בשבוע שעבר חטפתי מכות

רותם אילן ניסתה להלחם נגד גירוש משפחות לסודן, שם יחיו בלי רפואה, מים ומזון - ומצאה את עצמה זרוקה על הכביש

12/08/2012
רותם אילן קבלו עדכונים מרותם
  • RSS
» אגרוף לבטן ולנפש. אילן

בשבוע שעבר חטפתי מכות. זה לא קרה על הכביש. גם לא בהפגנה. זה לא קרה משום שהערתי למישהו הערה שלא מצאה חן בעיניו. חטפתי מכות רק משום שהחזקתי שלט נגד הגירוש.

עמדתי בתחנה המרכזית עם המשפחות שעלו על טיסת הגירוש האחרונה לדרום סודן. הבחור וחבריו שהגיעו כדי להציק למשפחות המגורשות, לא אהבו את השלט שהחזקתי נגד אלי ישי. ביקשתי שילכו, הסברתי להם שאין למי להציק, אלה משפחות שנמצאות בדרכן לשדה התעופה. בתמורה, קיבלתי דחיפה כה עוצמתית שנפלתי על הרצפה, כולל אגרוף לבטן. לאחר מכן ניסיתי לצלם אותו ואת חבריו, ולכן הוא לקח את הפלאפון מידי וזרק אותו בכוח על הרצפה. אחרי זה מספרים לי שהתחילה תגרה בינינו בה חלק מחברי הוכו גם הם. פקח עוז שנכח במקום, החליט שהמעשה הנכון באותו הרגע זה לצלם רק אותי, ולגשת לבחור להציע לו עזרה להתלונן נגדי. כן, אלה האנשים הרגישים שאחראים על גירוש המשפחות.

בשלב מסוים חבריו אמרו לו לברוח. ניסתי לרדוף אחריו מחוץ לתחנה המרכזית כדי למנוע ממנו לברוח עד בוא המשטרה, חבריו שעמדו בחוץ חסמו את דרכי כדי שהוא יוכל להימלט. הם החלו להקיף אותי ואת חבריי ולצעוק אמירות שכללו כמובן כל שילוב אפשרי בין המילים "זין" "כושי" "סודני" ו"זונה". כאשר המשטרה הגיעה, חברה שלי אמרה לשוטרים שחברות הגברים מטרידה אותה באמירות דומות, שאלו אותה מדוע היא "מלבה" את המצב.

אני רותחת על הגבר שדחף אותי ונתן לי אגרוף. אני זועמת על כך שזרק את הפלאפון שלי על הרצפה כי ניסיתי לצלם אותו. אני רוצה לשנוא ולהאשים אותו ורק אותו. אבל לצערי, זה יהפוך את האירוע כולו להרבה יותר פשוט, כאשר המציאות מורכבת הרבה יותר. מישהו, שם למעלה - ואין הכוונה ליושבת במרומים - אותת לגבר הזה במילים ברורות מאוד כי אפשר ואולי אפילו רצוי להכות פעילה למען זכויות עובדים זרים. מישהו שידר לו שדמם של פעילי זכויות אדם מותר. כששורפים דירות של בני אדם, רק בשל מוצאם, מדוע אני מתפלאה כשזה מגיע גם אלי? כאשר במדינת ישראל אנשים מותקפים בשל צבע עורם וילדים איתם אני עובדת מדווחים על הטרדות והצקות ברחוב- האצבע לא יכולה להיות מופנית כלפי אותו גבר אלים וחבריו שעזרו לו.

השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא, מי נתן לו את הלגיטימציה לחשוב שמותר להכות פעילה? אולי זו האמירה על כך שכל האפריקאים הם סרטן? אולי האשמים הם אלה הטוענים שבגלל פעילי זכויות מהגרים נשים נאנסות? אולי זה תוצר השיח שהובילו נבחרי הציבור הגורם לנו לראות בבני אדם "איום דמוגרפי" ומונע מאיתנו את היכולת להביט מבעד לעור השחור ולהבין כי מולנו ניצב בן אדם. כך או כך, התוצאות הן בשטח. בעבר כאשר ספרתי לאנשים שאני מתנדבת עם ילדי עובדים זרים, התגובה הרווחת הייתה ״כל הכבוד". כיום? כיום אני צריכה לומר תודה אם לא מקללים אותי או שולחים לי מייל נאצה. מתי התמיכה במי שאינו יהודי הפכה לחטא? מתי הפכה האמירה "עניי עירך קודמים" למצומצמת כל כך תוך שהיא מתעלמת מרבים המתגוררים בעירנו, כאלה שדתם או צבע עורם שונה? אלי ישי ובנימין נתניהו מנסים לשדר לנו שהם דואגים לצביון היהודי של מדינת ישראל. אם אכן כך הרשו לי לשאול אתכם בשיא הרצינות - איזה ערך יש ליהדות, אם היא לא כוללת בתוכה מוסר וחמלה? שמא מדובר כאן בטריק נוסף של נבחרי הציבור המנסים לזרוק לחלל האוויר את מילת הקסם "מאזן דמוגרפי" שמגלמת בתוכה את פחד ההישרדות הבסיסי של המדינה הזו. טריק של אלי ישי שכל רצונו להסית את תשומת לבנו מן העובדה כי הוא עצמו מביא ארצה את מרבית העובדים הזרים והוא יחד עם ראש הממשלה מגרשים ילדים שנולדו וגדלו כאן כל חייהם, במקום לגרש את קבלני כח האדם שעושים הון על גב הציבור בכלל והעובדים הזרים בפרט. גירוש של כמה מאות ילדים שנולדו בתקופה בה מדינת ישראל איפשרה להם לחיות ולהתחנך כאן, לא מהווה תחליף לגיבוש מדיניות הגירה סדורה וברורה למדינת ישראל.

כולנו בובות במשחק של בעלי הון ונבחרי ציבור, שכבר שנים תושבי שכונות דרום העיר לא מעניינים אותם. לא מבקש המקלט, לא מהגרת העבודה, אבל גם לא התושבת הותיקה שרואה שנה אחר שנה כיצד מתעלמים משכונתה. הרי ברגע שהם יוכלו, את כולם יחדיו הם יעיפו מהאזור, ובמקומם יקומו מגדלים גבוהים. מגדלים שממרום קומתם האחרונה, לא רואים את הסבל והמצוקה שברחובות. כמו שכבר שנים רבות הם לא רואים זאת.

אז כן, המכות כאבו לי. אבל יותר מכך כאב לי המצב. כי מה שקרה לי שלשום הוא רק סימפטום של המחלה. מחלת שנאת הזר. שנאה כל כך עזה עד כדי כך שרבים לקו בעיוורון ואינם מסוגלים לראות בני אדם מול עיניהם אלא רק גוש של זרים נטולי פנים, גוש אחיד ומפחיד. שנאה שגורמת לאנשים לבצע מעשים שהדעת אינה סובלת. למשל להחזיר ביודעין ילדות לידי אב שמתעלל בהן כדי לגרשם יחדיו מישראל. להתעלם מתחינותיהן לעזרה ולגרשן למקום בו אין רווחה, שלא לדבר על רפואה, מים ומספיק מזון.

ריגש אותי לראות שרבים כל כך כאבו את כאבי. גיליתי המון חמלה ודאגה. אך לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, ומה אם הייתי בעלת עיניים מלוכסנות? או עור יותר כהה? מה אם הייתי ערביה? מזרחית? אתיופית? מהגרת? פליטה? כי כל כך הרבה אנשים במדינה הזו מופלים על בסיס יומי רק בשל מוצאם.

בשבוע שעבר חטפתי מכות. אבל הכאב הפיזי הוא לא הכאב האמיתי שלי. הכאב האמיתי הוא על דמותה של החברה בישראל כיום. הגוף שלי לא נשבר, הנפש לעומת זאת, קצת פצועה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה