בשפה של נשים

הפסיכותרפיסטית ענת גור מאמינה שלנשים יש פסיכולוגיה אחרת מגברים, וכדי לטפל בהן צריך לדבר בשפה הפסיכולוגית שלהן. אז היא הקימה מרחב טיפולי שמדבר בשפה הזו

13/10/2010
בילי מוסקונה-לרמן קבלו עדכונים מבילי
  • בדואר
  • RSS
» אמהות רואות בבת שלהן שלוחה נרקיסיסטית של עצמן

החודש פתחה הפסיכותרפיסטית ענת גור מרכז טיפול לנשים בתל אביב. ולמה זה בכלל חשוב שיהיה מרכז שמנסח את עצמו כמיועד לנשים? הרי למרות שאנחנו תופסות את עצמינו כמשכילות, נאורות, פמיניסטיות, אימהיות, קרייריסטיות ומה לא, אנחנו נלחמות כל רגע ובכל הכוח להיות שייכות לקבוצת העילית המצליחה והנחשבת – קבוצת הגברים. שהרי הזן הזכרי הוא אמת המידה, הסטנדרט. הגברים מיצרים את התרבות, ומי מאיתנו שמצליחה לחיות בסטנדרט שהם מציבים, היא האחת שתצליח. שתתקבל למועדון החברים. ותאמינו לי חברות, עברתי את המסלול הזה על בשרי.

יש פסיכולוגיה נשית

ענת גור היא פסיכותרפיסטית שהקימה ויזמה הרבה דברים בחייה. אנחנו יושבות אחת מול השנייה וגם לי לא קל איתה, עם מה שהיא מייצגת ועם מה שהיא חותרת אליו. ורק אחרי שהלכה, הבנתי שהיא מגלמת את מה שהיא מאמינה בו וחותרת אליו בכל המעשים שלה כמטפלת. היא עצמה מדברת בשפה אחרת. הדיאלוג שהיא מציעה לא מתנסח במשפטים חד משמעיים וסימני קריאה בסופם, היא לא מכווצת את הטון למנגינות נחרצות או פקודתיות, לא מגייסת את הטון של היודעת או מביאת הגאולה. היא מנמקת את ההצעה שלה לדיאלוג במבנה מחשבתי שלם, שכובש את הלב והשכל בהיגיון שלו, ומשקף כמה רחוק אנחנו נאלצות ללכת מעצמנו כדי להתנהל במרחבים שכל כך זרים לסוג הדם שלנו כנשים.

לנשים, אומרת גור, יש פסיכולוגיה אחרת מגברים, וכדי לטפל בהן צריך לדבר בשפה הפסיכולוגית שלהן, כי השפה היא הביטוי הסימבולי של הנפש. את המשפטים האלה, שכבר שמענו מהתיאורטיקניות קרול גיליגן, לוס אירגראי וג'וליה קריסטבה, מתרגמת גור לשפה של טיפול פסיכולוגי, בתוך מרחב שכולו מיועד לנשים, וגם לוקח בחשבון את מצבן הכלכלי (250 שקלים לטיפול). ואם תרצו לדעת איך הגענו לחיות במרחבים שבהם אנחנו כל כך מנוכרות לעצמנו – לכו, אומרת גור, לזיגמונד פרויד.

כל הזמן משהו אצלנו חסר

פרויד, שהיה גאון אבל גם סקסיסט גדול, הציב מבנה מחשבתי שמשמש עד היום אבן בסיס לחשיבה תרבותית וחברתית, מבנה שמקטין, מגמד ומפלה נשים. הוא אמר דבר פשוט: בגיל שלוש בנים מגלים שיש להם פניס, והחרדה שאבא יסרס אותם בונה את הסופר אגו. לבנות אין פניס, מה שיש להן הוא תסביך סירוס וקנאת הפין, והדרך היחידה שלהן לפצות על הקנאה הזאת היא ללדת ילדים, במיוחד זכרים. פרויד לא בחר להגיד שלנשים יש שחלות ורחם ולגברים יש פניס. פרויד בחר להגיד שלגברים יש פניס ולנשים אין, כלומר משוואת בסיס שנשים נמצאות בה כ'חסרות'. וכיוון שאותו סופר אגו, שאחראי על המצפון והמוסר, מקורו בפניס, אין לנשים חרדת סרוס, לא מתפתח אצלן סופר אגו, ולכן הן גם פחות מפותחות מהבחינה המוסרית.

ומהנקודה הזאת כתבה התיאורטיקנית האמריקאית קרול גיליגן את הטקסט הנפלא 'בקול שונה', בו היא מצביעה על תוצאות מחקר של קבוצת חוקרים מהרווארד שהציגו נשים כפחות מוסריות מגברים, ומסבירה איך הפרמטרים של המחקר לא לוקחים בחשבון את המנגנון הפסיכולוגי או המערכת המוסרית של הנשים. קני המידה המוסריים של נשים, מסבירה גיליגן, הם תמיד ביחס לאחר, ואמת המידה הזאת לא נלקחת כקטגוריה במחקר הגברי ומכאן שנשים יוצאות פחות מוסריות מגברים. וכאשר אנחנו נמדדות לפי מערכות ערכים שלא מתאימות לנו, כל הזמן משהו אצלנו 'לא בסדר', משהו תמיד חסר.

אצל נשים הגוף מדבר

אנחנו רזות מדי, שמנות מדי, רגישות מדי, דברניות מדי, דאגניות מדי, עצלניות, נצלניות, מרושעות, מרירות, פתייניות, מסרסות – לכל התכונות האלה שמיוחסות בשיח היומיומי בגלוי או בסמוי, לנשים, ובנוסף האפלייה הכלכלית בשכר ובשוק העבודה, ובנוסף המטלה הבודדה והקשה של תחזוק המשפחה, יש תוצאות חד משמעיות של מחירים נפשיים. נשים סובלות פי שניים מגברים מדיכאון, הפרעות אכילה ותחושה של חוסר משמעות. הן מותקפות הרבה יותר מגברים ברמה גופנית, עוברות אביוז מיני, מתלוננות יותר מגברים על בעיות בריאות, וקשורות בטבורן לטראומות של ילדות.

"האלימות היא גברית במהותה", אומרת גור. "רק פחות מ- 2% מכלל האסירים בישראל הן נשים. לגברים יש ניקוזים לגיטימיים בצורת כעס. נשים מפנות את הכעס פנימה, כי כשהן מפנות את הכעס שלהן החוצה הן מקבלות ביקורת חברתית על היותן תוקפניות ואגרסיביות.

אצל נשים, הגוף מדבר. קשה להן להגיד- אני מרגישה ריקנות, קשה לי, במקום זאת הן אומרות- עליתי שני קילו. נשים מדברות את המצוקה שלהן דרך האוכל, וכשמטופלת אומרת- עליתי במשקל, אני אומרת- בואי נסתכל על המצוקה. המרכז שלנו מדבר עם נשים בשפתן, ואחד הדברים שאנחנו יודעים היום בוודאות הוא, שכשאת לא מגשימה את הפוטנציאל שלך את מדוכאת. זאת תקופה מבלבלת, כיוון שמצד אחד התפקידים שלנו לכאורה התרחבו, יחד עם זה מספיק להסתכל על כתבה שהתפרסמה בידיעות אחרונות שבה מראיינת דנה ספקטור נערות בנות 14 שיש עליהן לחצים חברתיים עצומים, במובן של מיניות מוקדמת ולא בשלה. היום, כדי להיות מקובלת את צריכה לתת סקס לבנים. כמו שאמרה אותה ילדה בת 14: 'מזמינים אותך כמו פיצה'".

הכאב העצום בין אמהות לבנות

בהבדל מטיפול מסורתי שבו המטפל הוא בעל הכוח, מרכז הטיפול לנשים מציע מרחב שבו למטפלת ולמטופלת יש קול שווה. מערכת היחסים בתוך חדר הטיפולים היא מנוף לשינוי, והיא אמורה לספק חוויה מתקנת ומרפאת גם למערכת יחסים בין אמהות לבנות, ששם כלואים כאבים עצומים. יש היום הבנה תיאורטית וקלינית שאמהות מעבירות באופן לא מודע את הדיכוי לבנות שלהן, מאחר שהאימא עצמה גדלה כילדה שלא קיבלה מספיק הזנה רגשית.

סוזי אורבך, מומחית להפרעות אכילה, אומרת שהאמהות שלנו מחנכות אותנו להיות 'אנטנה רגשית' ולהיענות לצרכים של אחרים, תוך כדי התעלמות מהצרכים שלנו. היא גם טוענת שאמהות רואות בבת שלהן שלוחה נרקיסיסטית של עצמן, ומהמקום הזה האם מאוד מתקשה להזין רגשית את הבת שלה. ולבנות יש כעס גדול על האמהות כי הן הורישו להן את סטטוס 'האזרח דרגה שנייה'. יש סתירה בין הכוח של נשים כאימהות לבין חוסר הכוח החברתי שיש לנשים, ובנות גדלות בתוך הקונפליקטים האלה ובעצם שואלות את האמהות: איך לא נלחמת יותר חזק למענך ולמעני?

אסטרטגיות הישרדות לא מוצלחות

הפסיכולוגיה המסורתית לא מכירה בדיכאון כתוצאה ישירה של הדיכוי וההגבלות שיש על נשים, אלא מחנכת אותן להסתגל למצב. במרכז משתדלים גם לא לתייג הפרעות נפשיות שיש לנשים לפתולוגיות או סטיגמות, אלא לראות בהתנהגויות כאלה או אחרות אסטרטגיות הישרדות לא מאוד מוצלחות, ולסייע למצוא דרכים יעילות יותר להתמודדות עם הבעיות.

המרכז מטפל בכל תחומי החיים של נשים וגם של גברים, דיכאון, דיכאון לאחר לידה, לחצים של שילוב אמהוּת וקריירה, קשיים סביב מעברים בחיים וגם בהפרעות אכילה, אביוז מיני, מסלול לטיפול בנוער הומו לסבי, קבוצות וסדנאות לאמהות ובנות, מסלול ייעוץ להורי מתבגרות. בנוסף, משמש המרכז גם מרכז ידע לאנשי מקצוע המעוניינים ללמוד את הפסיכולוגיה של נשים ונערות ודרכי טיפול מותאמות.

את הכתבה במלואה תמצאו בבלוג של בילי מוסקונה-לרמן

צילום: remuz [Jack The Ripper], פליקר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית מיכל איסט-אלון 14/10/2010

    איזה כיף לשמוע על מקום כזה, סוף סוף!

  • תמונה אישית חגית 02/05/2011

    זה חשוב כל-כך שיש מרחב כזה, שיכול להכיל נשים עם כל מה שהן מביאות בגוף, ברוח, ובנפש. אני הולכת לטיפול אצל אישה מקסימה שהקימה את עמותת אמהות ללא אמהות וגם במרחב הטיפולי הזה יכולות נשים כמוני לקבל את ההבנה והרגישות שלהן הן זקוקות כדי להתמודד ולחיות בבריאות ושמחה כנשים ואמהות. כן תרבנה יוזמות מבורכות כאלה. תודהעל השיתוף.

בחזרה למעלה