האם יש גבולות לחופש הביטוי?

מיצג ב"בצלאל" ובו שלטים עם שמות ההרוגים הפלסטינים, עורר סערה והוביל את שר המדע, אופיר אקוניס, לצאת נגד חופש הביטוי של הסטודנטים. "לא אאפשר את חופש הביזוי"

17/05/2018
יסמין לוי קבלו עדכונים מיסמין
  • RSS

סטודנטים ב"בצלאל" תלו מיצג ובו שלטים עם שמותיהם של 63 הפלסטינים שנהרגו בעימותים עם צה"ל וכעת נודע ששר המדע, אופיר אקוניס, מונע את הצגה של עבודות של "בצלאל" בכנס בינלאומי בירושלים בהשתתפות שרי מדע מרחבי העולם תחת הטענה "אני תמיד בעד חופש הביטוי והיצירה, אבל לא אאפשר את חופש הביזוי". ציטוט זה, מפיו של אקוניס, מטריד ומעורר תהיות על גבולות חופש הביטוי במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית.

אולי צריך להזכיר לכבוד השר, שמדובר בחופש הביטוי, לא הביזוי, ערך שהוא נר לרגליו של כל אמן המכבד את עצמו, זכות יסוד בחברה דמוקרטית בריאה וחזקה, שיכולה להכיל יצירות פרובוקטיביות ומעוררות הדים, גם כשאלה אינן עולות בקנה אחד עם הלאומנות הפאשיסטית שמתחזקת במדינה. לאקוניס יש את מלוא הזכות לא לאהוב את המיצג שעורר אמוציות מכל הכיוונים ולהחליט לא להביא את המשלחת למיצג השנוי במחלוקת שהוצג ב"בצלאל" אבל אבוי לנו ששר בממשלה יטיל צנזורה ויקבע את גבולות חופש הביטוי באמנות.

בצלאל צילום מסך

בהחלטתו, לא לחשוף עבודות מ"בצלאל" בפני אורחיו מחו"ל ולקרוא ליצירות תוצר של "חופש הביזוי", אקוניס מעניש את אחד המוסדות האקדמיים המעולים והמכובדים במדינה, ומעביר מסר מסוכן שחופש הביטוי הוא בערבון מוגבל. וקיים ביטוי כל עוד מפרגנים לחיילי צה"ל ונמנעים מיצירה שאינה תואמת את אווירת הלאומנות שהוא וחבריו שותפים לה. קשה לשרטט גבול בין האמנותי לפוליטי וברור שהסטודנטים שאפו לייצר פרובוקציה מסעירה אך זו עדיין זכותם ויש לזכור, לאמנות מטרה אחת מאז ומעולם: לעצור, לעורר מחשבה ולפתח כלפיה רגש, לטוב ולרע.

אלה רגעים עצובים בהם אני מבינה עד כמה המדינה כלואה בידי תפישות דיקטטוריות בהסוואה ליברליות. בכלל לא משנה מה מהות היצירות הללו וברור שיהיו מי שיאהבו וישנאו אותן אך לא יעלה על הדעת שנחיה במקום שמסרס את רוח היצירה ובדרך מבטל כל המחשה לחמלה, דמיון וביקורת. מה מותר לסטודנטים, לדעת אקוניס? להכין מיצג החושף פסלים מוזהבים בדמותם של חיילי צה"ל? ציורים של דגל ישראל? אולי מופע אור קולי של מירי רגב?

בצלאל צילום מסך

כמו בכל סערה זוטרה, בה פוליטיקאים תופסים טרמפ על ההד התקשורתי, מי שהוסיפו שמן למדורה היו יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שהבהיר שהוא בעד חופש ביטוי אבל  ש"יש רגע בו אמן חייב להגביל את עצמו" וראש העיר ירושלים, ניר ברקת, שדרש שהשלטים יוסרו: "הזדעזעתי לראות תלויים על קירות בצלאל את שמות המחבלים שנפגעו כשניסו לפרוץ את גדר הגבול בעזה במטרה להרוג יהודים. יש גבול וקו אדום ברור עד כמה ניתן לעשות שימוש ציני בחופש הביטוי". במילים אחרות: תבטאו את עצמכם אבל אל תעזו לערער את הקונצנזוס. חנוך לוין מתהפך בקברו.

אמנים אמורים להיות מסוגלים לייצר ללא פחד ומורא. לאיש מלבדם אין זכות להחליט עבורם מה ליצור ויאמר לזכותו של "בצלאל" שהוא נותן גב לסטודנטים שלו. אנחנו בעידן בו ישנם מוסדות אקדמיים שנוקטים בצנזורה פנימית, כמו שהיה במקרה של שנקר, כשהסטודנט ים עמרני מהמחלקה לאמנות, התבקש להסיר עבודת אמנות בדמותה של שרת המשפטים, איילת שקד, או לכסות את פניה כך שלא תזוהה לאחר שיולי טמיר ביקשה זאת מתוקף הטענה שהיצירה סקסיסטית ולא משיקול פוליטי.

רק חברה פחדנית תמצא דרכים למנוע את הצגת יצירותיהם בפני קהל רחב. אין פה ימין או שמאל. מניעת חופש הביטוי והיצירה תפגע בסופו של דבר בכולם. היום זה "בצלאל" ומחר זה מוסד אחר. ברגע שמתחילים לצנזר יצירה, המדרון הוא חלקלק ואין לו סוף. זה הזמן להיזכר בציטוט המדויק של פיקאסו: "תלמד את החוקים כמו מקצוען כדי שתוכל לעבור עליהם כמו אמן".

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה