Saloona

» הסוד הטראומטי הוא סוג של ביצה טובענית

בין מעללים פוליטיים, אירועים מדיניים ואיומים ביטחוניים, מטפטפות במבזקי החדשות היומיים ידיעות שגרתיות על אונס בת 9 על ידי אביה, בעילה של סב את נכדתו, התעללות מינית של דוד באחייניתו ועוד ועוד. אין סוף גילויי זוועה, שכבר התחלנו להתרגל אליהם. האם זו מציאות חדשה? ודאי שלא. ילדות, נערות ונשים נוצלו מינית, הותקפו ונאנסו ללא רחם מאז מעולם. ובעוד גברים מותקפים בדרך כלל על ידי מי שמוגדר כאויב, נשים בדרך כלל מותקפות, נאנסות ונרמסות על ידי מי שמוגדר ונתפס כמגן ואוהב.

רבות מאיתנו עשויות לשמוע את אזכורי הניצול המיני, ההתעללות וגילויי העריות, כאילו היו זרים לנו ולחיינו. "אוי ואבוי", נמלמל כלפי חוץ, "לאן הגענו?" ונחזור לסדר יומנו ולשגרת התפקוד היומית המתחייבת. נטאטא את המציאות השואתית הזו אל מתחת לשטיח קיומנו.

וזה לא שלא אכפת לנו מאותן ילדות, וזה לא שאנו אדישות לגורלן. וזה לא שאנו מנסות להרחיק מאיתנו את כאבן. למעשה, אם יש משהו שאנו מנסות לעשות בכך, הוא להרחיק מאיתנו את כאבנו שלנו.

אחת מכל שלוש נשים

הסטטיסטיקות מדברות על אחת מכל שלוש נשים שהיא קרבן תקיפה מינית, ואחת מכל שבע נשים שהיא קרבן גילוי עריות. היכן כל הנשים הללו? הן חייבות להיות בינינו.  למרבה הזוועה, אם נקדיש זמן היזכרות, הקשבה פנימית והתמקדות, רבות מאד מאיתנו תגלנה בתוכן סיפור של "תקיפה מינית"-  מ"קלה" ועד "קשה", מודחקת לגמרי או כזו שכבר החלה "לזלוג" לזיכרון המודע שלנו –  שכן שמישש את גופנו, מכר משפחה שהצמיד אותנו לחלקים מסוימים בגופו ונגע בנו כרצונו, סב שחפן את שדינו או לחלופין (ועבור יותר מדי מאיתנו זו לא מציאות הזויה), אב שחדר אל תוכנו.

כשההתעללות אירעה בגיל הילדות המוקדמת, אנו עשויות כלל לא לזכור את האירוע. שנים רבות אנו עשויות לחיות את חיינו בלי להיות מודעות לכך שעברנו התעללות מינית טראומטית. המנגנונים ההישרדותיים של נפשנו דאגו לכך שהתכנים החווייתיים יודחקו ויקברו אי שם עמוק בתוך גופנו ובתוך שכבות הלא מודע שלנו. אז אולי אנחנו קצת דיכאוניות, או חרדתיות, או סובלות מהפרעות אכילה, או אולי אנו חסרת שקט באופן מתמיד, או מפתחות תסמינים היסטריים ואובססיביים שונים, ואולי אנו  בוחרות, באופן עקבי, בחירות חיים שמדכאות אותנו, ולא מעזות להרשות לעצמנו לשמוח מדי, להתלהב מדי או לחוש את הגוף יותר מדי. אבל בסך הכול –  הכול בסדר גמור, הכול דבש. לא???

הגוף כן זוכר

מזלן היחסי של אותן ילדות, שאת דיווחי ההתעללות בהן אנו שומעות בחדשות, הוא, שהאירוע הטראומטי לא יחיה בהן כסוד מפלצתי ואסור. ההתמודדות שלהן תהיה קשה, אבל יש סיכוי טוב שאם תינתן העזרה ויוענק להן טיפול נכון, רגיש ומגונן, נפשן וגופן יעברו שיקום והפצעים יחלימו, עד כמה שניתן, בתוכן.

אך מה לגבי אותן ילדות שלא "זכו" לסיקור התקשורתי? מה לגבי אותן ילדות שלא העזו או יעזו לעולם לספר את סודן? מה לגבי אותן ילדות שלא הבינו כלל מה בדיוק קרה כשעשו להן מה שעשו, ולא ידעו להגדיר לעצמן ולקודד בזיכרונן את  פשר האירוע? מה לגבי אותן ילדות שגדלו להיות נשים, אימהות וסבתות, והסוד נקבר בעצמותיהן, בבשרן ובנשמתן?

ה"אני" המודע שלהן אולי לא זוכר, אך הגוף שלהן זוכר. הזיכרון החוויתי-תחושתי נשמר, ונדרשים משאבי נפש וגוף רבים כדי לשמור עליו מודחק ונעול בתוכן. לעתים, בעקבות אירועים מסוימים המעוררים, מסיבות שונות, את אותו הזיכרון, הוא "פולש" לחיים המודעים – נשים עשויות לחוש מאוימות באופן קיצוני, מעורערות במיוחד, "מכוסות" בעננת דיכאון או מתפרקות לאלפי רסיסי כאב.

מחוויה מושתקת לנשמעת

הסוד הטראומטי הוא סוג של ביצה טובענית, שמימיה המעופשים מרעילים את חייהן ואת בריאותן של נשים. כל עוד הסוד נשמר כחוויה גולמית ולא מעובדת, הוא מהווה סוג של "אויב שבפנים". העלאתו של הסוד מתוך רבדי ההשתקה היא הדרך היחידה לייבושה של הביצה הטובענית הזו. דרך השיקום היא ארוכה מאוד ותלויה בכוחות האגו המייצבים, בתמיכה לה זוכה האישה ובמשאביה הפנימיים. אחד ממשאבי הריפוי המשמעותיים בדרך שיקום זו, הוא הבנתה של האישה כי היא לא לבד, ושמאבקה הוא מאבקן של נשים רבות כמותה המרשות לסוד לעלות ולצוף, ומתחילות בדרך עיבודו והפיכתו מחוויה מושתקת ומשתקת, לחוויה נשמעת, מדוברת ומוכלת, אשר הופכת מפצע ממאיר ודלקתי לצלקת מטופלת שאיננה מדממת עוד.

צילום: Megyarsh, פליקר

מתוך הבלוג של דבורה לדרמן-דניאלי