גברים שמבקשים ממך להירגע

תפסיקו להגיד לי להירגע, דורשת ריקי כהן מהגברים שסובבים אותה, הסמכות שלכם נפוחה ושקרית, והמילטריזם הארכאי כבר לא עושה רושם על אף אחד

19/11/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

"גברים שמבקשים ממך להירגע", כתבה אמש האקטיביסטית הפמיניסטית ליהי יונה בסטטוס סרקאסטי בפייסבוק, והבעירה אצלי גיץ שרוחש בימים האחרונים. המלחמה היא אירוע מצויין לזכרים לממש את תפקידם הקלאסי, להוציא לאור את היכולת המובנית בג'נדר, לשים אותי ונשים היסטריות כמוני במקום, להורות לי לשמור על קור רוח, לבקש להרגיע ולהבין שיש סיכוי גדול יותר להיפגע בתאונת דרכים (נכון, אז מה?).

אתמול זה הגיע לשיא אבסורדי במיוחד, כשירדנו למקלט, הילדים, אני, השכנים, חבר של הבכור ואבא שלו שבדיוק הגיע לאסוף אותו לביתו מצויד הממ"ד. את הבום שמענו היטב מבעד שכבות הבטון, ואני, אינסטקטיבית הגבתי לזה בשיחה עם האב של החבר, בטון מרוגש קמעה, טוב, עם שמץ פאניקה:"שמעת את זה"? הבכור הסמיק והטיח בי, "את מביכה אותי אמא! אני לא מבין למה את בלחץ"! ללמדך שכבר בגיל עשר הוא הפנים את ההנחיה הגברית ההשרדותית הזו. חינוך פמיניסטי בפנטזיות שלי.

שיאים של מיליטריזם גואים מסביבנו בימים האלו, באופן טבעי להתרחשויות, וקו ישיר נמתח בין הגברים המזייפים בטלוויזיה ידענות ובטחון בצדקת דרכו של הצבא הטוב בעולם, ואפילו מחרחרים קרב ומוות לבין הנטיה הגברית הראויה לחמלה הזו, לסלק את הפחד האנושי, האלמנטרי כל כך באמצעים ברוטאלים, בהפגנת סמכות נפוחה ושקרית.

כאילו לא למדנו כבר שה'סמוך' הגברי, ה'יש להם רק כמה טילים, יומיים והם מתחננים להפסקה', או להבדיל, התחזית האומללה של קיסר המלחמה אהוד ברק לפני כשנה "אסד ייפול תוך שבועיים", דינם להתרסק אל קרקע מציאות מורכבת בהרבה, לעולם מפתיעה וכאוטית. ועדיין אנחנו ממשיכות להיות מובלות באמצעי המדיה המרכזיים וגם בחיים הפרטיים בידי מי שמשוכנעים שהכוח ועוד כוח, יפתור הכל, ושאם נציג מצג שווא של אומץ ללא חת, זה ישמש אותנו ככיפת ברזל אישית, פיזית ונפשית.

הביטו, נושאי טסטוסטרון יקרים, כל הנרטיבים האלו קרסו מזמן. אתם משמרים באופן די פתטי תרבות שאין לה זכות קיום בעולם העכשווי של משפחות מכל הסוגים וכל המינים, במציאות שבה האומה האמריקאית מעדיפה לתת ברובה את קולה לאדם שמעדיף הידברות על פני תקיפה, ובעיקר לשפה הנשית מאפשרת הרגש שכבר נתנה בכם סימנים יפים בכל תחום בחייכם.

הלעג והבוז לתושבי המרכז המבוהלים שצועקים אמהל'ה בגלל 3-4 טילים מעיד בעיקר על מביעיו, חיילי מאצ'ואיזם ארכאי, שלא מבינים שהעולם כבר לא קונה את הפסאדה הזו שלהם. כן, אני מבוהלת, לעזאזל, האזעקה מעירה בי מערבולת שדים שאינם תמיד רציונליים, החרדה לילדים שנמצאים בבית הספר והתחושות שהם חווים עם הירידה למקלט, יחד עם עוד מאות ילדים - מעוררת בי חלחלה. החיים נקלעו לטורנדו של אי שקט, שגרה מעורערת וסכנה קיומית, מי כאן לוקה בתפיסת המציאות כשהוא מבקש שנשמור על שיוויון נפש מול זה?

נכון, איבוד פרופורציה לא יעזור לי במקלט, לא מול הילדים ובטח לא יעשה רושם טוב על שכני הבניין. תושבי הדרום התרגלו - כמה איום לומר זאת - לגדל ילדים בשגרה מטווחת בתדירות גבוהה בהרבה, וגם פה, יש חרטה והכאה על חטא, כי נכשלנו בסולידריות איתם, לא הצלחנו להבין כמה החיים לאורך שנים כאלו הם בלתי נסבלים.

בפעם הבאה אני מתכוונת להביט לבן שלי בעיניים ולהודות, 'כן, אני מפחדת, ילד. אני אמא שלך, ואינני גיבורה מול טילי פאג'ר. זה לא אומר שלא אעשה הכל להגן עליך ככל יכולתי'. היכולת שלי היא להסתתר בקירות מבטון, בינתיים, עד שהגברים יחליטו לדבר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה