האמנית כותבת בלוג

סקירת 4 בלוגים של אמניות ברשת, המספקים חשיפה לעולמן הפרטי, האם זה מסלק את הרומנטיקה של האמנית החידתית?

12/01/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

יש דיון מורכב בשאלת חיבור בין בלוגינג לאמנים. התרגלנו לראות באמנים, במיוחד אמנים מהשדות של אמנות פלסטית ופיסול, בני אדם בלתי נגישים, ובעיקר בלתי מפוענחים. הבלוג מסלק את הרומנטיקה והמיסטיפיקציה הזו פעמים רבות, ויש פעמים שבהחלט לא. יש בהחלט מקום לסקרנות מציצנית טבעית לנפשן הסוערת של אמניות, כשחלקן משתפות חשיפה מרתקת לזו. אבל לעתים נוצרת דיאלקטיקה בין הצורך לקרוא את רשמי הנפש שמלווים את היצירה לבין אי הרצון לקבל פרשנות מן המוכן ליצירה המכתירה את האמן ככזה.

התלבטות כזו מופיעה למשל בבלוג "סקיצות" של איריס-איריסיה קובליו, אמנית, כותבת ומנחת סדנאות אמנות. הכתיבה והציורים כמו מתחרים זה בזה בחדירה שלהם כהשפעה תרבותית ורגשית על הצופה, וזו השפעה מטלטלת. קובליו הציגה לפני מספר חודשים תערוכה בגלריה בת"א שבעקבותיה פקד אותה משבר, והיא מתעדת אותו באיזמל פסיכולוגיסטי חד וכשרוני, לצד הצגת העבודות החדשות שלה. הבלוג שלה שואב במיוחד בכאב שלו בתקופה האחרונה, ומעניין לחשוב איך היו מפוענחות העבודות המבריקות שלה ללא הוידויים. ציטוט מתוך: שבעה מכתבי פרידה:

"לא תמיד יודע אדם מתי מתחיל מעגל בחייו ובוודאי לא מתי ואיך יסתיים וכשהוא מסתיים, לרוב תשומת הלב עסוקה במעגל הבא הנפתח מבלי לדעת שנפתח.

רק במבט לאחור אפשר אולי לראות את המפה ומסלוליה ואת דרכי סיומם של דברים, אם הסתיימו בבת אחת, במכת ברק פתאומי, בידיעה מפלחת, או נסגרו לאט לאט, כמו פרח עם רדת החשכה, כמו מחלה מזדחלת.

לא תמיד אדם יודע אם לבו השבור לרסיסים יכול להמשיך לפעום, לא תמיד הוא שם לב איך קמו ודבקו הרסיסים ונאחזו אלו באלו עד שיכלו להחזיק בתוכם את החומר הקרוי אהבה. לא תמיד אדם יודע מתי שוב נסדק ליבו ולאט לאט טיפטף ממנו והלאה החומר ההוא, חומר החיים

לא תמיד אדם יודע אם הוא חי או לא. אם אפשר למות פעם אחר פעם במהלך חיים אחד. אם אפשר שוב לאהוב".

האמנית שירה גלזרמן, בוגרת בצלאל, קיבלה השנה חשיפה מוצדקת בעקבות תערוכה יפהפיה של עבודותיה, "יום הולדת לאינפנטה", שהציגה בגלריה אריה. גלזרמן היא בלוגרית מגוונת ומוכשרת שכותבת על חברה, פוליטיקה ואמנות, אבל כשפרסמה השבוע פוסט אישי במיוחד על תקיפה מינית, קיבלה את המספר הגבוה ביותר של כניסות אי פעם לבלוג, והדיון שנוצר בו מתקיים במישור מגדרי וחברתי שאולי קצת גונב את תשומת הלב גם מהרישום שפרסמה בו. גם ברישום זה מבטאת גלזרמן אימה צרופה, שחוזרת בעבודות רבות שלה. האימה מקבלת תוקף והקשר שונים, בין הפנימי לחיצוני, היצרים וההפרעות לבין החורבן שהאדם זורע בעולם ובסביבה. "אף פעם לא רציתי לשכב איתו. הוא היה מעניין, חכם ומצחיק, אבל לא נמשכתי אליו. ריח הגוף שלו דחה אותי. אז בילינו יחד. דיברנו הרבה בטלפון. היה מספר לי על הבנות שיצא איתן ואני על הבנים. השאלנו ספרים זה לזו. ראינו סרטים יחד. היינו חברים.יום חמישי אחד שוב יצאנו לרקוד. שתינו, השתכרנו. היה נורא כיף. אחר כך הגיעו הסחרחורת והבחילה. הוא תמך בי כשהתנדנדתי בדרך לאוטו. החזיק לי את השיער כשהקאתי".

לצלמת אליסיה שחף יש בלוג ותיק מאוד ב"רשימות", מאז מאי 2003, "עומק שדה", שבו לצד עבודותיה המרשימות במיוחד היא כותבת על משפחתה, אירועים שונים בחייה, וגם רשימות על אמנות ומגדר. גם אצלה יש עיסוק אינטנסיבי בקורבנות טראומה ותקיפה מינית, ובקרוב תציג תערוכה בשיתוף המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, "גיבורות", פרוייקט שהיא מתעדת כבר תקופה ממושכת, ובו תציג נשים שחוו זאת והצטלמו ללא טשטוש.

"בבואנוס איירס של סוף שנות ה- 70 גברים נהגו להתחכך בצורה מאוד אגרסיבית וגלויה בנשים מכל גיל בתחבורה הציבורית. כתבתי "נהגו" והייתי מוסיפה "היה מקובל". חלק אינטגרלי מהנסיעה באוטובוס או ברכבת תחתית. אישה הייתה צריכה להיזהר מהנצמדים, מהמתחככים, מהנוגעים. אני לא חשבתי שצריך לקבל את ההטרדה הזו (אז לא קראו לזה כך, בעצם בכלל לא קראו לזה) כעובדת חיים. לא פעם צרחתי על גבר כזה, שיוריד ומהר את הידיים שלו מהגוף שלי, כשהוא וכל הנוסעים האחרים מסתכלים עליי בתדהמה, כאילו אני זו שלא בסדר. כנראה שאז, בגיל יחסית צעיר, התחלתי לפתח את התודעה הפמיניסטית שלי. לפני כחמש שנים עברתי קורס שמכשיר מתנדבות במרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון.

הבנתי, שלא כל כך הרבה השתנה מאז ימי הנגיעות באוטובוסים: הקול של הנפגעות עדיין מושתק, אלה שמעיזות להשמיע את קולן הן אלה ש"לא בסדר" – הן מתביישות בפגיעה שלהן, כאילו הן האשמות ולא הפוגעים.

מתוך רצון לתת במה וניראות לנפגעות תקיפה מינית בחיזוק, הבעת הערכה, העצמה ובעיקר – בניסיון לחולל שינוי תפיסתי וחברתי, נולד פרויקט "גיבורות". נשים שעברו תקיפה מינית מישירות מבט אל המצלמה. לא מסתתרות, לא מתביישות".

המאיירת אורית עריף מפרסמת בבלוג על שמה, שהוא חלק מפרוייקט "רשימות" מעין יומן אמהות, אמנות וקריירה וחיים בכלל, באיורים וטקסטים אינטימיים ונפלאים. אני מרגישה הזדהות גדולה כשהיא מתארת חלק מהסיטואציות המשפחתיות שלה, ודילמות האמא-כותבת-אמנית. פגשתי אותה לפני כשנה בשוק אמנים בצפון בה הציגה חוברות, שימו לב לסיטואציה גדושת התסכול והכאב שהיא מתארת בפוסט הזה, ביקורת מכל כיוון אפשרי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה