Saloona

» המים של כולנו

הנה מנהג ישראלי משונה: אנחנו מעדיפים להוציא כסף על מים בבקבוק במקום לשתות חינם מים מהברז. זהו מנהג מוזר למדי. ובעייתי. הוא משפיע על החיים שלנו בכמה וכמה רבדים. כדאי להביא למנהג הזה סוף [אני מצטרפת בקריאתי כאן ללא מעט פעילים סביבתיים, שמנסים להשפיע על הציבור לסגת מהמים המינרלים ולחזור למי הברז – כמו שהם, או בסינון כלשהו; העיקר לא בקבוקים. ראו למשל הדיווח הזה, של אביב לביא.

משלמים לעשירים עבור המים שלנו

מדוע הנהירה אחר המים המינרליים בעייתית כל כך? קשה להכיל את כל הסוגיה בפוסט אחד קטן, אבל אנסה בתמצית. ראשית, חשוב לשים לב: בכל קנייה של מים בבקבוק, אנחנו מעבירים את הכסף שלנו לחברות פרטיות, שעושות כסף ממי מעיין טבעיים, ציבוריים. זה לא עניין של מה בכך.

בכל פעם שאנחנו בוחרים לשלם על מים מינרלים בבקבוק – במקום לשתות מים מהברז –  אנחנו מעשירים חברות פרטיות שקיבלו אישור מהמדינה לסחור במים שלנו; של כדור הארץ וכל יושביו. תארו לעצמכם מצב עניינים דומה: חברה עסקית שמוכרת אוויר נקי במיכלים. חברה שמקבלת מהמדינה רישיון ללכוד אוויר הרים צלול כיין ולשווקו לכל המרבה במחיר. הפרטה של אוויר נשמעת מטורפת. והפרטה של מים? זה מה שקורה כבר שנים רבות, כאילו כלום. זה די מטורף. אתם לא חושבים?

לדוגמה: כשאנחנו קונים מים מינרלים של "מי עדן", אנחנו מעבירים את הכסף שלנו למשפחת נפתלי הישראלית ולחברת אקווה האמריקאית, שהם הבעלים של החברה. "מי עדן" גם התקשרה עסקית עם תאגיד דנונה  הבינלאומי הענק ופועלת איתו באירופה. מדובר בחברות גדולות מאוד ועשירות מאוד, בזכות הגחמה האנינה שלנו.

אבל זה לא כל הסיפור. בכל פעם שאנחנו מעדיפים בקבוק מים על פני כוס מי ברז, אנחנו ממשיכים לקיים אשליה שלפיה המים המינרלים הם המים הנקיים והבטוחים יותר. זאת אף שמשרד הבריאות חזר לפני שבועות אחדים והורה על הפסקת הייצור באחדות מחברות המים המינרלים – מי עדן, למשל – בגלל בעיות של איכות המים שם. ואף שהמים של חברות הבקבוקים נדרשים באחרונה, לעתים, לעבור סינון לפני הכניסה למפעל, ולכן אינם טבעיים כפי שנדמה לנו. ואף שמשרד הבריאות חוזר ומצהיר כי מי הברז בישראל נקיים ובטוחים ומזינים, ברמה גבוהה מאוד.

לשמור על המים הציבוריים

זהו עניין תודעתי עמוק: נדמה לנו שהמים בברז לא טעימים. אבל זה לא תמיד נכון. ישנם אזורים נרחבים בישראל שבהם המים הציבוריים טעימים להפליא. באזורים שבהם יש בעיה אמיתית של טעם, סינון ביתי פשוט פותר אותה. ותמיד אפשר להוסיף קרח ולימון.

כך או כך, לא יזיק לנו להרגיש בלשון את טעמם הממשי של המים הציבוריים – מריר ככל שיהיה. כי בכל פעם שאנחנו נוטשים את מי הברז לטובת המים המינרלים אנחנו בעצם מפנים עורף לתשתית המים הציבורית ומעמיקים את אדישותנו כלפיה.

מי הבארות – מי האקוויפרים – ומי המוביל הארצי נמצאים כל העת תחת איום: של זיהום, של המלחה, של התמעטות. כשאנחנו מתפנקים במים מינרלים בבקבוקים, קל לנו לשכוח שיש בישראל בעיה חמורה של מים. קל לנו להדחיק את העובדה שאנחנו, בני ובנות החברה הישראלית, צריכים לדאוג לכך שהמדינה תשמור על המים באזורנו.

כבני אדם קיבלנו את המים למשמורת. הם לא שלנו. אנחנו שלהם. אנחנו צריכים לדאוג לכך שהמפעלים והרשויות לא יזהמו ולא יבזבזו את המים שלנו, ושל הצמחייה ובעלי החיים שסביבנו. אנחנו צריכים לקיים דיון ציבורי מתמיד על סוג המים שאנחנו רוצים – בשבילנו, בשביל הילדים שלנו. מי ים שהותפלו? מים מטורקיה? אולי אנחנו רוצים שהמדינה תשקיע בניקיון הנחלים ובשמירה על האגם האחד שלנו? ואולי אנחנו רוצים להחזיר לציבור את מי המעיינות, כדי לטפל בהם, לשמור עליהם, ביחד?

כל השאלות האלה ואחרות צריכות להעסיק אותנו ברמה גבוהה של דחיפות. כשאנחנו שותים מים מינרלים בבקבוק, נדמה לנו שיש שפע, שהכל טוב, שאין צמא, שאין בעיה. זו שגיאה חמורה. ועל הפלסטיק עוד לא אמרתי מלה.

לבלוג "לאן הולך הכסף" של ארנה קזין

צילום:

http://www.flickr.com/photos/10451396@N00/

צילום בעמוד הראשי:

http://www.flickr.com/photos/rickyromero/