גן הדובדבנים

ההצגה 'גן הדובדבנים' של תיאטרון החאן הירושלמי מעוררת מחשבות וגעגוע לעולם שהיה ואיננו. אורית אגמי הייתה בקהל

12/12/2010
אורית בראון אגמי קבלו עדכונים מאורית
  • RSS
» גן הדובדבנים. צילום: יח"צ תיאטרון החאן

גן הדובדבנים, מחזה מאת אנטון צ'כוב בביצוע תיאטרון החאן הירושלמי הוא פנינה תיאטרלית המוצגת בימים אלה בירושלים ובקרוב גם בתל אביב. תיאטרון עמוק וטוב שאינו מתחנף לקהל, שעתיים רצופות של עונג צרוף. המחזה הוא האחרון מפרי עטו של צ'כוב ונכתב כשהוא כבר היה בערוב ימיו, חולה וחלש. הוצג לראשונה ביום הולדתו ה-44 במוסקבה, ימים ספורים לפני מותו.

"גן הדובדבנים" סובב סביב פרידה מהעולם הישן של בעלי האחוזות שירדו מנכסיהם. געגוע מתעתע ולא פתור, חמקמק, מעורפל. מתגעגעים לעבר, למה שהיה פעם. לעיתים שוכחים את האמת. העבר שזוכרים הוא פנטזיה.

העולם הישן האמיתי הוא המשרת פירס הזקן בביצוע מעולה של אבי פניני. כולם מתעלמים ממנו, לוקחים אותו כמובן מאליו, מאחלים לו שימות כבר. פירס הוא העבר המהלך והנושם. היחיד שזוכר מה באמת עשו פעם עם הדובדבנים, זוכר לפרטי פרטים, זכרון בצבע, מה שכולם רק מנחשים או זוכרים במעורפל. בשחור-לבן. מי שנראה זקן הזוי הוא-הוא העבר האותנטי. פירס הזקן שהולך ונחלש, הולך ונעשה חולה מתפוגג והולך, הוא הסדר החברתי של פעם. פירס מפגין נאמנות, מסירות ודאגה לאדונים. דאגה טבעית, שבאה לידי ביטוי בביצוע יומיומי של התפקיד שלו - לשרת, לדאוג שלא יהיה לאדון קר, לעזור לאדון, שהוא גבר צעיר בריא וחזק ממנו - להסיר את בגדיו לפני לכתו לישון.

הביצוע של גן הדובדבנים מעולה. מלאכת מחשבת של הבמאי מיכאל גורביץ'. כל סצינה היא תמונה, ציור מפעם. המוסיקה מהווה ליווי מושלם להצגה (רועי ירקוני), הצליל הבודד של המיתר שפקע, שנשמע פעמיים במהלך ההצגה, ברור וחזק ונצרב בתודעה. התפאורה המצויינת (סבטלנה ברגר) מכבדת את המחזה ואיננה מתיימרת להיות "מודרנית", התלבושות נכונות ומדוייקות (יהודית אהרון) והמשחק של כולם משובח.
ליאורה ריבלין
המלכה של ההצגה המגלמת את בעלת האחוזה רנייבסקייה, ליובוב אנדרייבנה, מובילה אותה בעוצמה וברגש. יוסי עיני, בדמות לופכים, בן של צמיתים שידע בילדותו את נחת זרועו של אביו והפך בבגרותו לאיש עשיר, גרף מחיאות כפיים ספונטאניות בנאום השיכור שנשא. ארז שפריר, בדמות גאייב אחיה של רנייבסקייה, שיחק מצויין והתעלה בנאום המופנה לארון הישן, ניר רון בדמות יפחודוב השלימזל המכוער, והבודד - גם הוא היה מעולה. זו רשימה חלקית. כולם טובים, נכונים ומדוייקים.

לרוץ ולראות. מומלץ בחום.

פרטים לגבי מועדי ההצגות ורכישת כרטיסים www.khan.co.il

>> מתוך הבלוג של אורית אגמי- מאי בלוג




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • חגית גרובגלס 12/12/2010

    נשמע שזו הצגה טובה. הערה – ציינת בביקורת שהמשרת מייצג את העולם הישן, הסדר הישן שהיה ואיננו עוד. לא ציינת מי מולו? מי מייצג הסדר החדש ומה הקונפליקט? מעניין אותי גם לשמוע בכמה משפטים על העלילה של ההצגה.

  • תמונה אישית אורית אגמי 12/12/2010

    חגית תודה על ההתייחסות.

    בתשובה למה שהעלית.

    1. העלילה בקצרה

    כדי לחסוך לעצמי עבודה, אצטט את התקציר כפי שכתב אותו צבי גורן בביקורת שלו, שאגב היתה חיובית לא פחות מזו שאני כתבתי :)

    “המשפחה, שבראשה ניצבים רנייבסקייה ואחיה גאייב, נאלצת למכור את האחוזה, ששכיית החמדה שלה היא גן הדובדבנים הגדול שלו. שכנם, לוּפָּכין, שגדל כבן איכרים באחוזה, שסבו ואביו לא הורשו להיכנס “אפילו למטבח” ואילו הוא התעשר ועלה לגדולה כסוחר מצליח, מציע למשפחה להציל את רכושם בכך שיעקרו את הגן, יחלקו את הקרקע הסמוכה לנהר לחלקות, שעליהן ייבנו בתי-נופש שיוחכרו ויכניסו למשפחה הון עתק מדי שנה בשנה.

    אבל ההצעה נדחית, בבוז מהול בעלבון, והאחוזה מוצעת במכירה פומבית למרבה במחיר. במהלכה נגרר הסוחר אחרי עוצמת הקשר האישי שלו למקום ורוכש את האחוזה לעצמו. בני המשפחה נאלצים לעזוב, כל אחד לדרכו”.

    2. לשאלתך לגבי הקומפליקט ומי מייצג העולם החדש במחזה:

    מול המשרת המייצג העולם הישן, עומדים למעשה שניים, כך לפני הבנתי את המחזה:

    האחד, סטודנט אידיאולוג, שבז לרכוש ולמעמדות שהוא למעשה אאוטסיידר בסיפור ואינו בקונפליקט ישיר עם העולם הישן כי אם בקונפליקט עם כל העולם המטריאליסטי. הוא בז לכסף ולרכוש.(מגלם אולו וטלי פרידלנד – במשחק משכנע וטוב)

    השני, שנמצא בקונפליקט ישיר מול העולם הישן, הוא לופכין, בן האריסים שהתעשר. מצד אחד הוא עדיין מכבד את העולם הזה של בעלי האחוזות ורוצה להשתייך אליו במובן מסויים ומצד שני הוא מחפש חוויה מתקנת, סוג של נקמה, כבן מושפל של משפחת אריסים שהופך לעשיר. לופכים זה הוא אלטרנטיבה לעולם הישן. אבל אם מביטים בזה קצת יותר מקרוב – זו למעשה איננה אלטרנטיבה כי הוא עצמו ייפך בסופו של דבר לבעל האחוזה, ועולם כמנהגו ינהג. המעמדות ישנו צורה אבל עדיין יהיו שם… מורכב? חמקמק? כזה הוא צ’כוב.

    בביקורת שכתבתי לא לכנסתי לעובי הקורה מאחר שאני מאמינה בכתיבה קצרה. ממוקדת בנוסף י זה קצת הופך לניתוח אקדמי מלומד – אבל, אני מניחה שלחובבי תיאטרון מושבעים – חשובה רמת ניתוח מסוג זה

    :)

בחזרה למעלה