גירושי הומואים: העיקר להיות כמו כולם?

רונן טל לא מתלהב מהעובדה שבית משפט אישר לזוג הומואים להתגרש, ממש כשם שלא התלהב מהעובדה שהם ביקשו להתחתן מלכתחילה, ולקבל עליהם את מוסד הנישואין המיותר: "מיניות אלטרנטיבית? מרד בפטריארכיה? ספרו את זה לאנסטסיה מיכאלי"

05/12/2012
רונן טל קבלו עדכונים מרונן
  • RSS
» בשביל מה היינו צריכים את זה? (צילום אילוסטרציה, thinkstock)

באמצע שנות התשעים, כשהוויכוח על נישואים בין בני אותו מין השתלט על סדר היום של התנועה ההומוסקסואלית באמריקה, אמרתי לחבר ניו יורקי: "כדאי לכולנו להיזהר, כי מי שמבקש את אישור הממשלה להתחתן צריך אחר כך גם לבקש את האישור שלה להתגרש". והנה, תודות לשופט בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן יחזקאל אליהו, האישור הזה ניתן השבוע. הוא מתואר על ידי רבים מפעילי התנועה ההומו-לסבית הישראלית ואוהדיה כהישג אדיר, כנקודת ציון עקרונית במאבקנו הצודק להשגת זכויות אזרחיות.

הפסיקה של השופט אליהו באה בתגובה לבקשה שהגישו בני הזוג לשעבר עוזי אבן ועמית קמה, שכבר הטרידו כמה פעמים בעבר את בית המשפט בענייניהם האישיים. מאחר שהשניים התחתנו לפני כמה שנים בקנדה ורשמו את נישואיהם במשרד הפנים כפי שמחייבת פסיקת בג"צ (נישואים בין בני אותו מין אינם מותרים בישראל אך הם מוכרים בה אם נעשו במדינה אחרת), ומאחר שאבן מבקש עכשיו להתחתן עם בן זוג חדש ואינו רוצה להסתכן בביגמיה, ומאחר שהרבנות לא מכירה בנישואים כאלה כך שלגרסתה אין שום צורך בגירושים – בית המשפט נרתם למשימה.

לא מקרה ששרשור הטיעון המשפטי נשמע כמו קטע פארודי ב"מצב האומה". אבל על חשבון מי הבדיחה כאן? באופן פרדוקסלי, דווקא עמדת הרבנות נראית נאורה מכולן. אחרי הכל, מי שלא היו נכנסים מלכתחילה לעסק המסובך, הלא סימפטי, של חתונה ומסמכים ועדים וחותמות של רשויות, היו יכולים להיפרד, פשוט, כידידים. נניח תוך הסתייעות בעורכי דין לצורך חלוקת רכוש (וענייני משמורת כשיש ילדים קטנים). אבל מכיוון שקמה ואבן דרשו לערב את רשויות המדינה בבואם לחיות יחד כזוג, הם דורשים את התערבותן גם עכשיו – כשנפרדו. בלי זה, הם טוענים, אינם יכולים להמשיך בחייהם. הם מופלים.

אחרי המגזר החרדי, מוסד הנישואים רושם שיאי פופולריות דווקא בקהילה ההומו-לסבית. מיניות אלטרנטיבית? מרד בפטריארכיה? ספרו את זה לאנסטסיה מיכאלי. דורות של אפליה ומורשת של הדרה גרמו לרבים מבני הקהילה לקום ולומר: גם אנחנו דורשים טקס משלנו בניצוחו של רב (רפורמי) שיכריז שאנחנו אכן מותרים זה לזה (וזו לזו), ומצגת תמונות מבדחת ושמלה מתוצרת פנינה טורנה וקייטרינג כשר בגן אירועים במבואות נס ציונה וכתובה שהותקנה בגרפיקה יצירתית וכוס זכוכית שנשברת מתחת לנעל. במילים אחרות: אנחנו רוצים להיות כמו כולם.

ה"כולם" הזה הוא, כמובן, איזה ציבור מדומיין, מעומעם, כמעט אבסטרקטי. דווקא בזמן שהטובים בחברינו הסטרייטים פונים עורף לטקסים המשפילים של הרבנות ומדלגים גם על נישואי קפריסין – מחויבים זה לזו וזו לזה מכוחם של רגשות עמוקים ואחריות הדדית שאין להם צורך לא ברשיונות ולא ברשומות – אנחנו ממהרים לכרוע ברך, להתחנן לקבל אישור דווקא מהמוסדות שהפלו והוקיעו וסלדו מאיתנו. התירוץ הקבוע לכך הוא שנישואים מבטיחים זכויות אזרחיות שלא ניתן להשיג אחרת. זו כמובן טענה מופרכת; חברינו הזוגיים שלא התחתנו נהנים מרוב הפריבילגיות שיש לאלה שכן ומלחמה על זכויות ניתן להכריע דרך מאבקים משפטיים פרטניים שלא מלווים בנגינת מארש החתונה.

כך שאני מתנגד לגירושים בין בני אותו מין מאותה סיבה שאני מתנגד לנישואים בין בני אותו מין: שניהם עוסקים בטפל במקום בעיקר, במלאכותי במקום במהותי, בציפוי הנצנצים הזוהר במקום בתוכן האמיתי. הטקסים ושינויי הסטאטוס במרשם התושבים הם לא יותר מ אליבי, תירוץ לא לעסוק באתגרים האמיתיים שמאיימים על זוגיות מודרנית: מונוגמיה, שחיקה, פיתויים, רדיפה אחר ריגושים. אהבה שלא תלויה במסמכים.

אם המקרה של בני הזוג קמה-אבן מוכיח משהו הוא שחתונתם בקנדה, עולצת ופורצת דרך ככל שהייתה, לא הועילה למערכת היחסים ביניהם ולא תרמה לה. עובדה: כמעט שני עשורים לפניה הייתה להם זוגיות יציבה; שנתיים-שלוש אחריה הם נפרדו. מעניין מה קרה ביניהם בתקופה הקצרה שבה היו רשומים במשרד הפנים כ"נשואים".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה