זמן אמת הגיע

החוזה של האנשים עם האדמה, של עמים עם מנהיגיהם, שלנו כזוג - משתנה. שי אביבי ומיכל ליבדינסקי מקדמים שנה חדשה. דיאלוג

26/09/2011
שלחו לחבר
 תגובות 
» שי אביבי ומיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים משי אביבי
  • RSS

» ולא לפחד מהפחד

מעדיפה ליפול לתוך בולען מאשר להיתקל בעכביש? עולה 20 קומות ברגל וטוענת שזה בשביל הספורט? כנראה שגם את סובלת מפוביה. מה זה ומה עושים עם זה? כדאי לקרוא

שולמית אביצור, 23/10/2017
shayandmichal
>> שי אביבי, מיכל ליבידינסקי. צילום: טל אטרקצי

איך שלא מסתכלים על זה, גלי מהפכה שוטפים את כדור הארץ. האדמה רועדת תחת רגלי הממשלות בכל רחבי העולם, ואמאדמא מגבה ברעידות משלה. גם הזוגיות רועדת בכל מקום. לא יודעת מה איתכם, אבל מסביבנו כמעט כל זוג שאנחנו מכירים, נמצא במשבר בדרגת חומרה כזו או אחרת.

מה קורה כאן? דבר אחד ברור. אמת יוצאת החוצה. זהו זמן האמת בכל מערכות היחסים: בין גברים ונשים, בין עמים ומנהיגיהם, בין אנשים ואדמה.  זהו.  אי אפשר יותר להסתיר או להסתתר, להעמיד פנים, לשחק משחקים, לזייף, לעשות כאילו לא יודעים, כאילו לא ברור, כאילו לא מבינים, כאילו כלום. האמת יוצאת החוצה ומרעידה הכל. מפרקת ומרכיבה מחדש.

חוגגים שלוש עשרה שנים יחד. בר מצווה. האם ברוך שפטרנו מעונשה של זו או שנכנסים שוב לעול מצוות? היקום מחייך אלינו - כל מה שאנחנו עושים עולה יפה בערב הזה. סשן אצל מורה  טנטרית (לבושים, לבושים), חנייה מחכה רק לנו (בתל אביב...), במסעדה מפנקים אותנו מכף רגל ועד ראש. נראה לי שחגיגת הברמצווה אומרת: 'ניפגש במסיבת הגיוס'.

איך שלא מסתכלים על זה, החוזים משתנים. החוזה הזוגי שהיה בינינו מתחילת הקשר כבר לא מתאים היום. החיפושים אחר חוזה חדש מטלטלים אותנו. או שנרפה ונעוף כל אחד למקום אחר, או שנתנ גד, נתכווץ ונכאב בניסיון להיאחז במה שהיה, או שנרקוד עם מה שקורה ונמצא את עצמנו עפים למקום חדש ביחד.

חוזה חדש. אני מסכים. מנשב לכיוון של להיות יותר אני. 'והיו לבשר אחד' קצת תוקע. דווקא כמו שג'ובראן חליל ג'ובראן כותב ב'הנביא': "עמדו יחדיו אך אל תהיו צמודים, הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יגעו, והאלון והאלה - אמיריהם זה בצלה של זו לא יגבהו".

שלוש עשרה שנים יחד ערבבו אותנו, שקשקו, מסמסו  זה לזו וזו לזה. בלבלו את המרכז שלנו. לא תמיד ברור אם המרכז שלו אצלי והמרכז שלי אצלו, או שכל מרכז מונח במקומו הטבעי. חוזה חדש, מוציא אותנו לגישושים אחר גבולות חדשים, אחר מי אנחנו לבד ולא רק ביחד, אחר איזה ביחד חדש יכול ללבלב כשמשילים את השכבה הישנה.

מפחיד לבד. אמאל'ה. איפה אמאל'ה באמת? רק אני ממשיך לחפש את היד המלטפת, המנחמת, או שכולנו הגברים נשארים כמהי אמאל'ה גם כשהסתקסנו? מצד שני זו תחושה כלכך נעימה לעמוד לבד, בלי להיתמך בסורגי הלול, בלדעת לקחת החלטות, לעמוד מאחוריהן, מאחורי הטעויות,  להרחיב את החזה עם ההצלחות, לדבר גם ב'אני' ולא רק ב'אנחנו' לדעת שאתה יכול לחבב מישהו מסוים והיא לא, שלא חייבים לצאת בזוגות רק כי זה הפורמט המקובל, כשבעצם זה יכול להיות דבר די נדיר שזוג יחבב זוג (הוא יכול לאהוב את החבר שלו ולא לסבול את אשתו, אשתו של החבר יכולה לא לסבול אותו ולחבב את בת זוגו, ההיא יכולה לא לסבול את שניהם.. אין לי מוח לחשב, בטח יוצא אחד לשמונה). היי! זה מתחיל למצוא חן בעיניי.

מפנה את המבט החוצה: גם החוזה של עם ישראל עם המנהיגים משתנה. איזה ביחד חדש יכול ללבלב כשמשילים את השכבה הישנה מארצנו ומעמנו? לחזור אחורה מהנקודה הזאת יהיה בלתי אפשרי. העם זקוק לחוזה חדש, ואם הם לא מבינים את מה שאנחנו אומרים, או  אותנו, נצטרך למצוא פרטנרים חדשים. עם אי אפשר להחליף, מנהיגים כן.

ועוד מבט החוצה: החוזה של בני האדם עם האדמה משתנה. להמשיך בחוזה הישן זה אומר להרוג אותה ולהרוג אותנו.  ואם אנחנו לא נבין את מה שהיא אומרת, או אותה, אז היא תצטרך למצוא פרטנרים אחרים. אדמה אי אפשר להחליף, אנשים כן.

מחזירה את המבט פנימה: אני ואתה בתוך המהפכה שלנו. הישן נושר מסביבנו ומתוכנו . בהתחלה פוחדים ומחזיקים חזק ידיים. ואז לאיטנו, מבינים שאין מה לפחד, ואפילו לא צריך להחזיק. הכל בסדר. אנחנו הולכים ומתגלפים החוצה מתוך עצמנו עוד ועוד. אני יותר אני, אתה יותר אתה. הגלמים שאנחנו הופכים לזוג פרפרים, יכולה לראות אותנו. אחד כחול, אחת כתומה, עפים מפרפרים מתפרפרים יחד ומידי פעם לבד, ואז שוב יחד, והפרחים, והעצים, והשדות, והשמיים והשמש ורוח של חופש, ובתוך כל זה שני כתמים אחד כחול, אחת כתומה.

שתהיה לנו מהפכה טובה. מדייקת, מרעננת, מחדשת.

איך שלא מסתכלים על זה הכל הולך להשתנות.

שנה טובה

מהפכה טובה



כתבות נוספות שיעניינו אותך

בחזרה למעלה