דרוש: גיבור

"אני לא מפחדת מג'וקים, אני מעבירה את האוטו שלי טסט, אני דואגת לקריירה שלי, אבל גם לי קשה לבד לפעמים". הדר לוי מתגעגעת לגבר הישן, ונאלצת להסתפק בג'יימס בונד החדש

31/10/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» מי יתקן לי את הכסא? לוי (צילום: ליאור ג'ורנו)

"לאן שתלך אני אלך

מה  שתראה אני אראה

אני יודעת שלעולם לא אהיה אני

בלי הבטחון של ידייך האוהבות , שומרות אותי מכל רע"

("סקייפול", אדל)

יום ראשון, שעת הפקקים באיילון. מנסה להגיע לבית שלי אחרי יום עמוס פגישות, שיחות עם אחותי, נסיונות לייצר עבודה ולקפוץ מעל הפופיק. מחכה לחזור רגע לעצמי. בום. רכב התנגש בי מאחורה. עצרתי באמצע הכביש. אני כבר מיומנת. לצעוק, לבקש פרטים, להקליט את האשם, להתחנחן, לכעוס. הנוהל הרגיל. אבל הפעם זה לא קרה. נאלמתי דום. התחלתי לבכות. לא היה לי שום רצון לראות אם קרה נזק לאוטו שלי, או להחליף פרטים, לעצור בצד, לצעוק עליו למה הוא לא שמר מרחק. באותו רגע הרגשתי נזקקת. מה שבאמת רציתי זה שייצא גבר מהתא כפפות ויעשה את העבודה או סתם ילטף וירגיע אותי שהכל בסדר. הגבר שלי לא היה לידי. רק גור, הכלב שלי, והוא חוץ מלעשות טיול ולהשתין על סובארו לא ממש מוכשר בכלום.

הפיאט פונטו שלי עוצרת באיילון. יוצא הגבר שפגע בי. אומר לי "תעצרי בצד". כולי רועדת. הוא מביא לי מים. "לא קרה לך נזק", הוא אומר. נכון, לפח של הפיאט לא קרה נזק. אבל לי כן קרה. באותו רגע שחטפתי את הזעזוע הזה, הבנתי שנמאס לי. נמאס לי כבר לשאת בעול הזה של להיות אישה ולסחוב את כל העולם זה על הכתפיים שלי. ואני אפילו עוד לא אמא. אלוהים אדירים. באותו רגע רציתי את ג'יימס בונד לידי.

בעולם בו המותגים מתחלפים כל רגע, ג'יימס בונד נשאר. עמיד. איתן. חתיך. נהנתן. שחקנים מתחלפים, גבר מסוקס אחד באחר, הם תמיד קצת מבוגרים עם שיער מאפיר, כי שיער מאפיר לגברים זה סקסי. אצל נשים זה סתם שיער שיבה. לידו תלויה נערת ג'יימס בונד התורנית. אין לה שם. אין לה באמת תפקיד. אבל היא תמיד נערה, גם כשהוא בן 60. בעולם של היום אין ערך לבשלות של אישה, לגיל. נשים צריכות להיות רעננות, פרשיות, כאילו מדובר ביוגורט. אישה צריכה להיות בייב תורנית. אבל עם כל הביקורת על הסרט ועל התופעה  - אני מתגעגעת.

מתגעגעת לימים שבהם גבר היה גבר ואישה היתה אישה. זה נחמד שהגבר שלך רגיש, מדבר , חושש,  מביע, יוצא איתך לשופינג אבל מבחינתי וזהירות, משפט מהמאה ה-18: אין שום רע ברצון שגבר יציל אותי. לפעמים גם אני צריכה את זה. אני צריכה שהוא ייקח אותי, יסיע אותי , יגיד לי "הנה כרטיסים לתורכיה נוסעים עכשיו", או אפילו סתם "הולכים לאחותי באור יהודה, תתלבשי". אני לא מפחדת מג'וקים, אני מעבירה את האוטו שלי טסט, אני דואגת לקריירה שלי, אבל גם לי קשה לבד לפעמים.

המהפכה הפמינסטית שיגעה אותנו. אנחנו כאילו רוצות להגיע רחוק, מפרפרות עם פחות כסף, יותר רגישות, יותר מסכות  והרבה יותר עול על הכתפיים. בזמן שאותה מהפכה הטיבה דווקא עם הגברים . הם התקרבו אלינו. הם מתעניינים באופנה, בבשמים, בקרמים. זה בסדר שגבר לא ידע להתקין מדף היום, מה הבעיה? יש לו בטלפון את "חיים תיקונים".

גם בג'יימס בונד החדש פשטה המחלה. ב"סקייפול", דניאל קרייג מגלם גבר רגיש, פגיע, כואב לו כשהוא אוחז במעלית כדי לתפוס את הרשע. כואב לו כשהוא נחתך. הוא אפילו לא ממש מתרועע עם בחורות. סתם גבר במשבר. בזמן שהבחורה היחידה שם, בת 70, המפעילה שלו - נושאת בעול של ועדות חקירה, הטרדות במחשב ובסוף, ספויילר! היא גם לא גומרת כל כך טוב. אבל ג'יימד בונס הוא ימשיך איתנו .זה לא דאבל או סבן. זה דאבל אווווווווווו סבן.

כנראה שזה גם באשמתנו: היום אנחנו רוצות מהגברים שלנו הכל: שיהיו החברה הטובה, המאהבת, האבא, האמא, האח, הידיד ההומו  - רק את הגבר האמיתי שכחנו בסל הקניות.

*

אני רועדת. נכנסת לאוטו. שוב נוסעת באיילון , לכיוון הבית שלי. תאונה קטנה, על מה כל הדרמה? יאללה, לחזור למירוץ החיים, להשיג להשיג. מגיעה הביתה. הגבר שלי מגיע, אני מצפה שיחבק אותי , שנדבר על מה שקרה לי שם מתחת לגשר ההלכה .אבל הוא נכנס עם מברג, מסקינטייפ ושני ברגים .

"מה זה?"

"באתי לתקן לך את הכסא"

סוף סוף גבר. זה מה שאני צריכה. לספר על התאונה? בשביל זה יש לי חברות. או טור בסלונה.

>> לכל הפוסטים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה