האישה עם הפנקס האדום – פרק 1

ספרו של אנטואן לורן הוא סיפור פריזאי על גורל, על קשר אהבה מאוחר בחיים ועל אהבת ספרים. סלונה נותנת לכם במתנה עותק של הספר והצצה לפרק הראשון שלו

09/11/2015
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

האישה עם הפנקס האדום כריכה

פריז, לילה. אישה נשדדת. השודד חוטף את התיק שלה וחובט בראשה.

פריז, בוקר. לורן, בעל חנות ספרים, מוצא תיק של אישה מונח על פחי אשפה. התיק מלא חפצים אבל אין בו ארנק ולא עדות אחרת לזהותה של האישה, רק שמה הפרטי: לור. יש צרור מפתחות, תמונות אישיות, קבלה ממכבסה, ופנקס אדום קטן ובו רשימות של אהבותיה ופחדיה הכמוסים.

לורן מחליט לחפש אותה ולהשיב לה את התיק. משחק הבילוש שהוא יוצא אליו הופך לאטו למסע אל אהבתו השנייה. זהו סיפור על פגישה שטווה הגורל ועל קשר מאוחר בחיים, שזור כולו באהבת הספרים של שני גיבוריו.

ספריו של אנטואן לורן, ובהם רב המכר “כובעו של מיטראן”, זכו בפרסים רבים בצרפת. האישה עם הפנקס האדום תורגם ל-14 שפות.

פרק ראשון

המונית הורידה אותה בפינת השדרה. רק חמישים מטרים הפרידו בינה לבין ביתה. הרחוב הואר בפנסים שצבעו את חזיתות הבניינים בכתום, ובכל זאת התעורר בה חשש, כמו תמיד בשעת לילה. היא הסתובבה לאחור אבל לא ראתה איש. אור מבית המלון שממול שטף קטע של מדרכה בין שני עציצים מלבניים שסימנו את הכניסה למוסד בעל שלושת הכוכבים. היא עצרה לפני דלת הכניסה לבניין, פתחה את הרוכסן של התא המרכזי בתיק כדי להוציא את צרור המפתחות ובו המפתח האלקטרוני, ואז קרה הכול מהר מאוד. יד אחזה ברצועת התיק, יד שהגיחה משום מקום, יד של גבר שחרחר בז’קט קצר. בתוך שבריר שנייה הציף הפחד את כל עורקיה וטיפס אל לבה, שם התנפץ לרסיסים של גשם קפוא. בלי לחשוב היא לפתה את התיק, הגבר ניסה לתלוש אותו מידיה, אך כשהוסיפה להתנגד הוא פרש את כף ידו על פניה והטיח את ראשה במסגרת המתכת של הדלת. היא התנודדה מעוצמת המכה, הרחוב הואר באלפי חלקיקים זעירים בוהקים כגחליליות שקפאו במקומן, חזהּ נרעד ואצבעותיה הרפו מהתיק. האיש חייך, הרצועה ציירה מעגל באוויר והוא נמלט. היא המשיכה להישען על הדלת, ועיניה עקבו אחרי הדמות שנבלעה בחשכה. החמצן חדר לריאותיה בהפוגות סדורות, גרונה ניחר והרוק בפיה יבַש – אבל בקבוק המים היה בתיק. היא הושיטה אצבע אל לוח המקשים, הקישה את קוד הכניסה, דחפה את הדלת לאט בגבה וחמקה פנימה.

דלת הזכוכית הממוסגרת בברזל שחור הציבה מחיצת ביטחון בינה לבין העולם. היא התיישבה בזהירות על מדרגות השיש שבכניסה ועצמה את עיניה, חיכתה שמוחה יירגע וישוב לתפקד כרגיל. כמו הוראות הבטיחות במטוסים, הנמוגות בהדרגה, כך נמוגו גם נורות האזהרה – תוקפים אותי; אני עומדת למות; גנבו לי את התיק; אני לא פצועה; אני חיה – וכבו בזו אחר זו. היא הרימה את מבטה אל תיבות הדואר וקראה על אחת מהן את שמה, את שם משפחתה ואת הקומה שהיא גרה בה: חמישית, בצד שמאל. אלא שבלי המפתחות, בשעה שתיים בלילה, כמעט, אין לה שום דרך לפתוח את דלת הדירה השמאלית שבקומה החמישית. הידיעה המוחשית הצטללה במוחה: אני לא יכולה להיכנס הביתה וגנבו לי את התיק. הוא כבר לא אצלי ולעולם לא אראה אותו שוב. חלק ממנה נקרע מעליה כרגע באכזריות. היא הביטה סביבה כאילו עומד התיק להופיע לנגד עיניה ובכך למחוק את ההתרחשות האחרונה. אבל לא, הוא נעלם. הוא היה אי-שם ברחובות, עקור מידה, מפרפר בידו של הגבר הרץ שתכף יפתח אותו וימצא את המפתחות שלה, את התעודות שלה, את הזיכרונות שלה. את כל חייה. היא חשה בדמעות הצורבות בעיניה. פחד, ייאוש וזעם נמסכו ברעד שתקף את כפות ידיה, רעד שכמו לא אמר להפסיק, עד שהכאב בעורפה התחדד. היא נגעה במקום הכואב, ירד לה דם, וחבילת הטישו, כמובן, היתה בתיק.

שתי דקות לשתיים, אמצע הלילה. לא יעלה על הדעת לצלצל בדלת של אחד השכנים. גם לא בדלת של הבחור הנחמד ששמו פרח מזיכרונה, זה שעבר לא מזמן לדירה בקומה השנייה ומתעסק בקומיקס. נראה שהמלון הוא הפתרון היחיד. האור בכניסה כבה והיא גיששה אחרי המתג. כשנדלק שוב היא חשה סחרחורת קלה ונאחזה בקיר. היא מוכרחה להתעשת, לבקש לישון הלילה במלון ולהסביר שהיא גרה ממול ושתשלם מחר. היא קיוותה שפקיד הקבלה במשמרת הלילה יהיה נחמד – לא היה לה שום רעיון אחר. היא הדפה את דלת הבניין הכבדה ורעד חלף בגבה. לא מצינת הלילה אלא מתוך פחד מעורפל, כאילו חזיתות הבניינים כולאות בתוכן משהו מן ההתרחשות והגבר ההוא עומד לצאת כבמטה קסם מתוך איזה קיר. לוֹר הביטה סביבה. הרחוב היה שומם. הגבר ההוא לא יחזור, זה ברור, אבל לא תמיד שולטים בפחדים, ובשתיים בלילה קשה להפריד בין מה שאינו הגיוני לבין מה שיוכל להיות. היא חצתה את הכביש לכיוון המלון. כמו מאליה אמרה להדק את התיק אל גופה, אבל לא מצאה אלא רִיק בין המותן לזרוע. היא צעדה אל התחום המואר המחופה בגגון, ודלת ההזזה החליקה במסילתה. גבר ששׂערו מאפיר הרים את מבטו לעברה מאחורי הדלפק.

   הוא הסכים. תחילה הסתייג מעט, אבל כשהתחילה לוֹר להתיר את רצועת שעון הזהב שלה כדי שישמש עירבון, הוא הרים את ידו לאות כניעה. האישה חסרת הישע דוברת אמת, מן הסתם, היא נראית רצינית, והוא חש שהסיכוי שתשוב למחרת ותסלק את חובה הוא יותר מסביר. היא השאירה לו את שמה המלא ואת כתובתה. פקידי קבלה נאלצים להתמודד עם מקרים חמורים פי כמה מאשר לילה בהקפה לאישה בודדה שטוענת שהיא גרה ממול כבר חמש-עשרה שנים. שיחת טלפון לידידים שאצלם בילתה את הערב היתה אמנם יכולה להיות פתרון, אבל המספר שלהם שמור בטלפון הנייד שלה. ומאז עלייתם לגדוּלה של הטלפונים הסלולריים ושל מאגרי הזיכרון שבהם, לוֹר שכחה את כל מספרי הטלפון חוץ מהמספר שלה ומהמספר של מקום עבודתה. נדחתה גם ההצעה של האיש להזמין פורץ מנעולים, כיוון שלור גמרה את פנקס ההמחאות שלה ואיחרה להזמין אחר. הפנקס החדש יגיע לבנק רק בתחילת השבוע הבא. חוץ מכרטיס האשראי שלה וארבעים האירו בשטרות, שהיו כולם בארנק, לא נשאר לה שום אמצעי תשלום. במצבים מסוג זה מדהים להיווכח איך אלפי פרטים ששעה קלה קודם לכן נדמו טפלים לחלוטין נראים לפתע כעושים יד אחת נגדך. היא הלכה אחריו אל המעלית ולאורך המסדרון אל חדר 52, שהשקיף על הרחוב. הוא הדליק את האור בחדר, הציג לה בחטף את חדר האמבטיה והשירותים ולבסוף מסר לידיה את המפתח. היא הודתה לו, הבטיחה שוב לסור למחרת בהקדם האפשרי. פקיד הלילה חייך באדיבות, עייף מעט לשמוע את הבטחתה זו הפעם החמישית: אני מאמין לך, מדמוּאזל, לילה טוב.

   לור ניגשה אל החלון והסיטה את הווילונות. הוא השקיף על הקומה שלה. היא השאירה אור בסלון דירתה והעמידה כיסא ליד החלון הפתוח מעט כדי שבֶּלפֵגוֹר יוכל להסתכל החוצה. היה משונה מאוד לראות את הדירה מכאן. כמעט היה נדמה לה שהנה היא עומדת לראות את דמותה שלה חוצה את החדר. היא פתחה את החלון. בֶּלפֵגוֹר, קראה חרש… בֶּלפֵגוֹר… ופלטה את מצמוץ השפתיים המקוטע שיודעים כל בעלי החתולים להפיק. לא חלף אלא רגע קצר וצללית שחורה זינקה אל הכיסא ושתי עיניים צהובות נלטשו בה בתדהמה. איך ייתכן שאדוניתו נמצאת מעבר לכביש ולא בתוך הדירה? היי, כן, זאת אני כאן… אמרה לו ומשכה בכתפיים. היא נופפה לו בידה והחליטה לשכב לישון. בחדר האמבטיה היו מטפחות נייר והיא הרטיבה אותן וניקתה את הפצע שבראשה. כשרכנה קדימה נתקפה שוב סחרחורת. בשורה טובה אחת: נראה שהדימום פסק. היא נטלה מגבת, פרשה אותה על הכר ופשטה את בגדיה. כששכבה במיטה, לא יכלה שלא לראות שוב בעיני רוחה את מהלך השוד. האירוע, שנמשך שברירי שניות קטועים, נמתח עכשיו לרצף מואט אחד, גמיש יותר וארוך יותר מהילוך איטי בקולנוע. כמו בתוכניות המדע, שמוצגות בהן בובות בהדמיות של התנגשויות בין מכוניות. רואים בהן את פנים הרכב, את השמשה הקדמית שמתנפצת כמו שלולית מים אנכית, את ראשי הבובות הנעים קדימה באיטיות, את כריות האוויר שמתנפחות כמו מסטיקים ואת הפח שמתקמט קלות, כאילו פגע בו הֶדֶף חום רך.

***

רוצים לקבל במתנה עותק של “האישה עם הפנקס האדום” עד הבית?

מלאו את פרטיכם בטופס המצורף ואולי תהיו בין הזוכים

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה