גיבורי המעמד הבינוני

עשו שיחה ברשת: חמשת הפוסטים החשובים בשנה האחרונה שביטאו את זעקת המעמד הבינוני בבלוגוספירה. אז המחאה מתה?

20/02/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» יוקר המחיה, מחאה GettyImages

1. שאול אמסטרדמסקי, מהבלוג: "תחשוב טעים יהיה טעים". בן 31, עיתונאי ב"כלכליסט".

"קוראים לי שאול ואני בן 31 וחצי. מחרתיים הבן שלי יהיה בן שנתיים. לפני 18 יום בדיוק התחיל לכאוב לי מאוד הראש. למעשה, הוא כל כך כאב שבתוך קצת יותר מ-24 שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הניורוכירורגית בהדסה עין כרם עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי.

כן, זה קצת מוזר לבחור בן 31 לסבול מדבר כזה, אבל זה קורה. הגוף הוא רק מכונה. והואיל ולרוב המצב הזה מוביל למוות, מאותו הרגע שהחשד עלה מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה, מרותק למיטה, בקושי מצליח להרים את הראש. כך זה נמשך במשך כמה ימים, שבהם גם עברתי צינתור מוחי, עד שלבסוף שוחררתי הביתה. הכאבים, עם זאת, לא נעלמו. מאז עבר שבוע וחצי, ואני שמח לומר שלפני יומיים החל שיפור משמעותי, אני מקווה שהוא יימשך"...... "אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש לאחר שאושפזתי עם החשד לדימום במוח הייתה "איזה מזל שלא לקחתי משכנתא". אני לא מנסה להישמע מלודרמטי, זו באמת היתה אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש. מי שקצת עוקב יודע שפוזי ואני השתעשענו לא אחת ברעיון של לקנות דירה, אך עם זאת מעולם לא הצלחנו להתרומם הרבה עם החלום הזה מעל לקרקע המציאות".

2. בועז כהן, "לא עני הוא האיש", בבלוג "לונדון קולינג". שדרן, מוזיקאי ועיתונאי.

"אני בן 47, נשוי ואב לשתי בנות. עבדתי 10 שנים ב"ידיעות אחרונות" ופוטרתי ב-2001. מאז אין לי ביטחון תעסוקתי. אני מגיש תכנית יומית ברדיו ממשלתי (ומקבל 3,850 שקל נטו בחודש). אין לי קביעות בשום מקום. אין לי זכויות. למדתי באוניברסיטה. אני יודע לעשות כמה דברים. אני חושב שאני טיפוס די חרוץ. אבל אף אחד לא מוצא עניין בכישורים שלי כדי לתת לי משכורת הוגנת תמורת כישוריי, זמני ומאמציי. אולי אני מבוגר מדי. אני מנסה להשלים הכנסה בדרכים שונות. הרצאות. תיקלוט. כתיבה בעיתונים. עריכה מקצועית של ספרים. אני עובד ללא הרף, נמצא באוברדרפט תמידי, נלחם כל יום יום על הישרדותי הפרטית והמשפחתית. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות חולה. אף אחד לא משלם לי כשאני קודח מחום במיטה. הסיפור שלי הוא סיפור של מעמד שלם שנרמס ונחמס ב-15 השנים האחרונות. הטייקונים מאיימים על הקיום שלי. אני כמו ג'וק בשבילם. מטרד מגעיל. הם מנסים לדרוך עלי או לרסס אותי. בשביל נוחי דנקנר או אילן בן-דב אני לא בן-אדם. אני צינור להעברת הכסף המעט שיש לי לחשבונות הבנק המפוצצים שלהם".

3. "אני שירה, בת 27, שני תארים, 4,000 שקל משכורת - ענייה חדשה", שירה דהאן, במכתב למערכת גלובס.

"העניים החדשים זה אני. אני מרוויחה 4,000 שקל לחודש. כשאני חושפת את זה אני בטח הורסת שידוך פוטנציאלי, כי מי רוצה באמת להיות נשוי לאחת שתלוש המשכורת שלה בקושי מכסה את שכר הדירה? שכר הדירה שלי רק עולה ועולה, וסליחה, ביבי, אני לא גרה ברוטשילד, רק ברחובות, מותר? זה נחשב חצי דרום פריפריאלי, וגם את הבית אני חולקת עם שותף, לא כי אני חסידה גדולה של חיי קומונה, סתם כי מרוויחה שכר מינימום ועוד רואה כל חודש את השורה הכי מבזה בתלוש שלי שנקראת "השלמת הכנסה".

אם לא ציינתי, אני שייכת לסקטור שיאני השכר הנמוך. אני לא מעבירה סחורה בנמל, לא מתעסקת בהון-שלטון, רק מטפלת באוכלוסיה אתיופית שלמי באמת אכפת איפה היא תקועה"..... "אנחנו העניים החדשים: עובדים במשרה מלאה, דופקים מילואים, מתנדבים מדי פעם למען עניים הישנים, אבל חיים מהיום למחר. אני שירה, וחוץ מלהכניס בכל 10 בחודש 4,000 שקל לבנק, אין לי כסף. לא הון עצמי, לא כסף נזיל לא חסכונות ולא ניירות ערך".

4. "אני המודל הקלאסי של העוני החדש", אנונימית, אונלייף

"עם מה הכנת לי סנדביץ?" שואל אותי בני בן ה-7.

"ריבה חמוד" אני מחייכת קלות. "אתה אוהב ריבה, נכון?"

הוא מסיט את מבטו הקטן, התמים עד כאב מעיניי המושפלות ובוהה בעוברת אורח הנוגסת בהנאה בורקס חם וטרי.

אני חושבת על לפני 10 שנים. לא יותר. רק 10 שנים לפני שעולמי התהפך. ימים של קפה מהביל עם שלל עוגיות מובחרות מילאו את שולחני בבוקר. מיטב האומלטים המהבילים וסלטי היוקרה התחלפו במהרה לקראת הצהריים למרקים מוקרמים ו-3 סוגי תבשילים שאם נשאר מהם משהו - לא חשתי 'רע' להשליך אותם לפח, או לתת תבנית שלמה שנותרה ללא ביקוש, לחתול רחוב מורעב.

5. הצעקה - מאיה רענן, בסלונה

אני רואה את הזעקה של "מעמד הביניים" ולראשונה אחרי הרבה זמן אני מרגישה שזועקים את הזעקה שלי. בשנים האחרונות השתייכתי למעמד הביניים, אבל התחושה שלי הייתה שכל הסובבים אותי ומחשיבים עצמם חלק מאותו "מעמד" חיים חיים אחרים- הם קונים דירות יקרות להחריד (למה שיתפתם פעולה עם המחירים האלה לעזאזל?), הם נוסעים המון לחו"ל, מבלים בלי הפסקה במסעדות, בתי קפה וצימרים, קונים לילדים בגדים ממותגים וזה בסדר, כי יש להם.

היום אני שומעת את הצעקה וקוראת את הלך הרוח והדברים נראים אחרת- לכולם קשה "לגמור את החודש", כולם נאבקים ביוקר המחיה, כולם עובדים שעות על גבי שעות על חשבון זמן משפחתי, על חשבון "זמן תרבותי", מוותרים על הפנאי שלהם, מוותרים על עצמם. נאבקים לתמרן בין עבודה וילדים ומשכנעים את עצמם שבקריירה הם מוצאים סיפוק אמיתי. האומנם?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה