אני, הומלסית פוליטית

גלי סמבירא, מנכ"לית מכון שחרית, הולכת ומתייאשת מהאפשרות שתימצא בית פוליטי. מה לעשות שהיא גדלה ופועלת בסביבות מורכבות. עכשיו היא גילתה ששני שלישים מהישראלים סובלים מבעיה דומה, והיא דורשת להפיק את הלקחים

01/12/2012
גלי סמבירא קבלו עדכונים מגלי
  • RSS
» גלי סבמירא. גם התקשורת אשמה

לא, אני לא קול צף, אני לא זקוקה לשאלונים ומחשבונים שיכוונו אותי, אני יודעת מה כל מפלגה מציעה לי, גם במצע וגם במעשים שלאחר בחירות, ושום דבר מזה לא מתאים לעמדות הפוליטיות שלי. העמדות הפוליטיות שלי עוצבו בסביבות מורכבות – בסביבת עבודה חברתית שבה ימין הוא מילה נרדפת לטיפשות, פרימיטיביות או סתם כוחנות; בחמולה מזרחית ימנית שבה שמאל הוא נאיביות, חולמנות והתייפייפות; ובקהילות הפמיניסטית והלהט"בית שבהן את צריכה זהות "צולבת" – מזרחית, רוסייה, דתייה או הזויה - כדי לא להיות שמאלנית רדיקלית.

ומכיוון שמעולם לא עברתי חינוך פוליטי עמוק, בשמאל או בימין, אני כבר לא בטוחה שאני מבחינה בהבדלים בין אלה לאלה כאשר הם בשלטון. גם שוק חופשי ומדינת רווחה הן עוד שתי סיסמאות שאמורות להבחין בין אויבים לידידים בחברה הישראלית אבל בסופו של דבר רובנו נמצאים בסירה די דומה של הון, שלטון ויוקר מחייה, מגבינת הקוטג' ועד דירת הקוטג', כחלק משיטה שאנחנו עובדים בשבילה, ולא היא בשבילנו. במילים פשוטות, אני לא מאמינה בקפיטליזם החזירי ובהפרטת המשאבים הציבוריים של כולנו אבל גם לא ממתינה למהפכה סוציאליסטית שמייצרת מבנים חברתיים מלאכותיים (מוזמנות ומוזמנים אלינו לחמולה). נראה לי שכבר יש מספיק דרכים חדשות שמשלבות את שתי הגישות ורק המפלגות נותרו בקצוות האלה כדי להמחיש לנו את השונות ביניהן. אני רוצה שהמדינה תיקח אחריות על מעשיה וגם על אזרחיה בשעתם הקשה, שתעודד קהילתיות ו"חמולתיות" (סולידריות בשפת השמאל), מסורתיות וזכויות אדם. אני רוצה תפיסת ביטחון אחראית שמאפשרת לצאת למלחמות נדרשות ולהימנע מכוחנות שבונה כאן חברה מיליטנטית וגברית. אין לי פתרון מדיני אבל כנראה שאני לא היחידה שאין לה פתרון כזה, הייתי שמחה לחיות במדינה עם גבולות ברורים שאינה משקיעה כל כך הרבה משאבים בשלטון צבאי, אלא חותרת (לפחות מצדה) ליחסי שלום.

ואם לא מספיקות עמדותיי, יש לי גם זהות, מה שקוראים הצבעה "רגשית" ואני אקרא לה הצבעה אינטואיטיבית. חברותיי הפמיניסטיות מבינות למה צריך להצביע למפלגה שיש בה ייצוג הולם של נשים אבל לא מבינות למה אי אפשר להצביע למפלגה אשכנזית נטו (כי די כבר עם הסיפור הזה); חבריי המזרחים מבינים בדיוק את אותו דבר, רק ההיפך (כי די כבר עם הסיפור הזה); וכל זה עוד לפני שחיפשתי מועמדת לסבית (וזה באמת סיפור).

שמונת ימי הלחימה בדרום בחודש שעבר, היו שמונה ימים של מתקפות מימין ומשמאל על קיר הפייסבוק שלי – בני דודיי נגד חברותיי הפמיניסטיות, חברותיי נגד חבריי לעבודה, תינוקות בקריית מלאכי מימין ותינוקות בעזה משמאל, מפות טילים מימין ועובדות על עזה משמאל, תנו לצה"ל לנצח מימין והזמנות להפגנות משמאל, אספרסו מימין ועלויות הלחימה משמאל, ולסיום, הכלב פינוקי מימין ואליס בארץ הפלאות משמאל. החלטתי שאני משתפת רק סטטוס שיועלה גם מימין וגם משמאל, רק ביום השמיני נמצאו שני סטטוסים כאלה – יריד עסקים מהדרום ופרודיה משעשעת על גלגל"צ.

מבלי לעבור עליהן אחת אחת, אין כיום אף מפלגה שמייצגת את עמדותיי ומתיישבת עם זהותי, אני לא אצביע למפלגות-בועות מרכז כי הן מחוסרות עמדות ושורשים פוליטיים ואידיאולוגיים, אני מחפשת בית פוליטי ולא רק מפלגת מדף להצביע לה שחולפת עם הרוח (בכל זאת למדתי משהו מטעויות).

חשבתי שאני מיוחדת, עם העמדות המורכבות והזהות המיוחדת אבל במדד הדמוקרטיה של המכון לדמוקרטיה נמצא שרק כשליש (37.6%) מרגישים שיש היום מפלגה המייצגת היטב את דעותיהם. גם בסקר שחרית 2012 נמצאו די הרבה ישראלים שחושבים ומרגישים כמוני אז מה זה אומר? ששני שלישים מהישראלים הם הומלסים פוליטיים? או שאולי הפוליטיקה הישראלית, בעזרתה האדיבה של התקשורת, גוררת אותנו לקטבים שככל הנראה לא יובילו לשום מקום. יש לנו כוח ואחריות כאזרחים להציב סטנדרטים חדשים, ולדרוש שיח מורכב יותר שתואם את המורכבות שלנו כחברה. דרוש סדר יום חדש ותפיסה פוליטית חדשה.

* הכותבת היא מנכ"לית מכון שחרית - יוצרים מחנה משותף, ודוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה