דוחה באמצע הדרך

לא חשבתי שכולם אוהבים אותי. מעולם לא רציתי להיות קונצנזוס. אבל זה אחרת לפגוש את זה פנים מול פנים: נעים מאוד, אני השנאה כלפייך וככה אני נראית

26/07/2010
אפרת בן נחום - נבו קבלו עדכונים מאפרת
  • RSS
» ראית איך המכשפה הגיבה כשהיא שמעה אותי? פאדיחה

אני לא מהמאזינים הנאמנים של אף תחנת רדיו, אבל היה אצל ‘טל ואביעד’ משהו שגרם לי להעדיף את קרבתם בימים שאני בדרכים בשעות הבוקר. איזה תמהיל נכון בין כובד לקלילות, בין פוליטיקה ורכילות או משהו סביב זה. מה שחשוב שהם היו קלים לי לעיכול על הבוקר. יכולתי להאזין להם בלי להפריע לעצמי לארגן את המחשבות. ואז בשבוע שעבר, התוודעתי לאיזה פינה שהם פתחו (יש ל’כובע’ שלהם המון פינות, אין לי מושג מהן כי כל ‘פינה’ כזו הופכת אצלי לרעש רקע שבו אני נודדת למחוזות רחוקים והפינה היא מוסיקה מלווה שנותתנת לי את האות לנחות כשהיא מסתיימת). אבל הפעם היה משהו שונה. הפינה נקראה 'אנשים דוחים באמצע הדרך' והיא נפתחה לקול מקהלה שצווחה את השיר הישן של נעמי שמר, כשהמילה ‘דוחים’ היא הפאנץ’ המקדם העלילתי. לאחר אות הפתיחה הוקראה הרשימה של ‘אנשים דוחים באמצע הדרך’ שנאספה עד כה: אנשים רזים כמו שרוך שמסתובבים עם בקבוק בירה בתל אביב (חייכתי, פוזאיסטים תל אביבים ראויים דווקא לתואר דוחים), אנשי שירות של ידיעות אחרונות שמציקים לך כל שבועיים רק בגלל שסבתא שלך עשתה מנוי בשנת תרצ"ח והם רוצים שתחזור, אימהות שכותבות בלוגים…"מה?!" צרחתי לרדיו, "איזה אימהות??", אבל טל ואביעד המשיכו להקריא את שאריות הרשימה שצברו עד עכשיו והעלו לדיון מועמדים חדשים שייענו לתואר ‘דוחים’. וככה הבנתי שפיספסתי את היום שבו עלו לדיון האימהות הבלוגריות.

גם אני בקטגוריית הדוחים

הרגשתי קצת מושפלת. בכל זאת, להיות חלק מקטגוריית הדוחים זה לא משהו מרומם רוח. זה גרם לי להתגונן: "אבל אני ממש לא מהאימהות שמטפטפות את הנוכחות של הילדים שלהן לכל נושא כי אין להן חיים. שמעניקות טיפים לאחרות מהניסיון האדיר שהן צברו עם ‘פיצי שלנו בת השנתיים’.. אני לא מהבלוגריות האלה, לא ולא".

זה גרם לי להתקיף: "זה מה שקורה כששניים, שעשו ניסיונות נואשים לפרוץ טלוויזיונית וכשלה דרכם, ממשיכים במדיה הרדיופונית. המרירות שלהם זולגת לצדדים". לדעת שאני מקוטלגת בקטגוריית הדוחים של מישהו (שלא גר באיראן), ביאס אותי. זה בעיקר עשה לי לא טוב. ועכשיו, כשאני קוראת שוב את תיאור הפרווה שהענקתי לתוכנית שאני דווקא אוהבת ואת העקיצות שבחרתי בקפידה לשני אנשים שבדרך כלל דווקא מצחיקים אותי, אני מבינה שהסרקאזם מדבק ושאם המרירות היא הטעם היחיד שיש לך בפה, היא גם תצבע את הכל.

איך תדע שטינפו עליך? מדריך למתנסה המתחיל

יש שקט כזה שמשתרר פתאום ואתה שומע את הגלגלים של האנשים בחדר מחפשים במהירות נושא חדש לדבר עליו. ככה זה מרגיש כשאתה נכנס לחדר שבו זה עתה דיברו עליך. דיברו עליך לא טוב. טינפו עליך. ואתה הפרעת. ועכשיו אתה תקוע שם. אתה מנסה לבדוק אם לא נכנסת לסרט רע סתם, אולי אתה פשוט רגיש מדי. אבל זה יושב שם כמו איזה פסל סביבתי מכוער. אתה עכשיו בטוח, לפי המבטים והדיבור הזה של האנשים ש’עוקף’ אותך ומדלג מעל נוכחותך, שאתה ‘פרסונה נון גרטה’, אבל אין לך מה לעשות עם זה כרגע. שורות שורות של מונולוגים רצות לך עכשיו בראש: אתה תגיד משהו שישבור את הדממה השקופה הזו, אולי תביך אותם. אולי תלך בהפגנתיות אחרי שתזרוק איזה משפט שיראה להם שאתה לא טמבל. וככה המונולוגים רצים והשתיקה רועמת והפסל הסביבתי הזה תקוע לך באמצע הגרון והחדר ואין לך לאן לברוח. אתה חייב להבליג ולקבל את הבשורה: יש כאלה שלא אוהבים אותך!

מה לעשות כשלא אוהבים אותך? קורס למתקדמים

יש הצגות שחשוב להמשיך לשחק בהi. פעם אחר פעם. גם אם הן מעייפות, גם אם הן נמאסו, גם אם הן מלאות בשקרים. חשוב להגיע לחבורה הזו של האנשים ולהמשיך לשחק את המשחק. זאת לא המלחמה שאתה בוחר לפתוח בה (למרות שהיית מת שתיפתח כבר), אבל אתה ממש לא מוכן לשלם אם המחיר. אתה יודע שכולכם תצטערו על זה. במקרה כזה, אם בלתי אפשרי לנסות ולפתור, כל מה שנותר הוא להמשיך לשחק את המשחק. אבל מה קורה, אם מישהו מהנוכחים פיספס את נוכחותך בתוך ההמולה ופתאום שמעת אותו שואל בקול: "תגידו, איפה המכשפה?". בבת אחת כולם מהסים אותו, מסתכלים עליך, ומיד אחר כך שתיקה (שוב השתיקה הזו). מה אז?! מה לעשות עם הדם שעולה לך לראש ומצריך חסם עורקים? איך לעצור או לעבור או לעשות משהו עם הרגע הזה' שכמה שהוא תחום בזמן ואחר כך עוברים מעליו הוא עדיין היה שם: רגע של השפלה. נמוך נמוך כמו ים המלח. למה לא להעיף להם את האמת בפרצוף קיבינימט?!

אז לא אוהבים אותי, אז מה?

מילא להיכנס לקטגוריית הדוחים ברדיו אזורי, ממש לא נורא. שום דבר אישי. אחר כך להבין שדיברו עליי ולא בשביל להכין לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת, גם עם זה יכולתי להתמודד. אבל כשהבנתי שהמכשפה זו אני- פה כבר היה לי קשה לבלוע (וזו הייתה ארוחה עם בשר).

לא חשבתי שכולם אוהבים אותי. לא רציתי להיות קונצנזוס. גם אני יודעת לשנן את המשפטים האלה של "עדיף שידברו עליך מאשר שלא ידברו בכלל", או "העיקר שיידעו איך להגות את השם שלי". אני לא צמאה לאהבת הקהל. אבל זה אחרת לפגוש את השנאה פנים מול פנים: נעים מאוד, אני השנאה כלפייך וככה אני נראית.

שקו לי בתחת!

ולסיום, כמו כל ‘אמא בלוגרית דוחה’, דוגמא מחיי הילדים:

הלכתי השבוע לגן. הייתי חייבת להעיר משהו על אופן הטיפול. שקלתי מילים המון, ידעתי שבסוף מי שנשאר שם להתמודד אחרי שאלך זה הקטנצ’יק, שכן יזכה לחיבוקים או לא. בסוף אמרתי משהו. שמעתי את השקט, פגשתי את השנאה וחזרתי הבייתה אכולה מבפנים. אי אפשר לצאת שלמה מהסיטואציה הזו.

לאמא שלי יש משפט שהיא אומרת בכל פעם שמישהו לא מסכים איתה: שיישקו לי בתחת! אז עכשיו תשמעו כולם, כל מי ששונא אותי: שקו לי בתחת!

צילום: ragesoss, פליקר
מתוך הבלוג של אפרת בן נחום-נבו




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית צהלה 26/07/2010

    אפשר ככה כמו שאת אומרת, אבל זה מעייף לקחת חלק במשחק שלא בא לך טוב, ומצד שני אפשר לקבל את זה כמחמאה ואני אסביר:
    כשאנשים לא יודעים ל”אכול” אותך זו בעיה שלהם לא שלך אם זה לא טעים להם הבעיה היא אצלם לא אצלך (ככה מדברת אמא שאוהבת לבשל ולאכול…)
    מכשפה? דוחה? אני אומרת מיוחדת מעניינת .
    שחשוב לה לשתף אחרים בעולמה הפרטי.
    זה הם המתגוננים כי את תופסת להם נישה במדיה שלכאורה שלהם ומהווה סוג של איום לא מודע.
    ביניינו אם כל אמא כותבת ומשמיעה קולה בכשרונה כי רב, מה מקומם של אלו המשמיעים קולם מעל גלי האתר, אם לא שעל מנת לסדר לה את המחשבות על הפוסט הבא…?
    אני כותבת בשביל עצמי כמו בשביל מי שמעניין אותו למי שלא טוב זה הוא שנמצא בסרט רע.
    ובכלל אפשר שגם אנחנו כאמהות כותבות נעלה רשימה של שדרנים דוחים – לא חסר

בחזרה למעלה