דפנה מאיר ז''ל שלא הכרנו

יותר מכל התאהבתי במריבות של דפנה. מעולם לא פגשתי משהי שיודעת לריב ולהתפייס יפה, ערכי, עמוק, מסעיר ונוקב כמו דפנה. דפנה התווכחה עם רבנים ורופאים, קולגות וחברות וגם עם אהוב ליבה, נתן

06/02/2017
יפעת ארליך קבלו עדכונים מיפעת
  • RSS

אחרי מותה של דפנה, כולנו נחשפו לאשת הנתינה שהיתה. הילדה שגדלה באין-בית, העניקה בית נפלא לארבעת ילדה הביולוגים ולשני ילדי אומנה.  במהלך כתיבת הביוגרפיה "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר", נחשפתי לצדדים אחרים של דפנה. הצדדים הקשים יותר ודווקא בגלל זה התאהבתי בה. יותר מכל התאהבתי במריבות של דפנה. מעולם לא פגשתי משהי שיודעת לריב ולהתפייס יפה, ערכי, עמוק, מסעיר ונוקב כמו דפנה. דפנה התווכחה עם רבנים ורופאים, קולגות וחברות וגם עם אהוב ליבה, נתן.

לילדה שכל רכושה היה תיק גב כחול, היה קשה להיקשר לחפצים בבגרותה. היא היתה מעבירה הלאה חפצים רבים. כך למשל היא רכשה ספרים בלי סוף, ואת מרביתם, אחרי שסיימה לקרוא, תרמה לספרייה בעתניאל. דפנה מסרה גם מתנות אישיות וספרים שנתן העניק לה, והוא נפגע.

דפנה מאיר ז''ל ובעלה

 24.5.2015

נתושקה, כשאתה נותן לי מתנה אז אני שמחה בזה מאוד. זה מחמם לי את הלב מאוד. ובאותו הרגע שנתת לי מתנה אני שמחה מאוד ומודה לך על כך מאוד. ולא משנה מה המתנה. גדולה או קטנה. יקרה או זולה. זה תמיד משמח. וגם אם אני תורמת אותה לאחר זמן או לא נהנית ממנה בפועל, זה לא משנה ולא מוריד כלום מהאפקט של הנתינה והקבלה אשר התרחשו באותו רגע של נתינה ממך אליי ונשמרו בלבותינו. אין בעולם שום כוח שיכול לקחת את זה מאיתנו. למדתי הרבה על מתנות בחיי. ויש לי עוד המון מה ללמוד בנושא. הן בלקבל מתנה והן בלתת מתנה. אבל הדבר הזה שתיארתי לך עכשיו הוא אחד החשובים שאני יודעת בנושא מתנות. אם לא החשוב שבהם.

ולכן, הדבר הנכון היה לומר לך את זה, ורק את זה, אילו היה מתנהל בינינו שיח נכון היום. אבל אף פעם לא מאוחר. אז הנה, אמרתי. אני מקווה שזה ינחם אותך על כך שתרמתי את הספרים. ותחשוב על כל הדברים שנתת לי והשתמשתי בהם בהנאה. וכמה מעט פספוסים היו לך לאורך השנים. ובאמת הגיע הזמן שגם אני אקנה לך מתנה.

אגב, ביום שישי הקרוב אתה מקבל בעזרת ה' פטור מעבודות בית. חלק ממתנת יום ההולדת 39. ועכשיו רק נשאר לשאול אם אתה רוצה את הספרים הללו בחזרה, ואם אתה סולח לי? אני סולחת לך בלב שלם.

דפנה מאיר ז''ל

וזו רק דוגמא אחת. כמעט ולא צנזרנו את המריבות של דפנה. גם לא את הנושאים המינים שעליהם כתבה באופן חופשי ועליז. להיפך. החלטנו להעניק להם פרק מיוחד בספר. הפרק על המיניות נקרא "אישה עם ביציות", כי כך הגדירה את עצמה דפנה, והפרק על הויכוחים נקרא "השד יוצא מתוכי", כי כך תיארה דפנה את מה שעובר עליה בעת ויכוח:

15.2.2011, מייל לחברה:                        

בחודשיים האחרונים יצא לי להתחכך עם הרבה אנשים. כמעט עם כולם זה היה בגלל שאני יזמתי את החיכוך. אחרי שנים שלא רבתי עם אף אחד וחשבתי שזהו, נרגעתי. פתאום השד יצא מתוכי שוב. בגלל שזה משהו תקופתי ופתאומי, וקורה לי בהרבה חזיתות, אני שואלת את עצמי איזה הורמון השתבש לי. ומה קורה לי, בעצם.

למרות שאני רוצה להישאר עם התכונה הזו, ורק קצת ללטש ולעדן אותה עוד ועוד, לפעמים אני כן שואלת את עצמי, האם זו האמת? מי אמר שהאמת בכיס שלי? הרי תמיד יש צד שני והעולם מלא גוונים.

דפנה מאיר ז''ל

כשצללתי לים החומרים שדפנה כתבה, מצאתי גם את המשפט הבא: "יום אחד אכתוב את הביוגרפיה שלי ותוכלי לקרוא אותה בשקיקה". התרגשתי. הידיעה שהיא רצתה לכתוב ביוגרפיה על חייה הקלה עליי מאוד. לא קל לנבור בחיים של אדם אחר, בטח לא בחיים של אישה כמו דפנה, שחיה את החיים בכל לבבה ובכל נפשה ובכל מאודה. כי דפנה ידעה להשתוקק ולאהוב ולתת מעצמה עד כלות, אך גם לכעוס, להתווכח ולריב.

דפנה מאיר ז''ל במיטתה

** הכותבת היא המחברת היא יפעת ארליך, עיתונאית וסופרת "ידיעות אחרונות"

פרק 1

דפנה שלנו

כמעט מיד לאחר ה'שבעה' על דפנה דיברה איתי העיתונאית והסופרת יפעת ארליך על הרעיון לכתוב ספר עליה. חשבתי כי מהלך כתיבתו יסייע לילדים ולי לעבד את הזיכרונות ויכריח אותנו לדבר ולספר על אמא דפנה שלנו, על אף שידעתי שאת דפנה האמִתית יהיה בלתי אפשרי להכניס לספר.

דפנה שלנו היתה נחרצת ואמִתית, בעלת חשיבה עצמאית ופורצת דרך. דבריה לא תמיד קלים לקריאה ולהבנה, ובאמת - לא תמיד צריך או כדאי להסכים איתה. כדאי לשמוע את הקריאות שקראה ולוּ בשל הכנוּת והאמונה הפנימית שבהן נאמרו.

את דפנה שלנו הביאה לכאן יפעת כמיטב יכולתה. במלאכת אומן היא נברה ומיינה כמות חומרים אין‑סופית כדי להציג לקוראים את דפנה, הכי קרוב למה שהיא היתה באמת.

בהתחלה רצינו לקרוא לספר הזה בשם אחר, שם שיבטא עד כמה האימהות היתה המהות אצל דפנה ולא עוד תפקיד משנה. הבנו כי נכון יהיה לקרוא לו כפי שהיא היתה רוצה, כדי שאנשים ימשיכו לשאול בענווה את השאלות שהיא האמינה בהן בכל מאודה.

השאלה "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר?" לא מנעה מדפנה לפעול ולהניע את עצמה גם לפרויקטים גדולים. מנגד שמרה השאלה עבורה על הענווה שאפשרה לה לא להילחץ מהדברים, כי "לא עליך המלאכה לגמור".

גם באימהות שלה דפנה האמינה בכל לב, כך שידעה כי ילדיה יהיו בטוחים גם אם יום אחד לא תוכל עוד ללוות אותם. כך היא שידרה לנו, בני משפחתה, ונסכה בכולנו את הביטחון בעצמנו. ה"אמא מספר אחת בגלקסיה" (סטטוס שרננה, בתנו הבכורה, כתבה לדפנה בווטסאפ) מלווה אותנו עתה מרחוק, ואנו מודים על שזכינו לקבל ממנה כל כך הרבה בחייה הקצרים.

נתתי בידיה של יפעת ארליך את כל אוצרות מילותיה היקרות של אהובתי. אנשי הוצאת "ידיעות ספרים", ובראשם דובי איכנולד ויפעת, הם שדחפו את הוצאת הספר לאור. אנו חבים להם תודה גדולה על כל פועלם ובמיוחד על הרגישות הגדולה שבה נהגו בנו ובמילותיה של דפנה.

בגעגועים אין קץ לדפנה ובתפילה לנחמה,

נתן מאיר

הקדמה

"יום אחד אכתוב את הביוגרפיה שלי ותוכלי לקרוא אותה בשקיקה."

כך כתבה דפנה מאיר ארבע שנים לפני מותה, בעת שישבה שבעה על איש שהיה לה כזר - אביה הביולוגי.

לבית משפחת מאיר הגעתי בעת השבעה על דפנה, כעיתונאית "ידיעות אחרונות". עמדתי על מפתן הבית בעתניאל, במקום שבו נשמה את נשימותיה האחרונות. נעצרתי מול הדלת שבהקה בכחול עז, אותה הדלת שצבעה ימים ספורים לפני מותה. לקחתי נשימה עמוקה, ובהיסוס נכנסתי אל הבית. חמש דקות אחר כך מצאתי את עצמי מתפקעת מצחוק מול נתן מאיר, שבכה וצחק וצחק ובכה כשסיפר על דפנה המצחיקולה שלו.

אחרי שפורסמה הכתבה ניסיתי להמשיך הלאה, למשימה העיתונאית הבאה. לא הצלחתי. דפנה הלכה איתי לכל מקום. הבנתי שהיא התנחלה אצלי בלב, וכדרכם של מתנחלים, אין לה שום כוונה להרפות. אז החלטתי להראות לה שגם אני יודעת להתנחל.

נתן אהב את הרעיון שהעליתי בפניו, לכתוב את סיפור חייה של דפנה. הוא נתן בי אמון ומסר בידי את המפתחות לחייה האישיים והסוערים של רעייתו. נתן דיבר בחופשיות ובכנות על החיים לצד דפנה וגם שיתף באוצר - חלק מהמיילים וההודעות שכתבה.

כשצללתי לים החומרים שדפנה כתבה, מצאתי גם את המשפט המצוטט כאן למעלה. התרגשתי. הידיעה שהיא רצתה לכתוב ביוגרפיה על חייה הקלה עלי מאוד. לא קל לנבור בחיים של אדם אחר, בטח לא בחיים של אישה כמו דפנה, שחיה את החיים בכל לבבה ובכל נפשה ובכל מאודה. כי דפנה ידעה להשתוקק ולאהוב ולתת מעצמה עד כלות, אך גם לכעוס, להתווכח ולריב.

אין כמו ספר כדי להנציח את דמותה של דפנה, שהיתה אשת ספר. היא היתה מסוגלת לקרוא עשרה ספרים בו‑זמנית באובססיביות מוחלטת. אבל הספר הזה הוא לא רק ספר על דפנה - הוא גם ספר של דפנה, פרי עטה ומקלדתה. כי דפנה היתה סופרת. סופרת שלא הספיקה לפרסם בחייה את יצירתה. היא השאירה אחריה מאות אלפי מילים במאמרים, במכתבים ובהודעות שכתבה. המילים שלה הן יצירה ספרותית מרתקת, ואחרי שנשאבתי לתוכן, הבנתי שהן הבסיס לביוגרפיה שלה.

המילים שלי ביצירה הזו הן רק קישוט למילים של דפנה. קשה לקשט מילים יפות ונועזות ואמיצות ומרגשות כמו המילים של דפנה, לכן השתדלתי לקשט בפשטות ובצניעות רק כדי להשלים חורים בסיפור ולהפכו לשלם.

כדי להבליט את יופיים של דבריה, נאלצתי לקצר חלקים ממכתביה, בלי לפגוע ברוח הדברים. היא תסלח לי. גם היא היתה מודעת היטב ליכולתה להאריך בדברים. "הלוואי שתקראו מהר כמו שאני מקלידה," או "הלוואי שמישהו ייתן לי שקל או שניים למילה, ואז אהיה מיליונרית!!!" צחקה על עצמה כשהתנצלה על אורך היריעה.

דפנה היתה אישה של אמת נוקבת. כזו שלעתים נאמרת גם במילים קשות, היישר לפרצוף. אבל גם היתה אישה של שלום ואהבה. בעזרתו של נתן ושל עורכת הספר השתדלתי לאזן בין האמת והשלום ולשמור על כבודם של אנשים וכבודה של דפנה. על כן, חלק מהשמות בספר בדויים או מובאים בקיצור, גם כדי לשמור על פרטיותם של אנשים.

זהו סיפור על אישה יוצאת דופן, שסובבה את נתיב חייה והפכה גורל לייעוד. מגורל של ילדה חסרת בית הפכה דפנה את חייה לייעוד של נתינת בית לילדים חסרי בית. מגורל של קושי, בדידות וכאב הפכה דפנה את חייה לייעוד של זוגיות ואמהות מלאות שמחה ומעוררות השראה.

כמו בפתיחה, אסיים במילותיה שלה:

"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה. ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו. והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה. האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך? או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך. ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר. יש הרבה תחנות יציאה מהרפש. לא אחת ולא שתיים. המון."

מסלול חייה

דפנה מאיר נולדה ב‑ז' בכסלו תשל"ח, 17 בנובמבר 1977, לאב ניצול שואה ולאם שהיתה דור שביעי בארץ. הוריה נפרדו בצעירותה. כילדה נדדה, יחד עם אחיה ואחותה הגדולים, בין דירות ובתי ספר. בגיל עשר עברה לפנימיית "אחוזת שרה" בבני ברק, המהווה בית חם ותומך לילדים ממשפחות מצוקה. הקשר של דפנה עם אחיה הבכור נותק כמעט לגמרי. הקשר עם אחותה, המוזכרת כאן בשם הבדוי נעמה, נשמר לאורך השנים.

דרך הפנימייה הכירה דפנה את משפחת מואטי, שאירחה אותה בשבתות, בחגים ובחופשות מאז מלאו לה 13 ועד לבגרותה. בשנות התיכון, בין השנים 1991‑1995, הצטרפה לחברת הנוער "גוונים" בקיבוץ טירת צבי, ושם התחנכה, עבדה ולמדה.

לאחר התיכון למדה יהדות במדרשת עין הנציב. בין השנים 1995 ל‑1997 שירתה בצה"ל כתצפיתנית בחיל האוויר במוצב על גבול הלבנון. במהלך שירותה הצבאי, כשהיתה בת 19, הכירה את נתן מאיר. לאחר היכרות של חמישה חודשים נישאו השניים והקימו את ביתם בעתניאל. דפנה ונתן הביאו לעולם ארבעה ילדים, רננה, עקיבא, נועה ואהבה. בנוסף הגשימו את חלומם המשותף ולקחו לאומנה שני ילדים, המוזכרים כאן בשמות הבדויים איתי ונדב.

בין השנים 1999 ל‑2003 למדה דפנה תואר ראשון בסיעוד עם הסמכה לעיסוק בסיעוד באוניברסיטת בן גוריון. עם סיום לימודיה החלה לעבוד במוסד טיפולי בדרום הארץ במשך כשלוש שנים. בעקבות שתי לידות צפופות, דפנה הפסיקה לעבוד ובחרה לגדל במשך כארבע שנים את הילדים. בשנת 2006 החלה ללמוד הנחיה לשיטת המודעות הטבעית לפוריות. קבוצת הנשים שהוכשרו יחד איתה ודפנה כינתה אותה "המבייצות" הפכה לחבורה מגובשת שניהלה קשר מייל יומיומי ומפגשים מעת לעת.

בשנת 2008 חזרה דפנה לעבודה כאחות במרפאת היישוב טנא עומרים שבהר חברון ועבדה שם עד שנת 2012. במקביל לעבודתה הוכשרה כמתאימת דיאפרגמות וכבודקת טהרה. בין השנים 2012‑2016 עבדה כאחות במחלקת נוירוכירורגיה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. דפנה למדה לדבר ערבית ורוסית, כדי לתקשר עם מטופליה בבית החולים.

לצד עבודתה כאחות הקימה דפנה קליניקות פרטיות בירושלים ובבאר שבע להתאמת דיאפרגמות והעבירה סדנאות והדרכות בתחום של בריאות האישה ומיניות. במקביל השיבה בהתנדבות על יותר מאלף שאלות של נשים בתחום בריאות האישה, פריון ומיניות באתר "קולך" ובהמשך בבלוג "דרך נשים". בנושאים אלה גם כתבה מאמרים מקצועיים.

בשנה האחרונה לחייה היתה חברה בהתנדבות בוועד המזכירות של עתניאל. במהלך השנים השתתפה בחוגי יוגה, ריקוד, דרמה ותפירה ביישוב. דפנה היתה תולעת ספרים. היא נבחרה להיות חלק מקהילת הקוראים המשפיעים של הוצאת "ידיעות ספרים", ויומיים לפני מותה הציגה את עצמה כך בקבוצת הפייסבוק של ההוצאה:

שלום לכולם! שמי דפנה מאיר. מכורה לקריאה. קוראת כל מילה שעוברת לידי. עיתון, ספר, פלייר, שלטי חוצות. הכול. אין מילה לא מעניינת. לרוב אני קוראת חמישה ספרים בבת אחת והם מפוזרים ברחבי הבית. אין לי פייסבוק פרטי והצטרפתי דרך עמוד הפייסבוק של בעלי נתן, כי אני לא אפסיק לקרוא את כל העולם הנהדר ולא יישאר לי זמן לילדים. שמעתי על הקהילה במעורפל לפני כמה שנים. מעולם לא חשבתי שזה יכול לעניין אותי להצטרף אליה. לא נמשכתי מעולם לרעיון של קבוצת קוראים. והנה, ברגע שחשבתי על זה כאפשרות, זה פשוט קרה. ברגע. הספרים עוד לא הגיעו, וזה בסדר. אהיה מאחרוני המגיבים על הספר הלבן, אחרי שכבר תאמרו הכול. שלושה דברים נוספים לספר לכם אחרי כל מה שכבר סיפרתי?

1. אני עובדת כאחות בטיפול נמרץ נוירוכירורגיה בסורוקה.

2. עושה עוד כמה דברים. אפשר למצוא אותם ואותי במרשתת.

3. יש לנו שישה ילדים, מתוכם שניים באומנה. מי שחושב/ת על זה מוזמנ/ת לשאול אותי בשמחה. שנת קריאה נהדרת לכולנו!

ב‑ח' בשבט תשע"ו, 17 בינואר 2016, נרצחה דפנה בידי מחבל בדקירות סכין בביתה. נתן בישר על מותה בקהילת הקוראים, שחברותה בה היתה כל כך קצרה:

אני כותב כאן במקום אשתי, דפנה מאיר. אשתי האהובה, שנבחרה לא מזמן לחברה בפורום זה, נרצחה הערב על ידי מחבל אכזר בתוך ביתנו. לא הספקתם להכיר אותה ומסופקני אם תדעו אי פעם עד כמה הפסדתם. צר לי.

עטיפת הספר של דפנה מאיר ז''ל

דפנתן

התחתנתי בגיל 19.5 עם נתן המתוק, בעלי. נפגשנו בצבא במוצב על גבול לבנון. אהבה ממבט ראשון (שלו) ושני (שלי), בגלל שהיו לי תמיד בעיות בעיניים. אז לקח לי שני מבטים בשביל להתאהב...

(11.1.2016, מייל לחברתה מעיין)

ז' בניסן תשנ"ז, 16.4.1997

מוצב יקינטון

"את אמורה להיות פה בחול המועד, נכון?" כמו משום מקום הגיח הקול ההססני וניער אותה מזיכרונות הילדות. אלה הסתערו עליה דווקא בשעות המשמימות שבהן נאלצה לשאת מבטה השמיימה.

"נעים מאוד, אני דפנה," הורידה את ראשה, מחייכת לעבר הדמות הגבוהה שנעמדה בפתח העמדה.

"נתן, נעים מאוד," מלמל.

"פסח? אה, כן. אם לחיזבאללה אין תוכנית מיוחדת עבורי, אז מן הסתם אציין במקום המשעמם הזה את חג החירות, שבויה בידי המשקפת," הישירה מבט צוחק לעברו של החייל המזוקן. דוס דוס, ציינה לעצמה.

כיאה לבחור ישיבת הסדר, בייניש בז'רגון הפנימי, הסיט בביישנות את מבטו הצדה, אל ההרים שבהקו בירוק לכל מלוא רוחב העין. "אמרו לי שיש פה חיילת דתייה, תצפיתנית בחיל האוויר," אמר בקול ענייני, מנסה להתגבר על הסערה המיידית שעוררה בו החיילת המיניאטורית.

"מודה באשמה. זו אני," הנהנה, ושני תלתלים סוררים, שבצבצו מכובע הדובון שבתוכו התכרבלה, ריקדו בעוז. "מי הלשין עלי שאני דתייה?"

"תפסו אותך על חם מתפללת. רק רציתי לעדכן אותך בכמה נוהלי כשרות בנוגע למטבח פה במוצב לקראת פסח."

"מה בדיוק הבעיה עם המטבח? אתה מחפש איזו אישה שתגיע עם סמרטוט ביד כדי לעשות במטבח סדר לפסח?"

"לא," צחק נתן, נותן לקליפה הרשמית שנעטף בה להיסדק.

"אתה מהרבנות הצבאית, נתן?" הדגישה את ההבהרה האחרונה בשמו.

"נתן. מוזר. את הראשונה שלא מהמשפחה הקרובה שלי שקוראת לי נתן, עם הדגש בסוף. אני חובש, אבל הוכתרתי כמש"ק הדת הלא‑רשמי של המוצב. אה, ולגבי סמרטוט במטבח, אז, לא. אני דווקא דוס פמיניסט."

"דוס פמיניסט? מגניב. מה זה אומר בדיוק?"

"אחד כזה שמאמין, למשל, שגם נשים יכולות ללמוד תורה. את יכולה לבדוק בעצמך," התקשה להסתיר את אדוות הלב שגעשה בו. "בין השמירות אני יושב הרבה בבית הכנסת, כלומר באוהל המצ'וקמק המכונה בית כנסת. את בהחלט מוזמנת לבוא אם בא לך, גם כדי ללמוד יחד ולגלות מה זה דוס פמיניסט."

שעות רבות לא מש מפתח האוהל, שמא עוד רגע תגיע. והיא באה. יחד איתה הגיעו אור גדול ופרצי צחוק וחיים אל תוך השיממון שעטף את החייל שישב בתוך אוהל בית כנסת מאולתר במוצב יקינטון על גבול לבנון. בן רגע הפך העיון בדף הגמרא בשניים, שקודם לכן היה מתיש ותובעני, למרגש.

ממש תורת חיים, חלף הרהור ציני במוחו של נתן, רק מתיישבת לידך בחורונת ופתאום קמה התורה לתחייה, אה? הירגע נתן, אל תמהר להתאהב בבחורה הראשונה והיחידה שאתה פוגש במוצב המבודד הזה. מה אתה בכלל יודע עליה? שמא תנשום רגע עמוק, לפני שאתה ממהר לאבד את הראש.

אבל הלב של נתן כבר ידע כי את הר הגעש הזה, את רעמת התלתלים השנונה הזו, אי אפשר יהיה להוציא מתוכו. היא כבר שם, עמוק בלב עם החיוך הענק, פרצי הצחוק וחיתוך הדיבור המתנגן. האש שבעיניה של דפנה התערבבה בדבש עיניו של נתן. רק במאמצי על הצליח להסיר מבטו מפניה ולהתרכז בלימוד הסוגיה.

"אז מה, דפנה, זה אבא שלך שלימד אותך גמרא?" התעניין, עוצר את מהלך הלימוד.

"אבא שלי..." כבה בה משהו, ונתן הרכין ראשו, מבטו קשוב, בוחן בדקדקנות את הבעת פניה שהתחלפה מהססנות רגעית לנחושה.

"בגיל צעיר אבא שלי מאוד התאמץ להרביץ בי תורה, אבל מסוג אחר. אחר כך עזב את הבית," צחקה, מדלגת בקלילות מעל המשוכה שצצה במפתיע. "גמרא? גמרא למדתי בתיכון בשדה אליהו ובמדרשת עין הנציב. בקיבוץ מאמינים שגם בנות יכולות."

"נולדת בקיבוץ?" התעניין.

"לא. אני בוגרת של חברת הנוער של קיבוץ טירת צבי. שם מגיל שתים‑עשרה. פרח בר, כזה שצמח לבד."

"סליחה ששאלתי ונכנסתי לך ככה לחיים," העביר יד נבוכה על זקנו הערמוני.

"עזוב, נתן, מה פתאום סליחה? מי שצריך לבקש סליחה זה אבא שלי, לא מי ששואל עליו ככה במקרה. גם לניצולי שואה מותר לבקש סליחה. וכבר סלחתי לו, למרות שלא ביקש סליחה. סלחתי בשביל עצמי, כי לכעוס ולא לסלוח זה משא כבד מדי על הנשמה."

"רגע, מה השעה?" נעמד לפתע נתן מלוא קומתו. "תראי מה את עושה לי, בגללך אני כבר מאחר לשמירה. עכשיו קחי אחריות על מעשייך ולפחות תבואי לשמור איתי."

היא הצטרפה אליו לשמירה. חיילת קטנה, מטר ואפונה, כך צחקה על עצמה, קצה ראשה לא מגיע לחזהו.

הוא שאל היכן היא מתכוונת לחגוג את ליל הסדר. כשענתה לו שהיא מתכננת למלצר בבית אבות וכך גם תרוויח כסף וגם יהיה לה מקום להיות בו בחג, לא ידע אם זו עוד אחת מההלצות שלה. "את באה איתי לחג, לבית שלי," אמר לה. "זה סגור. לבית אבות תמצאי זמן אחר."

"אחשוב על זה, ואתה קודם תשאל את אמא שלך לפני שאתה מזמין לה אורחים."

"בבית שלנו הכניסה חופשית, ממש לא צריך להודיע מראש על אורחים."

"טוב, די. עייפתי. אני הולכת," הכריזה בלי שום הכנה מוקדמת והודיעה נחרצות: "עוד ארבע שעות אני עולה לתצפית, אז לילה טוב, נתן. תשמור טוב על המוצב, בלי ריחופים, בבקשה. מגיע לי לישון בשקט," נופפה לו לשלום ונבלעה בחשכה.

הוא נותר המום מהמהירות שבה חתכה את השיחה. אכזבה הכתה בו. מה גרם למיניאטורית להיעלם ככה בן רגע? תהה לעצמו. מה עשיתי לא בסדר? בימים שעוד יבואו ילמד ששום דבר לא צריך לקרות כדי שדפנה פתאום תתנתק. זאת דפנה. תכליתית, נחרצת, חותכת ובעיקר לא מוכנה להקריב את שעות השינה שלה תמורת שום הון שבעולם.

"שתי אצבעות מצידון. אני יושב בדיכאון... חייל שבוז בלבנון," פיזם לעצמו, מתקשה להתנער מהכבדות שעטפה אותו, אחרי שהותירה אותו גלמוד בעמדה. גלמוד כמו שרק מי שהלב שלו בוער באהבה יכול להיות. פחות מ‑12 שעות עברו מאז פגש בה. עשרות שמירות העביר קודם לכן לבד, ואף לא באחת מהן חש בודד. והנה עכשיו השעון לא זז ועוד שלוש שעות נותרו לו עד לסיום השמירה. והוא עייף ומבולבל ומרחף.

בודדים רבים יש בעולם, אבל רק מי שטעם טעם של שניים, חש בעומק כאבהּ הצורב של הבדידות.

י"ג בניסן תשנ"ז, 20.4.1997

מוצב כרכום

למה? למה הוא תמיד כזה פראייר? הוא צריך להתעקש ולצאת הביתה כבר ביום חמישי, כפי שהובטח לו. אבל הוא הסכים להשלים מחסור פתאומי בחובשים, ורק סינן בחצי חיוך למפקד: "דיר באלק אם אתה לא משחרר אותי לחג."

עכשיו הוא תקוע במוצב כרכום. דפנה קרובה, אבל מצדו האחר של הגבול. הסיכוי שיצליח לצאת לחג הולך ופוחת. מילא שהוא יעשה את החג במוצב, אבל מה יהיה איתה? הרי הבטיח לה שתבוא אליו לחג. המחשבה על דפנה החוגגת את ליל הסדר כמלצרית בבית אבות הטריפה אותו. הייאוש מילא את נתן.

עם פתיחת הציר בבוקר הגיעה למוצב שיירה. חובש מחליף לא הגיע איתה. נתן כעס. מה הסיכוי שמחר, בערב חג, יעשו עוד פתיחת ציר? שואף לאפס. זועם ניגש אל הסמג"ד. "הבטיחו לי החלפה לפני החג. הייתי אמור לצאת כבר בחמישי," הישיר מבטו לעיניו. "אל תטחנו אותי."

"מצטער. את האמת, אין לי כרגע פתרון," כנות מילאה את עיניו של הסמג"ד. "אין כרגע חובש אחר. אשתדל לחפש, אבל אל תבנה על זה."

לפחות הוא לא מורח אותו, הרהר. בכאב הביט אחרי השיירה שיצאה מהמוצב, מותירה אותו מתוסכל מאחור. הוא שוב חייג לדפנה. בבוקר כבר הספיקו לשוחח. אז היה בטוח שתוך כמה שעות ייפגשו. עכשיו אמר לה: "אכלתי אותה. השיירה הגיעה בלי חובש. סיכוי גבוה שאסגור את החג במוצב." הוא שמע אכזבה רגעית בקולה, אבל אחר כך אמרה שהכול לטובה ושכנראה צריכים אותה בבית האבות.

אחר הצהריים הבחין מרחוק בשיירה העולה במעלה הרכס לעבר המוצב. הבהוב תקווה נדלק בו. אולי בכל זאת נמצא החובש שיחליף אותו? אבל כשהשיירה נעצרה, הסמג"ד שוב שלח בו מבט נבוך. "לא הצלחתי למצוא חובש," התנצל.

קיווית לנס, נתן, אמר לעצמו. ממש לכבודך עשו באופן חריג עוד פתיחת ציר אחר הצהריים, אבל הנס לא קרה. זהו. תפנים, אתה נשאר כאן בחג. יאללה, תנער את החמץ מהלב, תתגבר על הבאסה, עוד כמה דקות זמן בדיקת חמץ.

כשעבר בתעלות המוצב, בידו נר קטן ועיניו מחפשות אחר חמץ, חש את הגעגוע צובט בו. פחות משבוע עבר מאז פגש בה וכבר מילאה את מוחו ולבו. כשסיפרה לו על האין‑בית שגדלה בו, חש מסוחרר. אמא נעמי ועוד אמא נעמי, אמא עטרה ואמא ל'. מה זה כל האמהות הללו? הוא הלך לאיבוד בתוך הרסיסים של סיפור חייה, חושב על אמא רחל שלו, האחת והיחידה. חושב על הבית היציב שלו, שהיה משען ומקלט לכל מי שהיה זקוק לכאלה.

הוא נזכר באליהו, הנער הבודד שעלה על מוקש לא מסומן של צה"ל. כשההורים שלו שמעו שהפצוע שוכב לבד בבית החולים, נסעו לבקר אותו. הביקורים נמשכו, וכששוחרר אליהו מבית החולים, הזמינו אותו לגור בביתם. כילד הביט נתן בפחד על הרגליים הגדומות והפרוטזות שעמדו נשענות על הקיר. אבל אלחנן, אביו, לא פחד. הוא הכריח את אליהו לחבר את הפרוטזות ולצאת עם כל המשפחה לאכול גלידה. אוף. כמה רצה שדפנה תכיר את הבית שלו. כל כך רצה. בסוף הוא תקוע כאן.

י"ד בניסן תשנ"ז, 21.4.1997

מוצב כרכום

הלהבות המעכלות את החמצן הפנטו אותו. שאריות אחרונות של פרוסות לחם הפכו לפחם שחור. הוא הרים את מבטו מהאש הבוערת אל העשן שהסתלסל מעלה. שמים אביביים בכחול רך, ירוק עד האופק, ועצבות עמוקה בלב.

מיד אחרי ביעור חמץ נקראו כל חיילי המוצב להתכנס בחדר האוכל שבעומק האדמה להרמת כוסית. מי רוצה בכלל להרים כוסית? בצעדים כבדים הלך לחדר האוכל ונעצר לרגע כשהבחין מרחוק ברכב שטיפס במעלה הרכס. שוב הבהבה התקווה. כשהרכב התקרב, זיהה אותו, אף שמעולם קודם לא ראה אותו. הוא שמע על הרכב החדש שרק נכנס לשימוש צה"לי. אמרו עליו שהוא חיה רעה, שאין מכשול שיכול לעמוד מול גלגליו. האמֶר, ועוד משוריין. כשמתוך ההאמר הענק ירד איש נמוך קומה, כמעט ננס, גיחך לעצמו. אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, החליט לעבור ממוצב למוצב ולהרים כוסית עם החיילים.

נתן לא הצליח להקשיב לנאומו של לוין. מחשבותיו היו עם הננסית שלו. באמצע הנאום חש ביד שהונחה על כתפו. עוד לפני שהספיק להסתובב, לחש הסמג"ד באוזנו: "יש לך דקה וחצי לארוז את הפקלאות שלך ולעלות על ההאמר של האלוף. מצאתי חובש."

נתן טפח על חזהו של המפקד וברח החוצה. כשרץ במעלה מדרגות הבטון החשוף הציץ בשעון. טירוף מוחלט. השעה 11:00 בבוקר. האם יספיק בכלל להגיע הביתה לפני כניסת החג? האם דפנה תבוא? ומה אם ייתקע בדרך?

כשחצו את הגבול, התקשר לדפנה. "אני יוצא הביתה. איזה אושר. את באה, נכון?" ופתאום, אחרי שסוף‑סוף הצליח לצאת, שמע את הלבטים בקולה. "בואי," אמר לה, "אשמח מאוד שתבואי."

מטוס לא היה לו שיקפיץ אותו הביתה, ובכל זאת זכה לקפיצת הדרך. האוטובוס האחרון משלומי הוביל אותו אל הרכבת האחרונה מנהריה. מתחנת הרכבת בתל‑אביב, שעתיים לפני כניסת החג, עצר טרמפים לירושלים. והנה, בתחנה המרכזית - מחייכת ותיק כחול וישן על גבה - מחכה לו דפנה.

היא הביטה בחייל שלא הצליח להסתיר את התרגשותו. צללה אל עיניו שהפיקו טוב. הם מכירים בקושי שבוע והוא כבר מזמין אותה לביתו. האם זהו חיזור עקשן ומהיר במיוחד, או שמא רחמים יש לו עליה, על כך שאין לה בית? בחושיה הבינה שלא רחמים יש בלבו, אלא התאהבות עזה.

ומה היא מרגישה בלב? קצת חשש מהדוסיות שלו, מהזקן, מהכיפה הגדולה, מהציציות המשתלשלות. אבל מתחת למראה הדוסי, הסתתרה דמות פתוחה וישירה. היא אהבה שלא הלך סחור סחור. את מה שביקש לומר לה, אמר ישר, בלי פיתולים. כשרצה מאוד שתבוא, אמר זאת גלויות. הכנות שלו הלכה וכבשה נחלה בלבה. האם היא מאוהבת? בפעם האחרונה שאהבה מישהו היה זה בחברת הנוער בטירת צבי. צור הוא כל מה שנתן לא. איך בדיוק דעכה החברות בינה לבין צור? האם בכלל היתה זו אהבה או רק משחק של ילדים מתבגרים?

אל ביתו ברחוב עזה הגיעו סמוך לכניסת החג. הבית שקק מהכנות אחרונות ומהמולת נכדים. דפנה אהבה את הפשטות החמימה שקרנה ממנו. במהירות רפרפה על ארון הספרים העמוס, ספרי פסיכולוגיה לצד ספרי קודש. היא נזכרה שנתן סיפר שאביו אלחנן הוא פסיכולוג ידוע. נתן מיהר להתארגן לחג, ודפנה ביקשה לגהץ את בגדי החג שלה. אחר כך הציעה את עזרתה בעריכת השולחן. לאחר שתמו ההכנות והיא טעמה מפרוסת העוגה שהכינה אמו רחל, התיישבה בסלון, שלפה ספר ושקעה בתוכו.

ליד שולחן הסדר הציצה בו בסקרנות. לראשונה ראתה אותו בלי מדים, בבגדי שבת שהעצימו את הברק שבעיניו. היא השפילה את מבטה, נבוכה מהמבטים ששלח בה נתן. כשחצה את המצה האמצעית, כמו יתר הגברים סביב השולחן, הכריז בקול שמי שיגנוב את האפיקומן שלו, יזכה לצאת איתו לבית קפה מיד בצאת החג. הוא קיווה שדפנה הבינה את הרמז, אבל היא היתה מסוחררת מההמולה ואווירת הבית החמימה צרבה בה.

לרגע יצאה אל המרפסת, מקווה שהאוויר הירושלמי יקל עליה. אחד מאחייניו של נתן בא אחריה ודרש שתסייע לו לגנוב את האפיקומן. היא לא רצתה לאכזב את הילדון והלכה איתו אל החדר. הוא הצביע על מפית שנחבאה בין הספרים ולבקשתו משכה אותה. אכן, היה זה אפיקומן שהוסתר ברשלנות, כמו רק מבקש להיגנב. אלא שבמקום לקחת את האפיקומן אליו, הבהיר לה הילדון כי הוא יישאר אצלה. רק במוצאי החג, כשיצאה עם נתן ל'זושא", פאב כשר קטן וחמוד במרכז העיר, הודה נתן כי הילדון פעל בשליחותו. באותה ישירות אופיינית שאל אותה אם תרצה לצאת איתו מחר לטיול. בטח, אמרה לו, בוא ניסע לגלבוע.

הגלבוע קידם את פניהם צבעוני מתמיד. דפנה צעדה בקלילות, מדי פעם מתכופפת ודוחפת את אפה אל תוך עלי הכותרת. לקטוף את הפרחים סירבה. "אני בעצמי פרח בר," אמרה לו, "פרח שנאחז בקרקע וגדל לבד לא פוגע בפרחים אחרים." היו לו חברות בעבר, אבל מעולם לא חש עוצמה רגשית כזו. הוא כבר ידע שזו האישה של חייו, שהגיע אל המנוחה והנחלה.

בפינה נסתרת התיישבו לאכול צהריים. טונה במים על מצה יבשה, שהספיקו לדחוף לתיק כשמיהרו לצאת עם בוקר. אבל למי אכפת מה אוכלים כשאושר ממלא את הלב? "אז מה את אומרת על הביחד שלנו?" שאל. "מרגש," ענתה לו, "מרגש ומפתיע שזה זורם כל כך מהר. בחיים לא הייתי מדמיינת את עצמי עם כזה דוס," צחקה.

אחרי הפסח חזרו אל השגרה הצבאית. דפנה הועברה למוצב כלנית ושיחות הטלפון ביניהם הלכו והתארכו. לא פעם שכח ללכת לשמירה בזמן. חבריו רטנו על החייל המאוהב שאין בלבו דבר מלבד דפנה. באַפטֶר הראשון שקיבל קפץ לבקר אותה. הם התיישבו בגומחה קטנה בקצה של תעלת קשר, קרובים זה לזו. וכמו משום מקום התגלגלו המילים מפיו, בלי תכנון מוקדם, בלי שחשב על מה שיצא ספונטנית מפיו. "אז מה, דפנה?" שאל. "את רוצה להתחתן איתי?" ודפנה הרימה את עיניה וענתה במילה אחת שהציפה אותו אושר: "בטח."

"את קולטת מה אמרנו עכשיו?" לחש, מקרב אליה את פניו, כמעט חש על סנטרו את קצות תלתליה.

"לגמרי קולטת."

וכדי לחגוג רשמית את ההחלטה הספונטנית על עתיד משותף, יצאו כמה ימים מאוחר יותר למסעדה בתל‑אביב. הוא שנא יין, אבל לכבוד המעמד הזמין בקבוק. כשמזג לכוסות נוזל בורדו מבעבע, הישיר אליה מבט ואמר, היסוס בקולו: "זו החלטה כבדה, לא?"

"מה, כבד לך?" שאלה ועלבון בקולה. "זה לא בא לך בקלות?"

"הי, דפנה, מה את נעלבת? זו החלטה משמעותית," אמר.

"נכון", התרצתה. "יש לי בקשה. תמיד ידעתי שאציב את זה כתנאי לכל הצעת נישואין. אולי זה קצת מוקדם לדבר על זה, אבל חשוב לי שהבית שלנו יארח ילדים שאין להם בית."

"בטח, דפנה, בטח. את יודעת שלי את לא צריכה להציב תנאים כאלה. גדלתי בבית כזה שהיה פתוח לכולם. גם עבורי זה הכי מובן מאליו. הלוואי שנזכה לא רק לגדל ילדים משלנו, אלא גם ילדים שאין להם בית."

הם שתקו, מביטים זה בזו.

"גם לי יש בקשה קטנה," הפר נתן את השתיקה. "בואי נחכה קצת עד שנשתף את ההורים שלי בהחלטה הזו. הם עלולים לחטוף התקף לב מהקצב המהיר של הדברים. אז נחכה עד יום ההולדת שלי, טוב?"

אבל הם לא נאלצו להמתין עד אז. מדי סוף חודש הקפיד אלחנן מאיר לעבור באדיקות על כל החשבונות. "עם כזה חשבון מנופח לטלפון הנייד, כבר יהיה יותר זול שתתחתנו," אמר לבנו. נתן צחק. "בהחלט, אבא. אנחנו מתחתנים."

הוריו של נתן נפגשו עם נעמי ורני אלון, מחנכיה של דפנה בטירת צבי וסיכמו את פרטי החתונה. נעמי סייעה לדפנה לבחור שמלת כלה, והחתונה הצנועה נקבעה לכ"א באלול תשנ"ז (23.9.97) באולם אורה בירושלים.

"נמ יקרה מאוד," כתבה דפנה בכתב יד על ההזמנה לחתונה ששלחה לאחותה נעמה. "אנחנו מתחתנים באמת. ומאושרים רים. אנחנו רוצים שתשמחי איתנו ושתשמרי איתנו על קשר לכל החיים. מעכשיו נוסף לך גם גיס. זקוקים לעזרתך, לא תאמיני, ומקווים שנוכל להיות לך כתף - אחותך היקרה והחתן המופלג בחוכמה והמקסים (תכף תגלי). באהבה. על החתום: דפנתן".

נעמה נענתה בשמחה להזמנה. היא היתה הנציגה היחידה ממשפחתה של דפנה בחתונה.

הבחירה של בני הזוג להשתקע בעתניאל היתה טבעית. לו היה חשוב לחזור אל בית המדרש ביישוב ולסיים את לימודיו בישיבת ההסדר. לה היה חשוב שיגורו בבית אבן ולא בקרוואן. הוא כיבד את רצונה והם בחרו בית מוזר בקצה היישוב, שעמד ריק מפני שנבנה בטעות הפוך, וצריך היה לעקוף מסביב כדי להגיע אל פתחו.

בלילה, מותשים ונרגשים מהחתונה, נכנסו אל הבית, ידה בידו. "אפונה מאיר, אהובה שלי," ליטף את פניה, צוחק לקומתה הנמוכה שבלטה כשהיתה בזרועותיו. היא התרוממה על קצות אצבעותיה ולחשה לאוזנו בשמחה מהולה בעצב: "אני בת תשע‑עשרה, אבל זה הבית הראשון שלי בחיים."

"הבית שלך. הבית שלנו," הניף אותה באושר.

26.6.2003, מכתב לאחותה נעמה:

נעמה יקרה מאוד,

יכול להיות שאני התחתנתי ב"חיפזון", דווקא כדי לא להתחיל לפחד מכל מיני מכשולים. כלומר, עשיתי הדחקה של הפחדים כדי שאוכל להתחתן, כי אם הייתי חושבת אלף פעם כמוך, גם אני לא הייתי מתחתנת. אני ונתן חשבנו לא פעם להתגרש, ומשיחות עם חברים שנראים כמו זוג יונים הבנו שזה לא רק אנחנו. לפעמים דווקא כדי לשמור על הייחודיות של כל אחד מאיתנו, אנחנו מתנצחים ורבים וצועקים וכועסים - ומשלימים. ובסוף גם מוצאים פשרה שתשמור על שנינו שלא נגיע למצב שרק צד אחד מוותר כל הזמן. לפעמים, כשמישהו מעיר לשני, אנחנו צוחקים: "מה, עוד לא נגמרו השיפוצים שלי?" כי כל אחד מנסה לשפץ את השני לטובתו, ושנינו מאוד דומיננטיים באישיותנו.

וכשאת שומעת אותנו רבים, מאוד לא נעים לך. ייתכן שזה עושה לך ויברציות מההורים שלנו, אבל אם יש קווים אדומים שלא עוברים אותם, כגון דציבלים מסוימים ואלימות פיזית, פותרים כל בעיה לפני שנרדמים. גם אם לא ישנים כל הלילה, אפשר להסתדר. אנחנו חושבים שכל מריבה רק בונה את מערכת היחסים, ולא להפך.

מאת אחותך, שאוהבת אותך מאוד מאוד! דפנה'לה

אכן, האהבה הגדולה בין דפנה לנתן אף פעם לא היתה הרמוניה מתקתקה הבאה לחפות על כעסים או ביקורת. את אשר יאהב - יוכיח, הוא פסוק שדפנה יישמה בחיי היום‑יום עם כל אדם, בטח ובטח עם אהוב לבה. לא תמיד זה היה קל. כי דפנה הכועסת היתה יורה לעתים את ביקורתה בצרורות בלי מסננת. הביקורת הנוקבת, שלרוב היתה ערכית ועניינית, נעשתה בדרך כלל בכתב - במייל ובשנים האחרונות בווטסאפ. בסופו של כל ויכוח, קשה ככל שיהיה, באה התפייסות עמוקה שהאדירה את האהבה, לרוב בסגנון הזה:

26.12.2010, מייל שנתן שלח על הבוקר לדפנה לעבודה:

דפנה,

אני הכי אוהב אותך בעולם!!!!

מייל תשובה של דפנה

כרוביק!!! גם אני אוהבת אותך הכי בעולם! זה המייל הכי שמח שראיתי הבוקר! תודה רבה!

שימחת לי את הלב! גע גע גע. מדפנתך.

בין הלבבות, הפרחים וקולות הברווזים המתגעגעים היו גם לא מעט קוצים. לדפנה היה מנהג להעביר הלאה חפצים שונים. כך למשל היא רכשה ספרים בלי סוף, ואת מרביתם, אחרי שסיימה לקרוא, תרמה לספרייה בעתניאל. דפנה מסרה גם מתנות אישיות וספרים שנתן העניק לה, והוא נפגע.

24.5.2015, תכתובת עם נתן:

נתושקה,

מה שרציתי לומר לך זה כמה דברים:

השבוע איבדתי חברה טובה בגלל הנטייה האספרגרית שלי להתעמת על עובדות ומספרים עד זוב דם ולהתעלם במפגיע מהרגשות של הזולת, תוך התמקדות בנתוני הדיון היבשים. שוחחתי על זה עם ההילרית שלי, והגעתי בעזרתה לתובנה שיש בתוכי משהו שאומר שנתתי כבר כל כך הרבה לסביבה, עד שאין לי כוח לקבל ממנה. והחידוש בזה הוא מה ההגדרה של המונח קבלה. היא חידשה לי שהיכולת להכיל רגשות של אדם אחר במקום שבו הוא נמצא, בלי להתעמת או לנפנף אותו ממני, זה שייך לתחום הקבלה. לא לנתינה. כבר קיבלתי על עצמי לשנות את העניין. כי אני לא רוצה לאבד עוד חברים. ולא רוצה לסחוט אותם ואת עצמי עד זוב.

והיום בכל זאת כשלתי בזה שוב. וזה קרה גם בגלל שקשה לשרש הרגלים רעים. וגם בגלל הצורה שבה תפסת אותי. המוח שלי התעורר בבהלה ושכח את כל התובנות שלו. היתה לי חזרה אוטומטית לדפוס הישן והמוכר והבטוח שלי, שבו אני חזקה.

נוסף על כך, בהתחלה התעמתת איתי בטיעונים רציונאליים על כמה שלא כדאי לתרום ספרים סתם כך. ורק בסוף הגענו לנקודה הרגשית של רגש העלבון שלך על עצם העובדה שתרמתי את מתנותיך.

ואני לא הצלחתי להתעלם מכל הרציונליזציה הזו ולשאול אותך בפשטות אם נעלבת. אם אתה פגוע. ולבקש סליחה. ולהסביר לך כמה דברים אוהבים ומלטפים ומרככים בנוגע למתנות שאתה מרעיף עלי. פשוט שלא הצלחתי להתעלות על עצמי באותו רגע. סתם התפוצצתי.

ולא קלטתי, שוב, שבעצם כל הטיעונים הללו הם רק כיסוי לרגש פגוע. יש בי לפעמים נגיעות אוטיסטיות. וזו אחת מהן. עד שבן אדם לא אומר לי במפורש שהוא נעלב ממני, אני לא מבינה.

קשה לי להתנצל על זה. כי זה לא משהו שעשיתי. זו תכונת אופי שלי, שנובעת מכל מיני דברים בחיי. ואני לא נוהגת להתנצל על תכונות האופי שלי. זה נראה לי לא רציני וחסר משמעות. אבל אני בדרך לשנות את זה.

וזה שווה יותר מהתנצלות. אני חושבת.

בכל אופן, אני בצער מכך שפגעתי ברגשותיך. לא התכוונתי להעליב אותך כלל בעצם תרומת הספרים. נהפוך הוא. השתדלתי שלא תדע על כך כדי שלא תיעלב. וגם אני מבקשת סליחה על כך שצעקתי עליך וקראתי לך שקרן. זה לא יפה ולא מכובד.

בקשר לספרים עצמם אוכל לומר שעיינתי בהם דווקא. והיה לי ברור שלא אקרא אותם בשנה הקרובה. ואף אחד בבית, כולל אתה, לא תחזיקו ראש בקריאה שלהם. נראה לי שהספרים לא היו מעניינים אתכם. אלא אם היה לכם שפע של זמן פנוי. אבל זה מזל גדול שלא היה לי זמן להטריח אותך גם בכל התובנות הללו. כי אז היית אומר לי, ובצדק, שעל טעם וריח אין להתווכח.

נוסף על כך, באמת קיוויתי שלא תרגיש. אף על פי שהכנסתי אותם והוצאתי אותם כמה פעמים משקית התרומות. היתה לי הרגשה לא טובה לגביהם. שזה עדיין לא הזמן שלהם. ולא הקשבתי מספיק לקול הפנימי שלי.

חשוב לי גם לומר לך שאני רואה חשיבות עליונה בלתרום ספרים לספריית עתניאל. הספרייה הזו היא הבייבי שלי. תרמתי לה מאות ספרים. ותמיד הרגשתי נהדר. זה ממלא אותי שמחה. וגם אם יש לי הזדמנות לקבל זיכוי כספי על ספר, אעדיף לתרום. כי חשוב לי להעשיר את ספריית עתניאל. זה כמו איזה סוג של פרויקט אישי שלי. זה לא סתם להיפטר מספרים. זה לתת אותם למקום שנראה לי נכון וטוב. בקטע הזה תמיד היתה לי תחושה שאתה לא לגמרי מבין את זה. ואני גם לא הסברתי נכון. אז תנסה לדמיין שזה כמו שאתה תורם כסף לעניים דרך הרבנית אליהו. או איזה סוג של תרומה שאתה מקפיד עליה והיא חשובה בעיניך. משהו כזה.

ואחרון חביב אני מבקשת להתייחס לנושא המתנות שלך אלי:

כשאתה נותן לי מתנה אז אני שמחה בזה מאוד. זה מחמם לי את הלב מאוד. ובאותו הרגע שנתת לי מתנה אני שמחה מאוד ומודה לך על כך מאוד. ולא משנה מה המתנה. גדולה או קטנה. יקרה או זולה. זה תמיד משמח. וגם אם אני תורמת אותה לאחר זמן או לא נהנית ממנה בפועל, זה לא משנה ולא מוריד כלום מהאפקט של הנתינה והקבלה אשר התרחשו באותו רגע של נתינה ממך אלי ונשמרו בלבותינו. אין בעולם שום כוח שיכול לקחת את זה מאיתנו. למדתי הרבה על מתנות בחיי. ויש לי עוד המון מה ללמוד בנושא. הן בלקבל מתנה והן בלתת מתנה. אבל הדבר הזה שתיארתי לך עכשיו הוא אחד החשובים שאני יודעת בנושא מתנות. אם לא החשוב שבהם.

ולכן, הדבר הנכון היה לומר לך את זה, ורק את זה, אילו היה מתנהל בינינו שיח נכון היום. אבל אף פעם לא מאוחר. אז הנה, אמרתי. אני מקווה שזה ינחם אותך על כך שתרמתי את הספרים. ותחשוב על כל הדברים שנתת לי והשתמשתי בהם בהנאה. וכמה מעט פספוסים היו לך לאורך השנים. ובאמת הגיע הזמן שגם אני אקנה לך מתנה.

אגב, ביום שישי הקרוב אתה מקבל בעזרת ה' פטור מעבודות בית. חלק

ממתנת יום ההולדת 39. ועכשיו רק נשאר לשאול אם אתה רוצה את הספרים הללו בחזרה, ואם אתה סולח לי?

אני סולחת לך בלב שלם.

לא רק ספרים העבירה דפנה הלאה. כשהיתה נתקפת דחף עז להשליט סדר בבית, זרקה כל מה שנראה לה מיותר. פעם היתה זו קערת נחושת שעברה בירושה במשפחתו של נתן, פעם היה זה תרווד שנתן היה משתמש בו מדי ערב להכנת חביתות. רבים מהחפצים מסרה לאחרים, אבל לעתים גם שלחה אותם היישר לפח, ונתן היה משתגע. האם הילדה שכל רכושה היה תיק כחול ישן התקשתה להיקשר נפשית אל חפצים?

בשבועות האחרונים לחייה החליטה דפנה לסדר ולחדש את הבית. בעבורה התהליך לא היה רק פיזי. היתה לו משמעות נפשית ורוחנית. הוא גם לא היה קל וכלל רגעי בכי של דפנה, כשבחרה להיפרד מחפצים מהעבר, ומריבה עם נתן, כשזרקה נעליים בלי לשאול את רשות בעליהן. ונתן כעס. כעס מאוד.

25.12.2016, תכתובת ווטסאפ עם נתן:

לגבי הנעליים, כעסתי מאוד על התגובה שלך, כי מלכתחילה חשבתי שזה רעיון מטומטם לשמור אותן. עד שנטייל פעם הבאה ונזדקק לנעלי מים זה ייקח זמן, בקצב שבו אנחנו מטיילים. אבל לא הגבתי ונתתי לזמן לעשות את פעולתו. כי ככה אני עושה כשמשהו לא נראה לי. לא משתפת פעולה.

ולגבי איך שטרקת את הדלת - ככה בכניסת שבת - והלכת לבית כנסת, חשבתי לעצמי שזה צבוע לטרוק לאישה את הדלת בפנים, בלי שבת שלום עכשיו ובלי בצלם, וללכת לבית כנסת. כל כך כעסתי על זה שלא הרגשתי שמתאים לי להגיד אמן על הקידוש ולשיר את השירים.

תשובתו של נתן:

אני רוצה ומבקש להיות שותף בתכנונים שלך בבית. כמו ששיתפת אותי שאת רוצה לצבוע את הדלת, כך אני רוצה לחוות דעה בנושא קופסאות הדיסקים ועוד. במיוחד אני מבקש שלא תזרקי דברים ללא ידיעתי והסכמתי. הרכב שלי העביר בחודשים האחרונים כמות עצומה של דברים לתרומה והוא עוד ימשיך ויעשה את זה. אני מרגיש מגורש מהבית כאשר לא ניתנת לי הזכות להיות חלק מהתהליך. אני תומך ואוהב את מה שעובר על הבית, למרות שאני חושש שחלק מזה בא על חשבונך כי את שוכחת את עצמך בתהליך. למשל, שכחת את לימודי התפירה. אני אוהב אותך המון!

התמיכה של נתן בלימודי התפירה של דפנה נוצרה מתוך הדדיות בריאה רבת שנים שנרקמה בין בני הזוג שדחפו זה את זה ללמוד ולפתח אפיקים חדשים. נתן עודד את דפנה להשתתף בחוגים ולעבור הכשרות מקצועיות בתחומים שונים ומגוונים. דפנה מצדה דרבנה את נתן ללמוד ולהתמקצע ועמדה לצדו במשברים מקצועיים ואישיים.

אחד הקורסים שדפנה דחפה את נתן ללמוד היה קורס נהגי אמבולנס. בשנת 2003, כשהוצע לנתן לעבור את הקורס היקר בחינם דרך צה"ל, דפנה הסכימה מיד, גם כשהמשמעות היתה חמישה שבועות רצופים שבהם יצא מהבית במוצאי שבת ושב לפני כניסת שבת. דפנה עבדה כאחות, טיפלה בשני ילדים קטנים לבד ולא התלוננה לרגע. במהלך הקורס, באחד מימי שישי, נתן הגיע הביתה ומצא אותו לא רק מסודר, אלא גם מעוצב מחדש וצבוע.

בשלב אחר בחייהם היה נתן מובטל במשך כתשעה חודשים. דפנה לא התרגשה ונתנה לו את כל התמיכה והמרחב כדי למצוא עבודה. באותה תקופה היא סייעה לנתן להגשים חלום כשניסה להקים עסק תיירותי. כשהחלום קרס, דפנה לא כעסה או התמרמרה.

בשלב כלשהו פנה נתן גם לאפיק הטיפולי, כאשר החל ללוות גברים דתיים בגמילה מהתמכרות לפורנוגרפיה דרך אתר "שמור עיניך" ובאמצעות שיטת 12 הצעדים. דפנה עודדה את נתן להתמקצע בתחום ועמדה לצדו בהבנה וברוגע כשהתמודד בעצמו עם קשיים רגשיים.

בשנת 2008 עברה המשפחה משבר קשה, כאשר הקבלן ששיפץ את ביתם לא סיים את המלאכה והשאיר אותם עם בור כלכלי. המינוס בבנק הפך לנושא שעורר מחלוקת ודאגה. גם כשכבר הצליחו להיחלץ מהבור, הרצון של נתן ודפנה לגדל את ילדיהם מתוך שפע, בשונה מהאופן שבו גדלה דפנה, גרם להם לא אחת לקבל החלטות כלכליות באופן לא רציונאלי. ואז שוב תפח המינוס בבנק. הם בנו תוכנית הבראה כלכלית, שכללה צמצום ההוצאות. בשל התוכנית הזו, החליטו לוותר על חופשה משפחתית בחנוכה. מצמרר לקרוא את הדברים הבאים, שנכתבו כמה שבועות לפני מותה של דפנה.

29.11.2015, תכתובת ווטסאפ בין נתן לדפנה:

נתן: אני מכור לאופטימיות. פסימיות עושה אותי חולה! את מבינה יפה. אנחנו במינוס גדול ושמן. אבל אנחנו התחלנו מהלך של קיצוץ מסיבי בהוצאות והגדלת ההכנסות וזה משנה וישנה את התמונה לגמרי! בקיצור אני אופטימי וריאלי. ובעז"ה נכסה את כל ההלוואות והמשכנתאות ונשפץ ונפתח את הגינה ונעשה בלי נדר מסיבת הודיה גדולה. יחד!!!

דפנה: בסך הכול רציתי חופשה כיפית משפחתית בחנוכה. אולי בשנה הבאה. מסיבת הודיה זה רעיון יפה.

נתן: תשאירי את זה כאפשרות. בבקשה. אם אלוקים יזמין אותנו, לא נבוא? ואם לא, אז בהמשך. כל זמן שאנחנו ביחד יהיה טוב. ממש טוב מאוד!

דפנה: לשמים?? לא בא לי עכשיו!!!

נתן: מה?! אלוקים נמצא רק בשמים?! הוא נמצא כאן על הארץ ויש לו מלא אכסניות שוות.

דפנה: טוב. יש לו עוד שבוע לשלוח לנו סימן. ואם מישהו מאיתנו ימות בפיגוע חס וכרפס, אז כבר לא יהיה טוב?

נתן: כנראה שיהיה טוב אבל הרבה יותר קשה.

דפנה: טוב. אז ננסה להישאר בחיים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה