''בתו של סוחר המשי'' / דיינה ג'פריס / פרק 1

''בתו של סוחר המשי'' הוא ספר סוחף על סודות אפלים, יריבות בין אחיות ואהבה כנגד כל הסיכויים, המתרחש בעולם המרתק של וייטנאם הקולוניאלית, על סף שחרורה מעוּלהּ של צרפת. אנחנו מחלקות עותקים אז אל תפספסו!

29/07/2018
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

1952. האדמה בוערת תחת רגלי הצרפתים השולטים בווייטנאם. האזור שורץ מורדים שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לשים קץ לשלטון הקולוניאלי, ובכל קרן רחוב מרחרחים מרגלים בני כל הלאומים.

מאז מותה של אמה, חיה ניקול, בת-תערובת צרפתית-וייטנאמית, בצלה של סילבי, אחותה הבכורה היפהפייה והכריזמטית, בבת עינו של אביהן. בשל התערערות המצב הפוליטי האב מעביר לידיה של סילבי את השליטה בעסקי המשי של המשפחה. ניקול, לעומת זאת, מקבלת רק חנות בדי משי ישנה ונשכחת בחלק הווייטנאמי של האנוי. אף על פי כן היא בולעת את עלבונה ומטפחת את החנות, שזוכה להצלחה מפתיעה, אולם בד בבד היא נחשפת לעוולות השלטון הקולוניאלי המושחת ולמעורבות משפחתה שלה בדברים שלא ייעשו, אשר מכה אותה בתדהמה.

טראן, מראשי המורדים הווייטנאמים הידועים ביותר לשמצה, מציע לניקול דרך מילוט מושלמת לכאורה מכל צרותיה, בעוד מארק, סוחר משי אמריקאי שרמנטי ומסתורי, הוא גבר חלומותיה. אבל במי תוכל ניקול לבטוח בעולם שבו איש אינו באמת מי שהוא מתיימר להיות?

בתו של סוחר המשי הוא ספר סוחף על סודות אפלים, יריבות בין אחיות ואהבה כנגד כל הסיכויים, המתרחש בעולם המרתק של וייטנאם הקולוניאלית, על סף שחרורה מעוּלהּ של צרפת.

דיינה ג'פריס נולדה במלזיה ורוחשת אהבה רבה לדרום-מזרח אסיה. היא כותבת רומנים היסטוריים אשר מתבססים על תחקירי שטח שמהם היא נהנית מאוד. ספרה הקודם, "אשתו של מגדל התה", ראה אף הוא אור ב"ידיעות ספרים" והיה לרב-מכר בישראל ובאנגליה.

אישה עם כובע צילום יחצ

פרק 1

האנוי, וייטנאם

ניקול שאפה אל קרבה את הניחוח המשכר של פרחי הגרדניה הלבנים שריפדו את הפינה המוצלת של הגן. היא הביטה למטה מחלון חדרהּ וראתה שאביה מוודא שהכול בחוץ הוכן כיאות. הוא עדיין היה גבר נאה: שערו הכהה, המסופר למשעי והשזור חוטי כסף, שיווה לו הדרת כבוד מיוחדת. אמנם הרגיז אותה שהוא מנצל את מסיבת יום הולדתה השמונה‑עשר כדי להתפאר בגן, אך נאלצה להודות שאביה ייפה אותו מאוד. קטורת בערה בחלונות הצרפתיים של הווילה בגון הדבש, והבריכות בגינה שיקפו צבעים זוהרים משורות של פנסי נייר שנתלו על ענפיהם של שני עצי פלומריה ענקיים.

ניקול העיפה מבט אחרון במראה והתלבטה. האם לעטר את שערה השחור הארוך בפרח פוקסיה יחיד שיהלום את השמלה עם הצווארון הסיני שתפרה לכבוד היום הזה? החלק העליון של השמלה היה צמוד מאוד אל גופה הדק וכשהיא התנועעה, הסתחררה החצאית וירדה כמעט עד הרצפה. היא הקשיבה לאדית פיאף ששרה ברדיו את "המנון לאהבה", הציצה שוב החוצה מבעד לחלון והחליטה לא להשתמש בפרח. היא ראתה שסילבי אחותה פוסעת עכשיו לצד אביה, ראשיהם צמודים זה לזה, כרגיל. לרגע הרגישה ניקול זנוחה והבליעה פרץ חטוף של קנאה. היא כבר אמורה להיות רגילה לזה, עוד לפני שהיא עצמה הספיקה לצחצח שיניים ולהסתרק, אחותה כבר נראתה יפהפייה, בשערה הערמוני הגלי, בעצמות לחייה החטובות ובאפה הצרפתי הסולד, המושלם. סילבי התמירה והדקיקה ירשה את מראהו של אביהן הצרפתי, ואילו ניקול דמתה לאִמן הווייטנאמית שהלכה לעולמה מזמן, והתביישה תמיד בגון עורה הענברי. היא התעשתה, זקפה את כתפיה ויצאה מחדרה. היא לא תניח לשום דבר לקלקל לה את היום הזה.

כשעברה בחדר הגדול וגבה התקרה שהוביל אל הגן, הסתובבו מעל להבי הפליז הנוצצים של שני מאווררים שרעננו את האוויר. החדר, כמו שאר ביתם, היה מפואר ועמוס בשכיות חמדה עתיקות. מן הפתח ראתה באחת מפינות הגן את אלנה ופרַנסין, שתי חברות ותיקות מבית הספר, ממוללות במבוכה את שערותיהן. היא ניגשה אליהן, והשלוש התחבקו והתנשקו. הן פטפטו על בנים ועל הבחינות שעברו, ובינתיים הלך הגן והתמלא. כשניקול התנצלה לבסוף ועזבה אותן, היא ראתה שהאורחים הצרפתים כבר הגיעו. ובשעה שאלה עישנו ושתו, כמה מן האורחים הווייטנאמים העשירים כבר החלו להתהלך ולהפגין לראווה את בגדי המשי שלבשו. ניקול הבחינה בגבר גבוה ורחב כתפיים בחליפת פשתן בהירה מתקרב אל אחותה, ומשהו בו משך את מבטה לרגע או שניים. לאחר מכן החליקה את שערה, יישרה את כתפיה וניגשה אליהם.

סילבי נגעה בזרועו של הגבר וחייכה אליו. "תכיר את אחותי, ניקול."

הוא הושיט יד. "נעים מאוד, מארק ג'נסן. שמעתי עלייך הרבה."

היא לקחה את ידו והרימה את עיניה אל פניו, אבל התכול העז של עיניו הפתיע אותה, והיא נאלצה להסב את מבטה.

"מארק בא מניו יורק. הכרנו כשהייתי שם," אמרה סילבי. "הוא מטייל בכל העולם."

"אז היום יום ההולדת שלך, נכון?" אמר וחייך אל ניקול.

ניקול בלעה רוק ועשתה מאמץ למצוא את קולה, אבל למזלה סילבי דיברה. "אני חייבת להחליף מילה עם מישהי." היא נופפה אל אישה גוצה שעמדה בצד השני של הגן, פנתה אל מארק, נגעה בידו, הצטחקה ואמרה, "אני כבר חוזרת. ניקול תטפל בך."

מארק חייך בנימוס. לרגע אחד דימתה ניקול שהאוויר דליל מדי ונשימתה בגדה בה. היא העבירה את משקלה מרגל לרגל, הרימה אליו את עיניה במבט יציב והשתדלה לא לעפעף יותר מדי. עיניו היו בגוון של ספירים ושיזפונו הבליט את הברק שלהן.

"אז זהו," אמרה כעבור רגע.

הוא לא דיבר, אבל המשיך להביט בה.

לפתע נתקפה ביישנות ונגעה בסנטרה. אולי יש לה משהו על הפנים?

"לא תיארתי לעצמי שאת יפה כל כך," הוא אמר.

"אה, אני לא משהו," אמרה במבוכה. אבל למה הוא ציפה, ולמה הוא ציפה למשהו בכלל?

"סילבי דיברה עלייך כשהיינו בארצות הברית."

סבך מחשבותיה הותר לאטו. ברור שסילבי דיברה עליה. זה אך טבעי שמי שנמצא רחוק מהבית מספר על משפחתו.

היא חייכה. "אז אתה יודע שאני הכבשה השחורה."

הוא הסיט קווצת שיער שצנחה שוב ושוב אל עינו הימנית. "את באמת מזכירה לי שריפה ואוהל."

הקִנטור העדין העלה חיש מהר את ידה של ניקול אל פיה. "אלוהים, לא! אל תגיד לי שהיא סיפרה לך על זה!"

הוא צחק.

"הייתי רק בת שלוש‑עשרה, וזה קרה לא בכוונה. אבל זה לא הוגן, אתה כבר שמעת סיפורים עלי, ואני לא יודעת עליך כלום."

היא הרגישה מעין דחף פתאומי לגעת בו. הוא הושיט יד, כאילו גם הוא הרגיש בו, אבל התחוור לה שהוא רק מצביע לכיוון הבר. "בואי ניקח שמפניה ואולי תיקחי אותי לסיור? אני אספר לך כל מה שתרצי לדעת."

כשהחלו ללכת, רפתה מעט אחיזתה של אותה דריכות פנימית שהרגישה מאז הוצגה לפניו, אך מכיוון שכל גובהה היה 157 סנטימטרים, היא הרגישה קטנטנה לצדו והצטערה שלא נעלה נעליים שעקביהן גבוהים יותר.

מלצר בחליפה לבנה התקרב אליהם עם מגש. מארק לקח שני גביעים ונתן את שניהם לניקול. "אפשר לעשן?"

היא הנהנה. "אתה לא נשמע מניו יורק."

הוא הוציא חפיסת סיגריות צ'סטרפילד, הצית סיגריה אחת והושיט יד אל גביע. אצבעותיהם התחככו, וניקול הרגישה רטט עז עולה בזרועה החשופה.

"כי אני לא מניו יורק במקור. לאבא שלי יש משק חלב קטן במיין. שם גדלתי."

"ולמה עזבת אותו?"

"צמא להרפתקאות, הייתי אומר. אחרי שאמא שלי מתה, אבי השתדל מאוד, אבל זה לא היה אותו הדבר."

נעימת קולו השתנתה והיא זיהתה את העצב שהיה כבוש בו. "גם אמא שלי מתה," אמרה.

הוא הנהן. "סילבי סיפרה לי."

לרגע השתררה שתיקה.

הוא שוב נאנח וחייך, כאילו נזכר. "עשיתי את כל הדברים הרגילים שעושים ילדי כפר - דיג, ציד - אבל השיגעון שלי היה אופנועים. מרוצים במסלולי עפר. ככל שהמסלול היה מסוכן יותר, ככה אהבתי את זה יותר."

"ולא נפצעת?"

הוא צחק. "הרבה פעמים! אבל אף פעם לא קשה מדי. פה ושם קרסול נשבר, כמה צלעות נסדקו."

היא עמדה די קרוב אליו והריחה מעין חמימות מתובלת שנדפה ממנו. משהו בו שימח אותה, והיא סבה הצדה מעט והרימה את מבטה אל השמים זרועי הכוכבים, הקשיבה לצרצור הציקדות ולציפורי הלילה שרפרפו בעצים. מארק התרחק צעד אחד, והיא ראתה שבגלל קומתו הגבוהה יש לו מין הליכה רפוית גפיים, כמו שרואים בסרטים האמריקאיים, הליכה נינוחה ששידרה רוגע וביטחון עצמי.

"אומרים שמאי הוא החודש האחרון של האביב בהאנוי, אבל הערב חם וכבר יש הרגשה של קיץ. אתה מעדיף להיכנס הביתה?"

"בערב כזה?"

היא היתה משולהבת וצחקה. מישהו הדליק את הפנסים, ואור הלהבות הבהב על פניו ועל שערו הקצר והמסולסל, שיער חום בהיר שעכשיו כמו נמשח בזהב.

"איפה אתה מתאכסן?"

"במלון מטרופול, בשדירות אנרי ריווייר."

באותו הרגע שבה סילבי ומשכה אותו משם. אחרי שמארק הלך הרגישה ניקול בהיעדרו, ולמרות כל האורחים ששוטטו בגן הוא נראה לה עתה ריק. היא נזכרה באחת האמרות החביבות על ליסה, הטבחית שלהם: קוֹ קוֹנג מאי סאט קוֹ נאי נן קים - אם מלטשים פיסת ברזל עוד ועוד, אפשר לעשות ממנה סיכה. אף על פי שליסה היתה צרפתייה, בשווקים היא הסתדרה יפה בווייטנאמית והיתה גאה באמרות הכנף הווייטנאמיות שידעה לצטט. אולי הגיע הזמן שאלטש קצת את עצמי, חשבה ניקול כשהחלה התזמורת לנגן. והגיע גם הזמן לרקוד, לרקוד, לרקוד.

 רוצות עותק מהספר "בתו של סוחר המשי"? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה