות, יסוד ומעטפת קלאסיים. ראובן אישה קטנה וענווה, אבל רוברט מייפלת'ורפ וריצ'רד אבדון יכולים לנוח בקברם.

להישיר מבט אל העירום הישיר והנוקב של ראובן, היה כמו להביט בהפתעה גמורה וללא הכנה באמי עירומה. בלפיתת הצבת הזה, איך לומר, לא ממש חשקתי. זה מרגעי האמת הנדירים הללו שבהם אמנות ופסיכולוגיה מתחתנים, בניגוד חריף לכל הממבו ג'מבו החופר והמציף אותנו בשגרת השיח. כי עירום, וכל פגישה עם עירום לגווניו – במציאות וגם בוירטואל - תמיד טורף את הקלפים, פריש-מיש וסדר חדש, לא משנה איזו הכרות ואילו יחסים היו בניכם קודם לכן; זו אחת מהתניות הברזל התרבותיות של חיינו; היא הנותנת, במקרה של מי שיודעת להצביע ולדייק ולפגוע. וממרחק הזמן והתהליך, ועם שוך הסערה, ראיתי את היופי שבעבודות, את מעשה האמנות. והנה התמורה לראובן שהעיזה בצנעה ובבשלות: היא מרגשת.

ישראל התרבותית והאמנותית היא גהינום וישימון וארץ חרבה לצלם המבקש להמשיך ממקומו את פאר העשייה האמריקאית הז'ורנליסטית; קל וחומר, הנוגע בעירום. לא מסורת, לא הווה ולא זבובים. זה ההקשר העגום והמדויק להישג של ראובן.

ראובן נכנסה בקיר: דיוקן עצמי, אישה, עירום, בשר גוף, הזדקנות וזקנה, נפש חפצה ומבועתת, אורות וצללים, עדשת מצלמה מחודדת, שחור ולבן, לבן ושחור, ובטח שמת לב - מעט מאד אפור. כל הפרמטרים המבשרים לכאורה על עוגמת נפש: לאמנית החוצה את סף היער אל  מעבהו ואף מנבאת לעצמה בוודאות קרשנדו פיננסי מהדהד; ולצופה המבקש להתבדר ולסור לביתו. אקדח מעשן וקונפליקט לתפארת; וקושי בצד תשורה לשניהם.

יואב שמואלי, פברואר 2012.

התערוכה עד ה24 למרץ בגלריה p8




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה