דו"ח העוני - הפערים יתפוצצו לנו בפנים

מדו"ח מבקר המדינה עולים נתונים עגומים על מצב העוני בישראל. העניים החדשים הם אנשים עובדים שרוצים לחיות בארץ ולא רק לשרוד בה. בנתיים נראה שהחלום רק הולך ומתרחק

08/04/2014
לינדה ששון קבלו עדכונים מלינדה
  • RSS

כמו ריטואל קבוע, מתפרסם מדי פעם דו"ח מבקר המדינה או הביטוח הלאומי הבודק מה השתנה ביחס לנתוני העוני. הפעם המבקר פירסם את הדו"ח שבוע לפני פסח, כשהתורים מחוץ לעמותות המחלקות מזון משתרכים ומתארכים.

ריטואל ההתייחסות גם הוא קבוע: משרדי ושרי הממשלה מאשימים זה את זה ואת הממשלה שקדמה להם, למרות שהמדיניות הכלכלית לא השתנתה בעשור האחרון. הכותרות נעשות, העמותות מציינות כמה נתונים, הפעם היה זה מנכ"ל עמותת "לתת", ערן וינטרוב שדיבר על הבג"צ שהגישה העמותה למען "ביטחון תזונתי" לפני שבע שנים ושגם הוא עוד לא יושם.

לעוני יש פנים רבות ועל הפיתרון להיות כולל ושלם. מיליון בני אדם עניים בישראל, שליש מהם ילדים. זהו לא נתון שיכול להישאר רק תחת הטיפול של משרד הרווחה. צמצום העוני מוכרח להיות בכל החזיתות, באופן לאומי וכולל.

דו"ח העוני בישראל. צילום: רויטרס

מה זה בעצם "עוני"? ז'בוטינסקי טבע את מושג חמשת המ"מים: מזון, מעון, מרפא, מלבוש, מורה.

מזון: 306 אלף ילדים רעבים, בטנם נדבקת ומקרקרת, מרביתם לא אוכלים ארוחה חמה, ומנתונים של עמותת "לתת" עולה כי מרביתם גם לא יאכלו ארוחה חמה, פשוט אין ממה. הם יאלצו להסתפק במה שידם של הוריהם משגת: לחם וממרחים או כרוב ותפוח אדמה, כפי שכתב המבקר.

עלותם של מוצרי המזון הבסיסיים האמירה משמעותית, מוצרי צריכה תוצרת ישראל נמכרים בחו"ל במחיר זול יותר מאשר בישראל. הפיתרון הוא לא רק בהורדת מחירי המזון. הפיתרון מוכרח להיות רב מערכתי.

מלבוש/תעסוקה: העוני בא לביטוי בעוד שלל דרכים שאותן לא סקר המבקר בדו"ח הנוכחי: לישראלים יש פחות כסף, פחות מקומות עבודה והכסף שלנו נשחק ושווה פחות. בבדיקה עם חברות כוח אדם עולה כי על כל משרה זמנית או קבועה, זוטרה ככל שתהיה, מתקבלות מאות פניות ונשלחים מאות קורות חיים, מרביתם של אקדמאים ואקדמאיות. רבים מדורשי העבודה כבר לא נמצאים בסטטיסטיקה של לשכת התעסוקה. המעמד הבינוני לא מצליח לגמור את החודש, גם אם הוא עובד במשרה וחצי.

בעבור 25 שקלים לשעת עבודה יכולנו לקנות בעבר הרבה יותר מכפי שאנחנו יכולים לקנות היום. רשת הביטחון הכלכלי שסיפקה המדינה בעבר, הפכה להיות בעלת חורים כה גדולים, עד שמרביתנו נופלים דרכה ומתרסקים אל המציאות הכואבת. רבים מהמעמד הבינוני הולכים ונדחקים בעל כורחם לעבר העוני, תוך שהם מצטמצמים למינימום ההכרחי. ההעסקה הופכת להיות פרילאנס ולזכויות החברתיות (ביטוח לאומי, הפרשה לפנסיה) השכירים הפרילאנסרים נאלצים לדאוג בעצמם ומרביתם לא חוסכים לפנסיה, כי אין מאיפה. זה אומר שעתידם של מבוגרים הוא בחיי עוני.

מעון: רבים בגילאי 25-35 חוזרים לגור עם הוריהם או שלא עוזבים את הבית. מחירי השכירות עולים לחצי מהמשכורת. דירה וקורת גג הופכים להיות חלום כלכלי רחוק ונשגב ומי שהוריהם מסוגלים לעזור להם - יזכו לדירה. מי שנולדו למעמד הנמוך והבינוני, כנראה שלא יצליחו להיחלץ מהקאסטה וברוב המקרים יירדו עשירון אחד למטה. המינוסים הולכים וגדלים והבנקים גוזרים עמלות מפלצתיות על פעולות בסיסיות. הדיור ציבורי כבר מזמן לא נותן מענה לדייריו, לא נבנות דירות חדשות, למרות חוק הדיור הציבורי ולאנשים אין היכן לגור.

מרפא: רק מי שידו משגת יזכה לבריאות, לרופאים ולטיפולי שיניים, כי גם הרפואה הפכה להיות מוצר יקר עם ביטוחים משלימים ופרטיים.

מורה: על פי נתוני המבדקים האחרונים, האיום האיראני האמיתי הוא נתוני החינוך. ילדי ישראל משתרכים הרחק מאחורי הילדים האיראנים, ומי שידם משגת - יזכו למורים פרטיים כדי להצליח בבחינות הבגרות ומאוחר יותר, להשכלה גבוהה. מי שידם לא משגת - פשוט ימשיכו להישאר מאחור. וכמובן הבעיה הקשה היא שילדים רעבים פשוט לא מסוגלים ללמוד.

חבית חומר נפץ חברתית

על פי דו"ח המבקר, עולה כי העניים החדשים הם משפחות עובדות. נתניהו בשבתו כשר אוצר ב-2004-2003 קיצץ בקצבאות הילדים ורמז כי מקבלות קצבאות הילדים הן אימהות פרזיטיות שמעדיפות לא לצאת ולעבוד. מאז, חלף עשור, גם בשנה האחרונה קוצצו קצבאות הילדים, הביטוח הלאומי לא נותן מענה לאלו הזקוקים לו ולשכת התעסוקה לא מסוגלת להעסיק אף אחד. את כל זה צריך, אפשר וחובה לשנות.

התחושה העולה משיחות עם צעירים וצעירות בארץ הזו היא תחושה קשה. אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ חברתית והפיצוץ הוא רק עניין של זמן. הפיצוץ החברתי יגיע, פשוט כי לאנשים אין מה להפסיד. הם עייפו מהעוני ומחוסר עתיד כלכלי, הם מבינים שהפוליטיקאים לא מסוגלים להתמודד עם גודל המצוקה ולא מסוגלים להציע חזון ותקווה.

ישראלי צריך לחיות במדינה שבה הוא יכול להתפרנס בכבוד ואפילו  לחסוך לעתיד. אנחנו מבקשים לחיות במדינה המספקת שירותי בריאות ודואגת לנו ללא תלות ברמת ההכנסה שלנו. ישראלי צריך לחיות במדינה בה קורת גג היא לא חלום רחוק, אלא מוצר בסיסי ושפוי. שבה הדיור הציבורי באמת נותן מענה לאלו הזקוקים לו.

אנשים רוצים לחיות בארץ הזו ולא רק לשרוד בה.

 *****

לינדה ששון היא מראשי התנועה "להיות ישראלי".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה