גם גבר יכול להיות לחוץ חתונה

מהיום שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי לדעת מי תהיה האחת שלי. למרות שהשנה היא 2017 ונשים יכולות – וצריכות, וחייבות, ומוכרחות – להיות הכל, גברים, מתברר, עדיין יכולים להיות רק גברים

15/02/2017
עומר ברק קבלו עדכונים מעומר
  • בדואר
  • RSS

תמיד חלמתי על היום שבו אתחתן. כאילו, לא, לא פנטזתי על עצמי בשמלה לבנה – בעיקר כי לבן זה משמין, אבל מהיום שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי לדעת מי תהיה האחת שלי.

וכן, לשתי השאלות הקבועות שלכם אחרי הוידוי הזה: כן, אני באמת גבר וכן, אני באמת סטרייט.

ובכל זאת, בכל פעם שהתחלתי לדבר על חתונות, נאלצתי להשיב על שתי השאלות האלה שוב ושוב ושוב. למעשה, מאז שיצא "לחוץ חתונה" אני שוקל להקליט הודעה אוטומטית בנושא, כי אני נשאל את אותן שתי הקושיות בדיוק עשרות פעמים ביום, ותמיד בסדר הזה. אנחנו, מתברר, חיים בעידן – מבורך מאוד! – שבו נשים שואפות להיות טייסות, אסטרונאוטיות, מתאבקות ואפילו להתחתן עם אורן חזן.

אבל גבר? שממש רוצה את הדבר הבלתי סביר כמו לאהוב מישהי כל כך עד לקום איתה כל בוקר בלי שאף אחד יצמיד לו אקדח לרקה?! אין יצור כזה. כי למרות שהשנה היא 2017 ונשים יכולות – וצריכות, וחייבות, ומוכרחות – להיות הכל, גברים, מסתבר, עדיין יכולים להיות רק גברים.

אני יודע, אני יודע, אנחנו אמורים להגיד על כל צבע שהוא כחול, לענות תשובות של מקסימום שתי מילים ובעיקר לרצות רק לדפוק ולזרוק. אני יודע את זה, אגב, מעשרות דייטים שבהם ציינתי כבדרך אגב שאני ממש מעוניין להכיר את הבחורה שמולי לפני שאני שוכב איתה, ושאני פחות בעניין של סטוצים. בדמיוני, אני מודה, ראיתי אותן מזנקות עלי במבט מצועף, אלא שפעם אחר פעם המבט שקיבלתי הבהיר לי שכבר עדיף היה שהייתי אומר להן שאני מעדיף לטגן את אמא שלהן על מחבת.

ואחר כך הייתי חוזר הביתה, שולף איזו קומדיה רומנטית מהאוסף המכובד והמביך שלי גם יחד, צופה ביו גיר או ריאן הנקס או מה זה משנה איך קוראים לשחקן הראשי, ממילא כולם היו בדיוק אותה דמות שמבועתת מחתונה כמעט כמו שבוז'י הרצוג מבועת בכל פעם שהוא צריך לצייץ בטוויטר וחיכיתי שמישהו, מתישהו, יכתוב את האמת על גברים.

וכשנמאס לי לחכות, החלטתי לכתוב אותה בעצמי.

גם לנו, מי היה מאמין, יש רגשות

במשך השנים פגשתי נשים מהממות שעבדו 16 שעות ביום והיו מבועתות מהרעיון של חתונה. יצאתי עם נשים מדהימות שהבהירו היטב שהן לא בנויות לקשר או לילדים או גרוע יותר מכל אלה: לצפייה משותפת בקומדיות רומנטיות. הבחורה ששומרת מתחת למיטה מחברת עם גזירי עיתון ממוספי חתונות למיניהם התבררה כמופרכת יותר מתוכנית אירוח עם עודד מנשה, והטלוויזיה והספרות נהנית לנתץ את דמותה הבדיונית והלא קיימת בכל הזדמנות. מ"בנות" המופתית ועד "ערות" מעורר המחשבה, היום כבר ברור לנו שנשים באות בכל הגוונים והצורות והאופנים והתחביבים.

אבל גבר שאוהב גם קומדיות רומנטיות וגם כדורגל וגם לא רוצה מישהי שתצעק "קח אותי עכשיו" אלא אם כן ההמשך הוא "לבנק מזרחי – טפחות ונחתום על משכנתא"? זה, כפי שטרח להבהיר לי מנהל חנות ספרים בסטטוס עוקצני במיוחד, כבר שייך למחלקת המדע הבדיוני.

אז כן, הייתי שמח להגיד שאדם לפיד הוא דמות דמיונית ואין לה שום קשר אלי, אבל אני שקרן גרוע מאוד. אז כן, אני גבר שחיפש וחיפש את האישה של חייו עד שמצא אותה (ואז כמעט הבריח אותה כשהציע לה נישואין אחרי חודש וחצי). אני גבר שאוהב קומדיות רומנטיות כמעט כמו שאני אוהב לילות של צפייה ב-Nba. אני גבר שלמרות שהוא גבר, אני גם – ואולי כדאי שתשבו לפני סוף המשפט הזה – בן אדם.

ואני גם גבר שממש אוהב את ולנטיינז דיי, אבל לפחות במקרה הזה אני כבר מודע לעובדה שזו סטייה אישית שלי.

אבל "לחוץ חתונה" היא לא ספר על גברים. לא רק, בכל אופן. זו קומדיה שמוקדשת לכל מי שחולם להתחתן ולמצוא את הנפש התאומה שלו, אבל גם יודע שבעולם הציני של היום הוא יהפוך לבדיחה תוך רגע אם יגיד את זה בקול רם. זהו מסע רומנטי מאין כמוהו שמוקדש לכל מי שעדיין מאמין באהבה ושעדיין לא התייאש מלחפש ולמצוא אותה. זה ספר ישראלי וקליל לאלו מאיתנו שנמאס להם לקרוא על רווקים בניו יורק או בסן פרנסיסקו, ורוצים לקרוא על חיפושי אהבה בפתח תקווה, הוד השרון ונס ציונה.

וזה גם ספר על גברים. שחולמים להתחתן. שרוצים אהבה. וגם לנו, מי היה מאמין, יש רגשות. ואנחנו יודעים גוונים של צבעים, אם כבר פתחנו את זה, כי אנחנו גברים, לא עיוורים.

אה, ואנחנו גם פוחדים מג'וקים, אבל בואו ניתן לאנושות להתמודד עם כל פריט אינפורמציה מסעיר על חצי מאוכלוסיית העולם בזמנו.

עומר ברק סופר

הנה מצורף הפרק הראשון מתוך ספרו "לחוץ חתונה"

"אז תן לי להבין את זה עוד פעם," ירדן גת, החברה הכי טובה שלי, הסתכלה עלי והתפקעה מצחוק. "אתה עם החליפה שלך, על ברך אחת, עם הטבעת אירוסין ביד, ואז אתה אומר לה, 'שירן'…"

"את יודעת," נאנחתי והמשכתי לאסוף את עשרות העיתונים שהיו מפוזרים בבלגן על השולחן במשרד שלה לכדי ערימה אחת, מתעלם מהמבט המשועשע שעל פניה. "הסיפור הזה לא ישתנה בפעם השלישית שאני אספר לך אותו..."

"די, נו, אני חייבת לשמוע עוד פעם את הקטע שאתה מקיא לה על הנעל."

רק שיהיה ברור. לא ככה דמיינתי את הצעת הנישואין שלי. כשהרצתי את הרגע הזה אלפי פעמים בראש ותיכננתי את הכול עד לפרטי הפרטים, התוכנית המקורית שלי בשום פנים ואופן לא היתה ללבוש חליפה, לקנות טבעת אירוסין ואז, רגע לפני השאלה הכי דרמטית שאני אשאל בחיים, להקיא על בת הזוג שלי בשלוש השנים האחרונות.

אבל כבר כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי שמשהו לא יושב לי במקום. חלק מזה, ניסיתי להרגיע את עצמי, הוא בגלל שאני מחכה ליום שבו אציע נישואין כבר כמעט חמש–עשרה שנה, וחלק מזה היה בגלל הצעקה שנשמעה מכיוון הסלון והעירה אותי, כששירן קראה, "אבל אדם, ביקשתי ממך מפורשות לשטוף את הכלים בכיור. זה כל כך מסובך?"

שירן תמיד ביקשה ממני דברים מפורשות. אף פעם לא עלה בדעתה הרעיון המהפכני לעשות את הדברים בעצמה.

להירגע. לנשום. זה רק טבעי להיות לחוץ ככה ברגע הגדול של חייך. תניח לזה, לחשתי לעצמי. אל תריב איתה עכשיו. או אחר כך. או אף פעם.

כששירן יצאה מהבית לעבודה ניגשתי אל ארון הבגדים. שלפתי משם את הז'קט שלי, שהפעם האחרונה שלבשתי אותו היתה לפני שבע שנים. זה היה בריאיון העבודה הראשון וגם היחיד שאי–פעם עברתי, במקומון שהעורך שלו טרח לציין פעמיים שהוא "השלישי בגודלו בפתח–תקווה". הוא שכח לציין שיש רק שלושה. ושממש אין צורך לבוא בז'קט.

מכנסי הבד השחורים שלא לבשתי מאז הריאיון ההוא בקושי נסגרו עלי, מה שהבליט את העובדה שלמרות שבשנים האחרונות ניסיתי כל סוג אפשרי של דיאטה, אף אחת מהן לא ממש עבדה.

גררתי את המשקל ממתחת למיטה. לפני שנה, כששירן ואני עברנו לגור יחד, דחפתי אותו לשם כי החלטתי שהוא מקור כל הצרות שלי, ושכל השקילה האובססיבית הזאת בעצם לא עשתה לי טוב, והיא זאת שגרמה לי לעלות במשקל.

הדלקתי אותו.

עליתי.

98.3 ק"ג.

טוב. אז מסתבר שזאת לא השקילה האובססיבית שגרמה לי לעלות במשקל.

הייתי צריך משהו כדי להירגע. פתחתי וסגרתי את כל הארונות בבית, מחפש כל דבר שיעזור לי להתמודד עם העובדה שבפעם הבאה שבת הזוג שלי תיכנס בדלת היא כבר תהיה אשתי לעתיד.

וואו. אשתי לעתיד.

במגירה של התבלינים מצאתי בקבוק ליקר דובדבן. לא זכרתי כמה זמן הוא במגירה, והאמת היא שבאותו הרגע גם לא ממש היה לי אכפת. מה כבר יכול להתקלקל בליקר?

מזגתי לי ממנו לתוך כוס גבוהה, וגמעתי לגימה. הצרה האמיתית עם ליקרים היא שאין ממש הבדל בין הטעם האמיתי שלהם לבין הטעם המקולקל. החלטתי לשתות את כל הכוס כדי להיות בטוח אם הוא טוב או לא, ואחר כך עוד שתי כוסות, רק כדי לוודא שלא טעיתי באבחנה הראשונית שלי.

צרור המפתחות העצום של שירן קירקש בדלת. זהו. זה קורה עכשיו. החלום הגדול ביותר שלי מתגשם. זה הרגע הגדול ביותר בחיי.

"אדם?" היא הסתכלה על הוורדים שפיזרתי על הרצפה, "מה זה? מה קורה כאן?"

קמתי מהספה, תנועה שהיתה כרוכה במאמץ פיזי הרבה יותר גדול ממה שחשבתי שתהיה, והתקשיתי לשמור על שיווי המשקל. הייתי הפוך. הייתי מסובב. הייתי הגבר הראשון בהיסטוריה שהשתכר מליקר דובדבן.

"שירן…" התנדנדתי עד לפתח הדלת ובקושי רב כרעתי ברך.

הסתכלתי עליה ועל הקארה השחור החלק שלה, קצת מתרגשת כשהיא מבינה שהיא עומדת בפני הצעת נישואין, קצת עצבנית כשהיא פוזלת לעבר הכיור ורואה שהכלים עדיין שם.

זהו, הנה זה קורה.

אחרי שנים של ציפייה, סוף–סוף גם אני אהיה נשוי.

"שירן, את רוצה להתח…"

"בעעעעעעע," ירדן עשתה חיקוי שלי מקיא, ומאה חמישים ושלושה הסנטימטרים שלה נקרעו מצחוק. אור הפלורסנט במשרד שלה הבליט לה את העיניים הירוקות שפשוט זרחו. תמיד הדהים אותי כמה אושר חיי האהבה הצולעים שלי הצליחו להסב לה.

"יופי, ירדן," הנחתי את הידיים על השולחן ושתיתי מתה הקמומיל שהכינה לי. הבטן שלי עדיין התהפכה מתקרית הליקר של אמש. ירדן סיימה כבר את כוס הקפה השלישית שלה מאז שהתחלנו את השיחה. "מאוד בוגר מצידך. אני יכול להמשיך?"

המבט המבולבל של שירן חרך לי את הבטן, הסרעפת שלי נמחצה אל תוך הגב, והבטן שלי בערה והתרוצצה כמו מכונת מזל בלאס וגאס שהציורים שבה הסתחררו במהירות מטורפת. שלוש ספות השמנת ששירן סחבה מההורים שלה כשעברנו לגור יחד התערבלו לי בעיניים יחד עם שולחן העץ הכהה והכבד שהיה שייך לסבתה המתה, ונגרר איתה מדירה לדירה. על השולחן היו מסודרים בתפזורת מפוזרת היטב ספרי אמנות ועיצוב, למרות שאיש מאיתנו מעולם לא טרח לקרוא אותם או לעיין בהם. אבל בכל פעם שהעליתי את הסוגיה, שירן הרימה את היד באצבעות פתוחות ופרושות והציבה אותה מול הפנים שלי כדי לסמן לי שהדיון נגמר עוד לפני שהתחיל, והבהירה שוב ושוב שזה בשביל "האווירה" ושזה "מה שהבית צריך".

"נו, אדם," שירן העבירה יד בשיער ושילבה ידיים. הבית שלנו היה כל כך זר פתאום. "תפסיק עם השטויות שלך ותשלים את השאלה. את רוצה להתח…? אדם?!"

כששירן סיימה את המשפט כבר הייתי מעל האסלה. היא נעמדה מאחורי הדלת הסגורה וצעקה, "רק שתדע שאני בחיים לא אסלח לך שהרסת לי את הרגע הזה!" ואז המשיכה לדפוק על הדלת בעוצמה.

כשהרמתי את הראש מהאסלה הבנתי שני דברים. האחד הוא שאין ספק שהליקר הזה היה מקולקל.

השני הוא שאני לא רוצה להתחתן עם שירן.

היא פשוט לא האחת שלי. היא פשוט לא הבחורה שחיכיתי לה כל החיים, היא פשוט...

"לא, לא," ירדן עצרה אותי וקמה מהכיסא, "בבקשה, אדם, תחסוך ממני את נאום ה'היא לא האחת שלי', בסדר? בחייך, עוד לא תשע בבוקר."

"ואז היא עזבה," סיכמתי את הסיפור.

"את זה הבנתי," היא ענתה.

"מה הבעיה שלי? למה אני תמיד חושב מאה פעם ומנתח כל דבר? אם לא הייתי הורס את הכול היא היתה אומרת לי כן. מה הייתי צריך יותר מזה?"

"לא יודעת," היא צעדה לעבר מכונת הקפה היחידה בכל הקומה –
שפעם היתה במטבחון עד שירדן פשוט החליטה להעביר אותה אליה למשרד ואיש במערכת העיתון 'ימים ולילות' לא העז להתווכח איתה –
לחצה על כפתור האספרסו הכפול וכיוונה את עוצמת הקפאין למרבית, "באמת לאהוב אותה?"

"אולי אני כמו הבחורים האלה בלי הרגשות, רק הפוך. את מבינה למה אני מתכוון?"

"לא. אני אפילו לא מנסה."

"אולי כמו שיש את הגברים האלה בלי הרגשות בכלל, אז לי יש את התסמונת ההפוכה ויש לי יותר מדי רגשות. נו, מה השם המדעי של זה?"

  ** הכותב הוא עומר ברק32, עיתונאי ובעל טור ב"ידיעות אחרונות", תסריטאי ומנחה סדנאות כתיבה. זהו ספרו הראשון.

עטיפת ספר לחוץ חתונה

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה