''למה לא התלוננתי? כי לא ידעתי שאפשר''

אשת התקשורת דפנה לוסטיג חשפה בפוסט בפייסבוק כיצד נאנסה: ''חגגתי 39 שלשום אבל רק לפני חודש הבנתי שאני לא אשמה במה שקרה במאי 2005. שאני מוזמנת, אחרי 14 שנים, להסיר מעלי את עול האשמה והספקנות: אני לא בחרתי בסיטואציה וזה לא מקרה טריוויאלי"

21/10/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

השאלה העיקרית שנשים שחוו הטרדות ותקיפות מיניות מתמודדות איתה על בסיס קבוע היא "למה התלוננת רק עכשיו?". האישה האחרונה ששמרה בסוד סיפור קשה, אותו חשפה רק עכשיו היא  דפנה לוסטיג. אשת התקשורת המפורסמת העלתה פוסט לפייסבוק האישי ובו תיארה כיצד מסעדן מוכר אנס אותה לאחר ששם סם אונס במשקה שלה. לוסטיג גם מספרת כיצד בבית החולים אליו הגיעה אחרי המקרה לא ביצעו לה בדיקת סם אונס למרות בקשתו של יונתן, החבר הטוב שליווה אותה ("הטענה היתה שיש לי אלכוהול בדם ולכן אין טעם").

לוסטיג החליטה לרגל יום הולדתה ה-39 להוריד אבן מהלב, קיבלה הרבה תגובות תומכות מאנשים רבים שנחרדו לקרוא את הזוועות שהתרחשו לפני 14 שנה. מהרגע בו עלה לאוויר הפוסט של לוסטיג הוא תפס תאוצה, עורר הדים וגרף יותר מ-6 אלף לייקים ומאות שיתופים של גולשים. את הפוסט הנועז שלה היא מסכמת בכך שאולי אמה, שעברה הטרדות מיניות בחייה, לא חשפה אותן ושהיא עצמה לא התלוננה על האונס אבל שבתה לילי תגדל בעולם בו אם מישהו יגע בה בניגוד לרצונה "זה יהיה פשע ולא נורמה".

דפנה לוסטיג צילום אלבום פרטי

הנה הפוסט של דפנה לוסטיג, שהפך ויראלי וגרף יותר מ-6 אלף לייקים ואינספור תגובות ושיתופים:

בסוף השבוע הזה מלאו לי 39. זה זמן טוב להגיד משהו.

כל אחת מאיתנו עברה משהו. כל אחת. מקרים קטנים, מקרים גדולים. לכל אחת יש סיפור. כשהייתי בכיתה ט' וחיכיתי בבוקר לאוטובוס, הגיע איש זקן ושאל אותי שאלה סתמית, איזה קו עובר מתי. אחרי 3 דקות הוא נצמד אלי ושם את היד שלי על הזין שלו. 
בכיתה י"א הלכתי ברחוב הומה אדם בשעה שש בערב. איש אחד עבר מולי, הושיט יד, נגע לי בחזה ואמר, בקול רם, בלי להתבייש, "איזה חזה יפה".
בגיל 22, מאמן כושר דחף יד בין הרגליים שלי באמצע אימון ושאל "זה נעים לך?"
זה לא היה נעים.

זאת היתה המציאות שלי. לא עלה בדעתי להתלונן כי בכלל לא הבנתי שמטרידים אותי. את הגברים ברחוב קיטלגתי כ"סוטים" ואת המאמן, למשל, לא קיטלגתי בכלל. מבחינתי לא היה לו חלק בדבר, רק לי היתה אחריות. 
אמרתי לעצמי שזה המחיר שילדה בת 22 משלמת על פלרטטנות, שידכתי לו שכנה שלי, והמשכתי הלאה. היה לי אז חבר, לא סיפרתי לו על זה, לא סיפרתי על זה לאף אחד. התמדתי בהיגיון הפנימי שפיתחתי: את מפלרטטת, הם נוגעים.

השבוע ראיתי את ליידי גאגא מספרת שלמרות שהיא ליידי גאגא, היא עדיין מפחדת פחד מוות להגיד בקול רם את השם של הבכיר בתעשיית המוזיקה שתקף אותה. לא חשבתי שאכתוב כזה דבר בחיים אבל מצאתי את עצמי מרגישה כמו ליידי גאגא.

בגיל 24 הלכתי לשתות בבית של מסעדן ידוע בתל אביב. חצי מכן מכירות אותו, בחלקכן הוא גם פגע, אבל אף אחת מאיתנו לא התלוננה עליו אף פעם. בכנות, אני לא ממש יודעת מה היה שם. באתי, שתיתי, אני זוכרת שלא יכולתי לנהוג הביתה ושהתעוררתי בוכה במיטה שלי, ערומה, בארבע לפנות בוקר. הערתי את יונתן, החבר הכי טוב שלי, שניסה להרגיע אותי ועשה לי קפה ונתן לי אדווילים ומה לא. לא יכולתי להפסיק לבכות ולרעוד. הוא לקח אותי למיון. 
במיון הוא ביקש שיעשו לי בדיקת סם אונס, הם סירבו. הטענה היתה שיש לי אלכוהול בדם ולכן אין טעם. עד היום אני לא יודעת למה הם סירבו. אם זה בגלל שאלכוהול מטשטש את עקבות הסם או שאז פשוט לא עשו בדיקות לנשים שיכורות כי על פי ההיגיון של טרום ימי מי טו, נשים שיכורות צריכות לקחת בחשבון שאולי יתקפו אותן. ואולי לא, זה כנראה עניין של מזל.

אחכ המסעדן חיפש אותי בטירוף, בסוף עניתי לו. אמרתי לו שגמרתי את הלילה באיכילוב ושאני לא רוצה שנדבר יותר והוא אמר לי "איזה היסחפות, לא על כל שטות צריך ללכת לבית חולים". 
בערך אחרי שבוע קיבלתי טלפון ממישהי שהיתה איתנו באותו לילה. מסתבר שמתישהוא הלכנו לחברים שלו ושם, היא סיפרה לי, הוא הושיב אותי על הספה והתחיל לגעת בי לעיני כל מי שהיה בחדר. היא אמרה שאני ביקשתי שיפסיק ושהוא המשיך בכוח. הם רבו איתו, ניסו לשלוח אותי הביתה, לפי מה שהיא סיפרה. אבל אני הלכתי איתו. אני לא זוכרת את האפיזודה הזו. כלום. וממש כמו ליידי גאגא, אין לי קצה של התחלה של יכולת להגיד את השם שלו בפומבי. אני פחדנית. הרבה אנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי ומכירים את הסיפור הזה ממשיכים לאכול אצל המסעדן. כל הזמן. והם יודעים, והן יודעות. אבל הסביצ'ה, הסביצ'ה. כל כך טעים.

חגגתי 39 שלשום אבל רק לפני חודש הבנתי שאני לא אשמה במה שקרה במאי 2005. שאני מוזמנת, אחרי 14 שנים, להסיר מעלי את עול האשמה והספקנות: אני לא בחרתי בסיטואציה וזה לא מקרה טריוויאלי. כל אשה שסיפרה בשנה האינטנסיבית הזו על הטרדה שעברה, עזרה לי. אז אולי גם הסיפור שלי יעזור למישהי ובכלל, יעזור לחזק את ההבנה שאם בחרת להיות אשה צעירה ומשוחררת את לא חייבת לשלם על זה מחיר. זו לא משוואה ואת לא הזמנה מהלכת לתקיפה. וזה שעברו מלא שנים לא אומר כלום. כלום, גם אם נשיא ארה"ב אמר לכן אחרת. לי לקח המון שנים לדבר על מה שקרה לי ויקח עוד זמן עד שאדבר על המקרים הנוספים, אלה שאני עוד לא מרגישה בטוחה מספיק כדי לדבר עליהם, אלה שקרו לי בשנים האחרונות, כשכבר הייתי אמא ואשת קריירה עצמאית ועדיין שיתקו אותי.

אמא שלי אף פעם לא התלוננה על ההטרדות הקשות שהיא עברה ואני גם לא. אבל אולי לילי כבר לא תחשוב פעמיים. היא תגדל לעולם שבו כשנוגעים בה בניגוד לרצונה זה פשע, לא נורמה.

אז #למהלאהתלוננתי?

כי לא ידעתי שאפשר.

מזל טוב לי, ירדה לי אבן מהלב.

(בתמונה: אני, 2005)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה