האחיזה הלופתת של הזיכרון

”סבתי מתה מוות סמלי כמה דקות אחרי הצפירה שמכריזה על כניסתו של יום השואה, כאילו זה הרגע היחידי שמגדיר אותה ובו הרשתה לעצמה לעזוב את העולם”. מאיה גז כותבת על הזכרונות היחידים מסבתא. “העובדה שהפכתי בעצמי לאמא, גרמו לי להבין שהחרדות מהשואה הן עניין שעובר מדור לדור”

04/05/2016
מאיה גז קבלו עדכונים ממאיה
  • בדואר
  • RSS

הזיכרון החד ביותר שיש לי מסבתי, תמר ז”ל, הוא אחיזתה החזקה בידי כשהייתי בת חמש. בכל פעם כשהלכנו ברחוב היא הידקה את כף ידה העבה, כף יד שידעה מסעות רגליים של חודשים ארוכים בבוץ ביערות אירופה והרבה סבל שהוליד חרדה. לחיצת יד שאומרת המון ואולי מביעה יותר מכל דבר אחר- חשש מאבדן נוסף.

אותה אחיזה חרדתית של סבתא תמר חוזרת אלי בהבזק מהיר בכל פעם בה אני הולכת ברחוב ואוחזת בידו של בני, איתמר, בן החמש. ההבזק הזה חוצה את 32 השנים שעברו מאז מותה של סבתי, שהורישה לי חרדות שליקטה כנגד רצונה בשואה. הורישה לי את הלפיתה בידו של בני הקטן, שנקרא על שמה.

סבתי מתה מוות סמלי כמה דקות אחרי הצפירה שמכריזה על כניסתו של יום השואה, כאילו זה הרגע היחידי שמגדיר אותה ובו הרשתה לעצמה לעזוב את העולם. ייתכן שהקול האחרון שהיתה צריכה לשמוע, היה של אותה צפירה שסימלה את סיומו של מסע ההישרדות שלה, ביום שהזכיר לה את המחיר האישי הכבד ששילמה. היום שמסמל את משפחתה שנספתה. חייה הצעירים היו סיוט מתמשך גם משום שנאלצה לחיות במנוסה, אבל גם בגלל שהיתה זו שנותרה לזכור את קרוביה שהלכו.

סבתא תמר לא סיפרה לי מעולם על מה שעבר עליה. בעצם, באיזו דרך מסבירים את השואה לילדה בת חמש, שרואה בך את האדם האהוב עליה עלי אדמות? איך מזעזעים את האדמה מתחת לרגליה ומבהירים לה שהעולם הוא לא מקום בטוח ושהיא צריכה להיזהר מאנשים? באיזו רשות מערערים את תחושת בטחונה של הילדה על מפתן כניסתה לחיים?

מאיה גז

ייתכן שהסיפור החסר של סבתי האישית, הוא זה שגרם לי לחקור את נושא השואה. לנבור בסיפורים אחרים, של אנשים זרים שלעולם לא הכרתי. החיפוש הזה הוא תולדה של הייסורים. את הפרק החשוב והמשמעותי ביותר, שהוא עדות ממקור ראשון של סבתא שלי, כבר לא אכתוב לעולם.

הזכרונות מסבתא, והעובדה שהפכתי בעצמי לאמא, גרמו לי להבין שהחרדות מהשואה הן עניין שעובר מדור לדור. החלטתי לסגור מעגל בחיי האישים והמקצועיים כשהתחלתי לחקור את המעבר הבין דורי של השואה.

במסגרת מחקר חדש שערכתי, ניסיתי להבין אילו אמהות הפכנו להיות בעקבות האירועים שעברו האמהות והסבתות שלנו. אילו חרדות הן הורישו לנו? בחרתי לבחון את השינוי שעברה האמהוּת עם כניסת המשפחות היהודיות לגטו וורשה. ניסיתי להבין באמצעות קריאת מסמכים מקוריים ב״יד ושם״, עד כמה הדורות השניים והשלישיים של ניצולי שואה נושאים איתם את צלקות העבר.

החיים בגטאות היו שונים מכל מה שאפשר לדמיין. הנשים שנכנסו לגטאות וחיו שם, הפכו בעל כורחן ללביאות. הן ניהלו את המטבחים שהאכילו את תושבי הגטו; הועסקו בכפייה תוך שהן נאלצות להשאיר מאחור פעוטות ותינוקות במשך ימים שלמים; היו עדות לילדיהן בני השש, רזים ושדופים, יוצאים דרך פתחים קטנים בחומות הגטו לצד הארי כדי להבריח בחזרה מזון שבעזרתו תוכל המשפחה להמשיך לשרוד; לעתים ילדיהן נורו למוות לנגד עיניהן, לעתים פרפרו ימים ושעות בזרועותיהן לפני שגוועו ברעב.

מאיה גז סבתא וסבא

אמהות רבות בגטו ויתרו מרצון על ילדיהן מתוך הכרה, שזו האפשרות היחידה עבורם להנצל. נשים שלקחו החלטה ואחריות בעולם כאוטי, בלתי יציב ולא בטוח. נשים שהדבר היחידי שהיה חשוב להן הוא ביטחונם ובריאותם של ילדיהן.

אמהות השואה כתבו יומנים, מכתבים ופתקים ותארו את שעבר עליהן. הן לא היו סופרות מפורסמות וגם לא נשים כותבות. חלקן עשו זאת כדי לפרוק את המאורעות שעברו. אחרות כדי שאנחנו נקרא את הבלתי יאמן. נקרא ונדע. נקרא ונזכור.

** הכותבת היא ד”ר מאיה גז היתה עמיתת מחקר ב”יד ושם” בשנת 2015. היא מעבירה הרצאות בנושאים הקשורים לצרפת. על הרצאתה “צרפת במלחמת העולם השניה- סיפורים מחוץ לקאנון” אפשר לקרוא ב- mayaguez.co.il




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה