דן שחור לבן

הקריאה ב"דן שחור לבן", ספר הנוער החדש של הסופרת גיא עד, היא כמו קינוח שנוספה לו מעט מליחות של דמעות שמתערבבת עם המתוק בלב

28/04/2011
הילה אלפרט קבלו עדכונים מהילה
  • RSS
» הילה אלפרט. צילום: טל אטרקצי

לגיא עד יש ספר חדש. גיליתי אותו היום בבוקר מחכה לי על השידה בכניסה לבית. אני אוהבת איך שהיא מספרת סיפורים, את המילים שהיא בוחרת את הסדר שלהן ואת איך שהרבה פעמים היא צוחקת אותן. את הפטפוטים הקטנים כשאנחנו יושבות על כיסאות הבר ביועזר, מפוצצות מבשר שעושה לשתינו מצב רוח טוב ובדיבורים שלה מרגישים בעיקר את ה-מ שיוצאת לה ברכות דרך האף. גם ראש הממשלה אוהב את הסיפורים של גיא, אחרת הוא לא היה נותן לה פרס על הרימון 7, הספר שלה על מעון יום לחולי שכחה שיצא לפני כמה שנים.

לספר החדש של גיא קוראים "דן שחור לבן", ומיד, כמו שלוקחים אותו לידיים, רואים שהוא ספר נוער.
הגודל של האותיות, המרווחים בין השורות. סמיכות המילים בספרים הצפופים של המבוגרים יכולה להבהיל, לבלבל את העיניים בזמן הקריאה.
בהקדשה על העמוד הראשון גיא איחלה לי בתיאבון ואני זללתי את הספר מהעמוד הראשון עד לתודות שבסוף. שעתיים וחצי בלי לעצור. אפילו לא בשביל לנגב את הדמעות שמתחילות לרדת כשקוראים על אימא של דן שמתה והשאירה לו קלטת לפרידה "דן-דן שלי. אני כבר מתגעגעת אליך אבל לא את כל הפרידות אנחנו קובעים, משום מה". ובתוך הגוף הכל מתכווצ'ץ מהעצב על דן ועל אימא שלו ועל כל האבות והאימהות שעזבו את הילדים שלהם ככה מוקדם מדי, לפעמים אפילו בלי להיפרד. ועוד דמעות ממליחות את הקריאה כשאחרי חודש אבא של דן מכבס את המצעים של המיטה הזוגית והריח הטוב של אימא מתחלף במרכך כביסה.

המכתבים ממשיכים להגיע

דן ,שכמו גיא גם הוא נולד בבאר שבע שם נשבעים באמת התורה, ממשיך לקבל מכתבים מאימא שלו. שנים אחרי שנפטרה, מכתבים בכתב היד שלה מגיעים אליו עם שליח, אפילו לבית של סבתא נינה אצלה הוא מבלה את חופשת הקיץ. היא גרה בתל אביב שם נשבעים במיליון דולר, ואפשר להרגיש את ריח הביטחון העולה מהחיבוקים שהיא נותנת לדן, ריח עשן סיגריה מעורבב עם ריח פלפלים ממולאים ובושם. התאהבתי בסבתא נינה, אישה חכמה שגם היא איבדה את אימא שלה כשהיתה ילדה קטנה במלחמה ההיא אז "אמהות מתו כל הזמן. זה היה כמו להוציא גלידה מהמקרר, כמו לרדת לים, כמו לנעול דלת." אישה בלי טיפת סבלנות לרוע ולשגעת של העולם בו הכל קורה הפוך ואפילו ירקות ופירות כבר לא מבשילים בעונה שלהם.

בבית הקפה, אליו דן הולך איתה בכל בוקר לאכול קרואסון ולשתות שוקו, הוא מכיר את אביגיל הגינג'ית. הם מראים אחת לשנייה את השכל, את הסודות ואת הלב, יוצאים לפתור תעלומות ולגלות מה מהמבוגרים מחביאים מאחורי הגב של החיים. ובגלל שזו גיא שמספרת את כולם, אז בזמן הקריאה בוכים, הרבה פעמים צוחקים, מקבלים הפתעות לשכל ולא לכל השאלות של טוב או רע יש תשובות ברורות בשחור-לבן, ככה שאחרי שגומרים לזלול את דפיו נשארים עם קצת הרהורים ועם אופטימיות גדולה. כמו אחרי קינוח ששמו בו מלח, קצת חמוץ ומר שמעמיקים אותו, אבל אחרי הכפית האחרונה הפה נשאר מתוק ומסופק.

עכשיו אני רוצה שיגמר היום ומיכאלי יחזור מבית ספר. הוא בכיתה ו', זה הגיל בו בבית ספר מקבלים שמות של ספרים מומלצים לקריאה. רוצה להציע לו שיוסיף את "דן שחור-לבן" לתוך הרשימה.

דן שחור לבן
מאת: גיא עד
הוצאת כנרת זמורה-ביתן
>> לפרטים נוספים על הספר לחצו כאן
>> מתוך הבלוג של הילה אלפרט




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה