גנטיקה או אחריות הורית?

אם הכל כל כך תלוי גנטיקה, עד כמה משפיע הטיפוח? האם כל המאמץ ההורי שלנו הוא איוולת אחת גדולה? ליאור דיין אפילו לא גדל עם אבא שלו ובכל זאת הוא כמעט כפיל שלו. לטוב ולרע

25/06/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» צילום: לץ וליץ סטודיו לבת כהן

בתי הצעירה זהרה (שנה וחצי) מאוהבת באוגר סבירי. קוראים לו המינגווי והוא טיפוס נח וחובב ספורט אתגרי. בכל שעה שעתיים  היא מתעקשת לבדוק מה שלומו ולהביע את אהבתה. היא מניחה אותו בעדינות על תלתליה הבלונדיניים, זוקפת צוואר ונותנת לו לגלוש מטה, אל כתפיה הרכות.

אני מביטה בזהרה המאוהבת ונזכרת בי, או שאולי אלו רק תמונות מאלבום ילדותי שעולות לנגד עיני. תמונות שלי בת שנתיים שלוש, גור חתולים תלוי על זרועי, רגליו משתלשלות, כמעט נגררות על הרצפה, מבטו כעוס מעט.

זה גנטי, כל העסק הזה עם החתולים והאוגרים. נראה לי שמדובר בניצנים ראשונים של דחף אימהי. זהרה מאוהבת בהמינגווי האוגר כמו אמא קטנה. היא מאכילה אותו, מובילה אותו בעגלת בובות ואפילו רצתה לצרפו הערב ללינה המשפחתית. בעמל רב הצלחתי לבטל את הרעיון. סיבירי או לא, לא התחשק לי לחלוק מזרן עם שלושה ילדים ועכבר.

השבוע נתקלתי בכתבה ששיחרר ליאור דיין לכבוד צאת אוסף סיפוריו הראשון. היה כמעט מבהיל לקרוא את הדמיון בינו לבין אבא אסי דיין ויש ביניהם הרבה יותר משם המשפחה, נטיה להסניף ריטלין וסרקזם. נראה שאם לדיין הצעיר יש את יכולת היצירה הבלתי נלאית של אביו (ללא ספק הקולנוען הפורה והמשובח ביותר שחי בארץ היום), יכול להיות שדיין ג'וניור יהיה הסופר המהולל שהוא רוצה להיות (את זה אני מנחשת עוד לפני שהנחתי יד על ספר הביכורים שלו).

אבל כשאני רואה את בתי מסתובבת עם האוגר שלה על הראש בעיניים בורקות וכשאני מביטה בבלוריתו המתנפנפת של דיין הצעיר, אני נתקפת גם בסוג של דטרמיניזם פסימי. כי אם הכל כל כך תלוי גנטיקה, עד כמה משפיע הטיפוח? האם כל המאמץ ההורי שלנו הוא איוולת אחת גדולה? ליאור דיין אפילו לא גדל עם אבא שלו ובכל זאת הוא כמעט כפיל שלו. לטוב ולרע.

צעד אחד קדימה. האם לא הגזמנו לגמרי באמונה שתפקידנו ההורי הוא משמעותי כל כך? כי אם לגנטיקה משקל כל כך מופלג האם הטיפוח יכול לשנות גורלות שהאופי המולד כבר חרץ?

וזה תמיד מחזיר אותי אל אדיפוס וקיללת האלים. הרי בסוף הסיפור שתכננה אלת הגורל סופר במלואו. אדיפוס הרג את אבא'לה בצומת דרכים ושכב עם אמו. כל המאמצים שעשה אביו – זה לא עזר לו. בשביל להבין כמה הוא קטן, בשביל להגיע לצניעות, אדיפוס, בן המלך, נאלץ לסבול ובגדול. ואולי כל המאמצים, כל ה"חינוך", כל הנסיונות להעניק "ארגז כלים נכון" רק משנים את המסלול אבל מביאים את בני האדם בסופו של דבר לאותו מקום?.

הילדה חובבת הגורים כנראה אימהית כמו אמא. אמנם גם אני יכולתי להפוך לחוקרת טבע אבל בסוף בחרתי לגדל חמישה ילדים בחינוך ביתי, לא הפכתי לג'ין לידלוף.  "בחרתי" - ככה חינכו אותי להאמין. אבל האם בחרתי? האם אפשר לקרוא בחירה למשהו שהיה קיים עוד אצל סבתה של סבתי כשהייתה ברחם אמה?.

אני זוכרת את התחושה הנעימה כשטפלתי בכל האפרוחים והחתולים, העכברים והברווזונים, את רכות פרוותם, את המבט המשתוקק כשהאכלתי אותם. אני מרגישה משהו דומה כשאני מרימה אותה בזרועותיי, כשאני מניקה אותה.

אבל בתוך תערובת הגנים יש עוד רבים אחרים, לא רק אני נמצאת שם. מעניין לראות מי יוביל, מי ינצח את מי. הנה, ליאור דיין הצליח לפחות בינתיים, לשלוף את עצמו מההתמכרות לסמים והילדה שלי לא רק מלטפת אוגרים. היא גם יושבת על רצפת חדר האורחים ומעיינת ברצינות מצחיקה בספרים. ספרי תינוקות, אבל גם צ'כוב, יונה וולך, גם המינגווי. לפעמים ישרים לפעמים הפוכים. לפעמים היא קורעת עמוד בטעות לפעמים בכוונה. והיא אפילו לא יודעת שכשאני הייתי ילדה, סבא שלי הספרן היה מדביק אותו בדבק נייר אטום בחזרה.

צילום: לץ וליץ סטודיו לבת כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה