האם הילדים מרגישים את החרטה?

הספר "בכייה לדורות. חרטה על אימהות" מספק הזדמנות ראשונה לנשים שמרגישות שעשו טעות כשהפכו להיות אימהוֹת להסיר או להפחית את האשמה מעל כתפיהם של הילדות והילדים עצמם

29/05/2017
אורנה דונת קבלו עדכונים מאורנה
  • בדואר
  • RSS

מהרגע שבו התחלתי בשנת 2008 להאזין לדבריהן של נשים שמתחרטות על כך שהפכו להיות אימהוֹת, אני שומעת באוזני השנייה את השאלה: "אבל מה עם הילדים?". שמונה שנים אני שומעת את שני הקולות, ועכשיו, לכשיצא לאור בארץ ספרי "בכייה לדורות. חרטה על אימהוּת" שמבוסס על המחקר שערכתי, אני שומעת אותם ביתר שאת.

בדיונים שמתקיימים סביבו ברשת בימים אלה, חוזר ונשנה הוויכוח האם מן הראוי שאותן אימהוֹת שמתחרטות תשתוקנה את מה שהן יודעות ומרגישות כדי להגן על בנותיהן ובניהן (כשלא נלקח בחשבון שדבריהן מוּבאים בספר תחת שמותיהן שאינם האמיתיים) או שאולי כן ישנו ערך בדיבורן ובהשמעת קולן.

כדי להתייחס לוויכוח אני נדרשת להתחיל במה שמתרחש בין קירות הבתים ומשם לנוע אלינו כחֶברה. כשיש קשר בין בתים לחברה. כל הזמן יש קשר ביניהם. אז בכל הנוגע למתרחש בין קירות הבתים, אכן רבות מבין הנשים שהשתתפו במחקר אמרו שלדעתן ישנו סיכוי סביר שהילדות והילדים יודעים. שהם מרגישים שהם נתונים תחת אימהוּת שהיא בעל-כורחה, גם אם כל או רוב צורכיהם מסופקים בכל הנוגע לקורת-גג, הזנה, מלבוש, אהבה, אכפתיות ודאגה לשלומם. הם לא מופקרים ולא ננטשים, ובכל זאת חלקם אולי מרגישים שהם לא חיים בבית שבו אימהוּת מאומצת בלב שלם על-ידי מי שהביאו אותם לעולם.

אורנה דונת

ילדות וילדים שגדלים תחת צלה של תחושה זו עשויים להסיק מסקנה רגשית שלפיה הם אלה שהרסו את חייהן של אמהותיהם. שמשהו באופיים או בהתנהגותם שלהם עצמם הוא שהפך את חייהן של אמהותיהם לקשים מנשוא. שהם האשמים, שהם מי שראויים לשאת לאורך כל חייהם אות קין שיזכיר תמידית שקיומם הסתבר כבלתי-רצוי ומיותר.

ובדיוק, בדיוק משום כך, עשוי להיות ערך בדיבור פומבי על קיומה של חרטה על אימהוּת.

הספר מספק הזדמנות ראשונה לנשים שמרגישות שעשו טעות כשהפכו להיות אימהוֹת להבהיר על מה בדיוק הן מתחרטות ועל מה לא, ובכך, בין היתר, אולי גם להסיר או להפחית את האשמה מעל כתפיהם של הילדות והילדים עצמם. משום שנשים שעמן שוחחתי חזרו שוב ושוב על כך שחרטתן לא קשורה לרוב לאישיות או להתנהגות של הבנות והבנים, שהרי חלקן הרגישו ששגו כשהפכו לאימהוֹת כבר כשהיו בהיריון או מיד לאחר הלידה, בימים שבהם עוד לא היה ידוע מה יהיה אופיים או כיצד תיראה מערכת-היחסים עמם. לא בהכרח בזאת מדובר. מדובר בחרטה על כך שהן נכנסו למערכת-היחסים הזו מלכתחילה; למערכת-יחסים שטומנת בחובה עבורן אובדנים וקשיים, אחריות בלתי-נגמרת ומצוקה – גם אם לעתים ישנם רגעים של הנאה וסיפוק, וגם כשהילדות והילדים עצמם נאהבים וראויים לאהבתן.

במילים אחרות, זוהי הזדמנות לאפשר לנערות ולנערים, לנשים ולגברים שגדלו בתחושה שמשהו בהם פגום, להכיר בקיומו של סיפור אחר שהנו מסועף יותר ממה שנדמה באוטומט המיידי, ולהכיר באמהותיהן כנשים בעלות היסטוריה, רצונות, חלומות, תשוקות וצרכים משלהן, שיכולים להתקיים בד בבד עם רעיון "טובת הילד".

אורנה דונת עטיפה

לפני כשש שנים היה לי מפגש עם סטודנטית שניגשה אליי בסיומה של הרצאה שהעברתי בעניין. שש שנים חלפו ומה שהיא אמרה לא עוזב אותי לשנייה. היא ניגשה אלי כדי לומר שרק עכשיו בעקבות הדיבור הגלוי על חרטה, היא מבינה שהיא בת לאימא שמתחרטת; ושרק עכשיו בעקבות הדיבור הגלוי על חרטה היא יכולה לראות את אמהּ כאשה בשר ודם שאולי מלכתחילה לא רצתה ללדת ולגדל ילדים. לראות אותה כאשה בחברה שמלכתחילה מקשה על נשים להכריע אם הן כן או לא רוצות להיות אימהוֹת. לראות אותה כבת-אדם ולא כמפלצת. כבת-אנוש שאולי כן אהבה את בתהּ ושבו-זמנית סבלה מחיים שבהם לא רצתה.

בהמשך דבריה אמרה לי הסטודנטית שזו הפעם הראשונה שבה היא מרגישה פחות זועמת ופגועה ושאולי עכשיו ייפתח עם אמהּ דיאלוג אחר ואז גם לה עצמה צפויה הסתובבות בתחושה אחרת בעולם, מתוקף הידיעה שיש כאן שתי נשים בחברה ולא "רק" אֵם-ובת. שתי נשים שיכולות לשהות ביחד בכאב ולהיפרד מהתגלמות חד-משמעית וסטטית שמקבעת מערכת-יחסים מסוכסכת של פוגעת וקורבן.

וזוהי בעיניי אחת הסיבות המרכזיות לחשיבות של דיבור פומבי על חרטה, גם כחֶברה: דיבור עליה עשוי ליצור חיבורים ולא רק להצטייר כמוביל הכרחי לנתק, לחורבן ולהרס. דיבור עליה עשוי לאפשר לנו לראות נשים במלוא הווייתן במקום להגביל את ישותן ל"אימא"; זהות שלא אחת מייתרת את מי שהן היו ושהיו מבקשות להיות. הוא עשוי לאפשר לרגשות שממילא קיימים, בין שנרצה להכיר בכך ובין שלא, לבוא לידי ביטוי במדויק ומכאן שלשחרר ילדות וילדים מנטל של אשמות שמתיישבות על הכתפיים הלא נכונות, שלא בצדק.

אם וילדה

הוא עשוי להחיות עולמות של נשים ש"מתות בסתר" תחת שקרים וסודות, זיופים והכחשות כשהן נאלצות לשתוק את עצמן לדעת. ולא פחות, דיבור עליה עשוי לאפשר לנו כחברה להתמודד שוב ועוד עם ההשלכות של דחיקת נשים באשר הן לעבר אימהוּת, ולהכיר בכך ששידול מסיבי לאימהוּת ואז סירוב להקשיב לחרטה, משמעו הפקרה של אימהוֹת לגורלן תוך התנערות מהאחריות החברתית למצבן שלאחר מעשה.

חרטה על אימהוּת לא תיעלם אם נשתיק אותה והיא גם לא תיעלם אם נטמון ראשנו בחול ונכחיש את קיומה. היא כאן, והיא מורכבת יותר מכפי שמנסים לרדד ולהשטיח אותה. מחויב בעיניי לדבר עליה, מחויב בעיניי להכיר בנוכחותה, במהותה ובמשמעויותיה המרובות. למעננו נשים, למעננו גברים, למעננו אימהוֹת, למעננו אבות, למען כולנו – שהננו ילדות וילדים של הורים, בין שהם חיים או מתים, נמצאים וחסרים.

** הכותבת היא אורנה דונת, מחברת הספר "בכייה לדורות. חרטה על אימהות" (הוצאת ידיעות ספרים). ספרה הקודם "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" עורר עניין רב בארץ ובעולם ותורגם למספר שפות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה