האם האונס בגן העיר הוא מעשה טרור?

קורבן האונס האכזרי דורשת לצרף לכתב האישום "רקע לאומני", היתכן כי היא מרגישה שעליה להסביר מדוע זה קרה לה? רונן טל מצר על שבמציאות הישראלית, אונס הוא עדיין עבירה שיש עמה כתם לקורבן, ולא רק למקרבן

04/03/2013
רונן טל קבלו עדכונים מרונן
  • RSS

לפני שנה היא נאנסה באכזריות בחניון של גן העיר. רק בת 17, מתחילה את חייה הבוגרים עם זיכרון כל כך מחריד, שאף פעם לא ניתן להחלים ממנו לגמרי. עכשיו דורשת הקורבן שהאיש שתקף אותה – צעיר פלסטיני בשם אחמד בני ג'אבר – יודה בעסקת הטיעון שהולכת ומתגבשת עימו שהוא ביצע את המעשה על רקע לאומני.

כמעט תמיד יש יותר ממניע אחד להסבר של פעולות אנושיות. מן הסתם בני ג'אבר סובל מפתולוגיה מינית קיצונית – העובדה שכפה באלימות על החבר של הצעירה לצפות במה שעשה היא ראיה אחת לכך – אבל בהחלט ייתכן שהוא לא היה מרשה לעצמו לבצע בכפר שלו את מה שעשה לנערה יהודייה בתל אביב. הנערים שרצחו את משפחת פוגל באיתמר, אלה שיצאו אותו ערב מבתיהם בהחלטה "להרוג יהודים", הם בראש ובראשונה פסיכופתים מסוכנים ונטולי אינסטינקטים אנושיים בסיסיים – רק כך ניתן להבין איך יכלו להרוג באלימות נוראה שכזאת תינוקות חפים. כשאנחנו מכנים מישהו "מחבל", אנחנו לא פוטרים אותו מסולם האכזריות והרשע שיש לפושע שאינו כזה.

אבל בני ג'אבר הוא לא נושא הדיון. חשוב יותר להבין מדוע כל כך עקרוני לצעירה מגן העיר לצרף לכתב האישום את הסעיף שנכון להיום אינו נכלל בו – שהרקע לסבל הנורא שעבר עליה הוא לאומני, שהיא קורבן לאקט של טרור. כאילו ש"סתם" אונס – בידי אזרח יהודי או תייר מקנדה – איכשהו נסבל יותר, מחריד פחות, נסלח יותר. אחרי הכל, הפמיניסטיות לימדו אותנו שאונס, תקיפה מינית ושאר מעשי אלימות נגד נשים אינם אלא טרור מאורגן, יעיל ועקבי שדרכו ביצרו הגברים את שליטתם בעולם.

בישראל, שרוב שנות קיומה התמודדה מול איומים של אלימות פלסטינית, אנשים שנפלו קורבן לאירוע טרור זוכים לפריבילגיה שאין לקורבנות אחרים: כנפגעי פעולות איבה הם זכאים לסיוע של המדינה. אני לא מנסה לרמז כאן שהנערה מגן העיר פועלת בגלל חמדנות כספית או שהיא רק מצייתת לעצות שקיבלה מעורך דין ממולח; להיפך. אני מאמין, אני בטוח, שהיא זקוקה לתג ה"טרור" שיוצמד לאונס שלה כאיזה הכרח טיפולי, כביטוי של מאמץ הישרדותי, כאמצעי לתת משמעות לחוויה הנוראה.

מעבר לחילול הגופני ולכאב הנפשי, קורבנות של אונס ותקיפה מינית סובלים מתחושה מבהילה וקיצונית של אובדן שליטה (אני יודע את זה, בין השאר, בעקבות כמה שנים של סיוע התנדבותי במרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית). כאילו שהבעלות על גופם, המוקד והליבה של קיומם האנושי, נחמסה מהם, הועברה לשליט אחר. הערוץ להחלמה מהטראומה עובר דרך השבה הדרגתית של תחושת השליטה והבעלות - כל אחד ואחת עושים זאת בדרכם. לעיתים הדחף להדחיק, להסתיר מהקרובים ביותר, להעמיד פנים ששום דבר לא קרה - הוא תחנה הכרחית בתהליך; אחרים דווקא מעדיפים לחלוק עם הזולת את הטראומה כאקט של בחירה אוטונומית והענקת משמעות.

אני מנחש - מקווה - שהצעירה מגן העיר מקבלת את העזרה הנפשית שהיא זקוקה לה כדי לעבד את האונס במסע הארוך להחלמה. ואני מאמין שהיא צריכה לתת למעשה שם ומניע והסבר - לראות בעצמה קורבן של אירוע לאומני. הבחירה הזאת היא מסר לעצמה ולכולנו. כי במציאות הישראלית אונס הוא עדיין עבירה שיש עימה כתם לקורבן, אקט אלים שמזמין תהיות, הצטדקויות ודרגה בלתי נסבלת של האשמה עצמית. כשהאחראי למעשה הוא ערבי פלסטיני, אנחנו מאפשרים לעצמנו – ולה - להשתחרר מהמשא הלא נוח של ספק ומתמסרים לוודאות היחידה: שקרה מקרה נורא, שיש לו אשם שצריך להירקב עשרים שנה בכלא, ויש לו קורבן חף - צעירה בת 18 שצריכה להתמודד עם סיוט שעלול להימשך חיים שלמים.

לכל הפוסטים של רונן טל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה