גארו - מותחן קיץ

עמוד ראשון (האמת שלושה), מתוך הספר החדש של לאוני סוואן, מחברת רב המכר 'גלנקיל', גארו - מותחן כבשים ועזים

08/08/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
»

תרגם מגרמנית: ארז וולק


"ואז?" שאל שה־החורף.

"ואז הכבשות־האמהות הובילו את הטלאים למקום מבטחים, הרחק מהאיש עם הכלב הקטן. והם מצאו שם... הם מצאו..." קלאוד, הכבשה הצמרירית ביותר בעדר, לא ידעה איך להמשיך.

"ערֵמת חציר!" הציעה קורדליה. קורדליה היתה כבשה מאוד אידאליסטית.

"כן, ערמת חציר, בדיוק!" אמרה קלאוד. "והכבשות־האמהות זללו, והטלאים התגלגלו בחציר – ושתקו!"

הכבשים פעו בהתלהבות. בכל פעם שהמעשייה על "שתיקת הכבשים" סופרה מחדש הוכנסו בה שינויים אחדים, ובכל פעם היא השתפרה קצת.

רֶבֶּקה הרועה קראה באוזניהם את הספר בסתיו, כשהעלים כבר הצהיבו, אבל השמש עוד היתה בשלה ובריאה ועגולה. מאז עבר הזמן, והכבשים כבר לא ידעו לומר מה בעצם הבהיל אותם כל כך בספר, בלילות הכסופים ההם של ראשית צינת הסתיו. רק מוֹפְּל דֵה וֵייל, כבש הזיכרון השמן, עדיין זכר כי בספר שקראה להם רבקה, על מדרגות קרון הרועים החמימוֹת מן השמש, כמעט לא היו טלאים – והיה מחסור איום בחציר.

הרוח הפריחה סיבי שלג בין רגליהם, השיחים העירומים שלרגלי גדר האחו נרעדו, והסיפור תם.

"זאת היתה ערמת חציר גדולה?" שאלה היידי, שעדיין היתה צעירה ולא רצתה שסיפורים ייגמרו סתם כך.

"גדולה מאוד!" אמרה קלאוד בביטחון. "גדולה כמו... כמו..."

היא הביטה סביבה וחיפשה עצמים גדולים. היידי? לא. היידי לא היתה כבשה גדולה במיוחד. מופל דה וייל היה גדול ממנה. ושמן יותר. קרון הרועים, שעמד באמצע האחו, היה גדול מכל הכבשים, ואסם החציר היה גדול אף ממנו, וגדול מכולם היה עץ האלון העתיק, שצמח בשולי היער והשיל בסתיו המון עלים חומים, מרים ומתפצפצים. זאת היתה עבודת פרך, ללחך מסביב לכל העלים האלה.

משמאלו של האחו היה המטע, ומימינו האחו של העזים. באחו של העזים לא היה שום דבר גדול. רק עזים. מאחורי שתי החלקות היה היער, זר ומלחשש והרבה יותר מדי קרוב, ומולם היתה החצר ובה אורוות ובתי מגורים, ארובות מעלות עשן ובני אדם שעושים רעש, וממש ליד החצר, קרובה ואפורה ומוצקה כדלעת, היתה הטירה. חלקת הכבשים עלתה בשיפוע קל כלפי היער, כך שהיתה להם תצפית מושלמת על הטירה.

"גדולה כמו הטירה!" קראה קלאוד בתרועת ניצחון.

הכבשים נדהמו. הטירה באמת היתה גדולה מאוד. היו לה מגדל מחודד והרבה חלונות, ובכל ערב היא הסתירה להם את השמש מוקדם מדי. ערמת חציר תהיה תחליף מבורך ביותר.

משהו נפל בחבטה. הכבשים התכווצו בבהלה.

אחר כך הם מתחו את צוואריהם בסקרנות.

משהו עף החוצה מחלון הקרון. שוב!

העדר החל לזוז. בזמן האחרון היו עפים כל מיני דברים מתוך הקרון, ומפעם לפעם היה ביניהם משהו מעניין: סיר ובו דייסה שרופה רק קצת, עציץ, עיתון. העציץ עשה להם גזים. את העיתון רק מוֹפּל טעם.

היום היה יום בכלל לא רע: מולם, בשלג, היה מוטל סוודר צמר. הסוודר של רבקה. הסוודר, בה"א הידיעה. הכבשים אהבו את הסוודר הזה יותר מכל סוודר אחר. זה היה פריט הלבוש היחידי שהם הבינו. הוא היה יפה ובצבע של כבש, עבה ופרוותי – והיה לו ריח. לא סתם ריח כבשים עמום כמו להרבה סוודרים; ריח של כבשים מסוימים. של עדר שחי על שפת הים, שליחך ירק מלוח, שהפסיע על אדמה חולית, שנשם רוחות שנשבו ובאו ממרחקים. ברחרוח מדוקדק במיוחד היה אפשר אפילו להבחין בריחם המיוחד של כמה מהכבשים. היתה שם כבשה־אם, מנוסה וחלבית, אַיִל כבד־צעד וגם אותו כבש רזה ומדובלל שבשולי העדר. היו שם שיני־הארי ושמש וקריאות שחפים ברוח.

הכבשים נשמו לקרבם את הניחוח הצמרירי של הסוודר ונאנחו. הם התגעגעו לאחו הישן שלהם באירלנד, למרחבים ולים השיש האפור, לצוקים ולחוף ולשחפים ואפילו לרוח. דבר אחד כבר היה ברור: הרוח נועדה לנדוד, וכבשים נועדו להישאר בבית.

דלת הקרון נפתחה, ורֶבֶּקה הרועה ירדה בכבדות במדרגות. שפתיה היו צרות וצעדיה קצרים וזועמים. היא הרימה את הסוודר מן השלג וקטעה באחת את עונג הרחרוח.

"עכשיו היא הגזימה!" מלמלה לעצמה במצח חרוש קמטים מדאיגים, וניערה מהסוודר פתותי שלג. "היא הגזימה! זהו, היא עפה מפה! הפעם היא עפה!"

הכבשים ידעו שלא. כל מיני דברים התעופפו החוצה מקרון הרועים, אבל לא היא. היא כמעט לא זזה בכלל, אבל כשזזה, זה היה במהירות מפתיעה. הכבשים אפילו פקפקו אם היא תעבור דרך חלון הקרון.

גם רבקה לא היתה בטוחה בזה, כנראה. היא הביטה בסוודר שבידיה ונאנחה עמוקות.

בחלון הקרון הופיעו פנים, חלקות ובהירות ומוזרות מאחורי הזכוכית החלבית, ונעצו ברבקה ובכבשים מבט של מורת רוח. רבקה לא הרימה את עיניה. הכבשים בהו בחלון מרותקות. ואז נעלמו הפנים כלעומת שבאו, ודלת הקרון נפתחה. אך איש לא יצא משם.

"הדבר המסריח הזה לא נכנס אלי הביתה!" צווח קול מתוך קרון הרועים.

רבקה נשמה עמוק.

"זה לא בית," אמרה בשלווה מאיימת. "וזה בשום אופן לא הבית שלך. זה קרון רועים. קרון הרועים שלי. והסוודר הזה לא מסריח. יש לו ריח של כבשים! זה דבר טבעי, כשהוא רטוב. גם לכבשים יש ריח של כבשים כשהם רטובים! לכבשים תמיד יש ריח של כבשים!"

"בדיוק!" פעתה מוֹד.

"בדיוק!" פעו שאר הכבשים. למוֹד היה האף הטוב ביותר בכל העדר. היא הבינה בריחות.

שתיקה מקפיאה נשבה מהקרון.

"וזה לא ריח מסריח!" סיננה רבקה. "ובכלל, הדבר היחיד שמסריח פה זה ה..."

היא השתתקה ונאנחה שוב.

"הבקבוקים שלך!" פעתה היידי.

"הפודרה שלך!" פעתה קורדליה.

"וגם העזים!" תרמה מוד את חלקה, למען השלמות.

הכבשים חשו איך השתיקה בתוך הקרון מתעבה לעננה קטנה כהה. והעננה חשבה.

"בסדר," צרחה לבסוף. "שיהיה להם ריח של כבשים, רק לא על ידי! מצדי שיעמדו מבוקר ועד ערב ויפיצו ריח של כבשים! בחוץ! אבל לא פה בפנים. פה בפנים אין לכבשים מה לחפש!"

"בדיוק!" פעה סר ריצ'פילד, האיל־המנהיג הזקן. סר ריצ'פילד צידד מאוד בסדר הטוב. השאר שתקו. הם דווקא התעניינו מאוד בעולמו הפנימי של הקרון, על כל העציצים וריחות הבישול שבו.

"רֶבָּה, באמת, קצת היגיינה!" אמר הקול, הפעם רך ואמהי.

המילה היגיינה נשמעה לא רע. משהו שהזכיר דשא ירוק, רענן וזוהר.

"היגיינה!" פעו הכבשים בהערכה. כולם חוץ מאותלו, האיל־המנהיג החדש, השחור כעורב. אותלו חי בנעוריו בגן חיות ושם זכה לראות מרחוק – ובעיקר להריח – היגיינה אחת או שתיים, והוא ידע שהיגיינה היא לא סיבה למסיבה. בכלל לא.

רבקה שמטה את זרועותיה, ואחד משרוולי הסוודר, שרק כרגע ניקתה בקפדנות מהשלג, צנח שוב ארצה. היא נראתה אבודה, קצת כמו איל צעיר שלא יודע להחליט אם עליו להימלט או לתקוף.

"לתקוף!" פעה רעמסס. רעמסס עצמו היה איל צעיר, והוא, על פי רוב, בחר להימלט.

רבקה הרכינה את מצחה, מעכה את הסוודר אל חזהּ וגדלה. היא לא היתה גדולה במיוחד. אבל כשרצתה ידעה לגדול מאוד.

לאוני סוואן הוא שם העט של המחברת, גרמנייה ילידת 1975. היא למדה פילוסופיה, פסיכולוגיה וספרות אנגלית במינכן, וחיה היום בברלין. "גלנקיל – מותחן כבשים" הוא ספרה הראשון. הספר יצא לאור לפני כשנתיים, נהיה רב מכר  מיד בצאתו, ועמד זמן רב בראש טבלאות רבי-המכר בארץ ובעולם. (בגרמניה נמכרו מעל מיליון עותקים)  ותורגם לשפות רבות (20! לא כולל עברית)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה