ברוכים הבאים למוסד הסגור: חדרי הקריוקי של "פלאג אין"

הדס בשן חיה ונושמת קריוקי, אבל גם היא לא ציפתה לערב הפרוע שחוותה בחדרים הפרטיים של "פלאג אין". אבל למה היא וחברותיה שרות רק שירים של נשים ננטשות?

03/10/2013
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS

קיבלתי כל מיני תארים מקצועיים במהלך חיי, אבל אני חושבת שמעולם לא הרגשתי גאה כמו כשאשת יחסי הציבור שהזמינה אותי לחדרים של פלאג אין, ציינה שאני "מעצבת דעה בתחום הקריוקי". באותו רגע ידעתי שהגעתי למשהו בחיים. עיתונות זה נחמד, אבל הכרה פומבית בפועלך רב השנים בתחום השירה השיכורה, זה מה שבאמת רציתי לקבל. מדוע אני כל כך אובססיבית לקריוקי, לא אדע, אבל יש דברים שפשוט נקשרים אל סיפור חייך, ואצלי זה קרה מהרגע בו ראיתי את בילי קריסטל מזייף לתוך מכונה ב"כשהארי פגש את סאלי". בסוף תהיה לי אחת כזו בבית, אני יודעת, במקום מכונת חמצן.

את מסיבת הקריוקי הראשונה שלי אירחתי לפני עשר שנים בבר תל אביבי, לכבוד יום הולדתי . זו לא הייתה אופרציה קלה: צריך היה למצוא מקום שיארח מפעיל חיצוני, אחד שיגיע עם הציוד שלו, וידע להפעיל קהל סקפטי. הרבה חברים פתחו עיניים על היציאה הלא קולית לכאורה הזו, אבל אני ידעתי שכולם עוד ידרכו זה על זה בדרך למיקרופון, וכך היה כמובן. מאז ערכתי עוד כמה מסיבות שכאלה ביום הולדתי, זול זה לא היה, אבל תמיד היה שמח באופן קיצוני, מטופש, אותנטי, מגבש ומרגש.

במקביל, התחילה אופנה של ערבי קריוקי אלטרנטיבי ואדג'י בכל מיני פינות בתל אביב, שהשיא שלהן היה המסיבות של "קיק אס קריוקי" פעמיים בחודש באוזן בר, קריוקי מושקע ומקסים של שירים טובים במיוחד, ורק באנגלית. בשנים האחרונות אופנת מסיבות הביתיות התחילה לצבור תאוצה, עד שאפילו היה צריך לחוקק חוק נגדן, אבל תחום אחד נותר די חלש בישראל: מועדוני קריוקי רגילים. לצאת, סתם ככה, בכל יום נתון למקום שבו אפשר לשיר בכיף, מעולם לא הייתה אופציה אמיתית בישראל. בברים הבודדים שהשקיעו בערבי קריוקי קבועים, זה תמיד היה רועש, גדוש ונמוך; והיה צריך לחכות שעות רבות עד שיורשה לך לעלות לשיר.

כל ההקדמה הזו הגיעה כדי להכין אתכם לכך שנפל דבר בישראל: "פלאג אין" מציגה את הדור החדש של הקריוקי, חדרי שירה פרטיים. לא עוד מסיבות המוניות, לא עוד הפקות מסורבלות - האבולוציה לוקחת אותנו היישר אל המקור, אל הנהוג במקומות הפרועים ביותר ביפן, בהם אנשי עסקים שותים ומזייפים עמוק אל תוך השעות הקטנות של הבוקר. מובן שהתלהבתי מההזמנה, תזמנתי אותה ליום הולדתי שחל לאחרונה, העמסתי את חברי הטוב שחולק איתי יום הולדת אמיר קמינר, וגם את בטן החודש השביעי שלי, את תחיה, ענבל וט' המסתורית (שביקשה להישאר בגדר אות). הקונספט שלנו היה ברור: ערב בנות שגדלו על שירי שנות ה-70 וה-80, משוכנעות שהן מדונה או לפחות סינדי לאופר, ואין להן מה להפסיד.

מיד כשהגענו ל"פלאג אין" הבנו שעומד להיות לנו ערב פסיכדלי במיוחד. בשולחן הכניסה שולחים אותך לאחד מהחדרים האטומים המפוזרים סביב. השקט המופתי, לא מייצג בדבר את מה שקורה מסביב, חדרים מלאים באנשים צעירים מאיתנו, שעושים רעש מאחורי דלתות אטומות. הובלנו לחדר שלנו והדלת נסגרה מאחור. אמאל'ה. ככה, באור הרגיל, עם ספות ורודות ומסך ענק מול העיניים, זה נראה כמו חדר במוסד סגור, קלסטרופובי ומלחיץ. המארחת הראתה לנו שאפשר לשלוט בתאורה, להפוך אותה לכחולה, אדומה, מנצנצת בשלל טכניקות - האם זה ירגיע אותנו או רק ילחיץ יותר?

החדר הזה מיועד לכ-7 חוגגים, ויש גם חדרים יותר גדולים, עד לחדר הגדול והרציני של 100 איש. בסך הכל, ב"פלאג אין" יש 18 חדרים - מדהים לחשוב איך גם בתפוסה מלאה של המקום, מבחוץ יהיה שקט מופתי. לכאן לא יגיעו השכנים להתלונן. וזה כל הקטע של "פלאג אין" - החדרים אמנם מחניקים משהו ומדי פעם כדאי לצאת לשאוף אוויר, אבל בתמורה תקבלו סאונד נדיר במחוזותנו ופרטיות מוחלטת בזמן השירה. אתה שר לחברים שלך ולהם בלבד, זוכה לקבל את החוויה החברתית הכיפית ונטולת הציניות שהינה קריוקי, מבלי לחוש רגע של בושה.

 

בעודנו מנסים לפענח את מערכת הקריוקי שאותה נפעיל בעצמנו, שברנו את הקרח עם המקום בעזרת אוכל ושתייה לרוב, שבכולם שלטה האיכות והכיפיות. בין שיר לשיר אפשר לנשנש הברקות כמו קלחי תירס משודרגים בגריל (36 שקל), סוכריות גבינת סנט מור על מקל (32 שקל), המבורגרים קטנים (44 שקל) ולקינוח, המנה הטובה ביותר לטעמי - צ'רוס עם סוכר וקינמון ברוטב שוקולד משגע (52 שקל). האוכל לא זול כלל וכלל, אך בהחלט יפה ומושקע. אני מניחה שזה חלק מהמיתוג של המקום שלא רצה להיות מזוהה עם בירה וצ'יפס.

מחיר הקריוקי עצמו, אגב, 60 שקל לאדם לשלש שעות. סביר ביותר, עבור מה שאנחנו עומדים לעבור.

כל קבוצה מקבלת איי-פאד, שבו אפשר לדפדף בין ז'אנרים, שירים ואמנים; וכל משתתף יכול להוסיף לפלייליסט של הערב שירים כראות עיניו, ולשיר כשהם מופיעים על המסך. סוף סוף, הקץ לרודנות של מפעילי הקריוקי - אצלנו, האיי פאד עבר ידיים בלי בעיה, כולם הסתדרו איתו בקלות, ולכולנו היו הזדמנויות חוזרות ונשנות לשיר. את הפלייליסט אפשר להכין עוד בבית, אגב, אך אין כמו החוויה בזמן אמת. בעיקר, התפעלתי מהרפרטואר המפואר. מה שהיה לי חסר עד היום בכל שנות הקריוקי הציוני שלי, הוא שירים שלא בהכרח מגיעים מהשפיץ של המיינסטרים. למה הכל צריך להיות שלמה ארצי וצביקה פיק? ומי בכלל אמר שכולם רוצים לשיר קריוקי בעברית? אנחנו, למשל, גילינו שהרבה יותר מתחשק לנו לשיר פופ לועזי מאשר ערב גיבוש של שירי ארץ ישראל. יש כאן מכל וכל, וכדאי להעזר בהצעות של המערכת עצמה - או במקרה שלנו, לדפדף בתוך קטגוריית "מסיבת רווקות", שלמרות שאף אחת מאיתנו לא מתחתנת בקרוב, התאימה לנו בצורה מפחידה ממש.

המוזיקה מלווה בטקסט על מסך הטלוויזיה, כנהוג בז'אנר - אבל איזו הקלה, הפעם לא מופיעים בקטעי הקישור דוגמנים שמסתובבים בקניון בראשון לציון וקונים אחד לשני דובי. מעולם לא הבנתי את הקונספט הזול של קטעי הוידאו הישראלים בקריוקי, ואני שמחה להפרד מהם. העדרם מהמסך בהחלט הוסיף סטייל לערב שלנו.

מהרגע שהתחלנו לשיר, לא יכולנו להפסיק ולא היינו צריכים. אחד אחרי השני, הפתענו את עצמנו בכמויות הפאתוס שיוצאות מאיתנו בסיטואציה כזו. אני התעוותתי ועינטזתי ב"רוק סתם" של מיכל אמדורסקי, תחיה נתנה פרשנות פולק-רוק ל"פייבוריט מיסטייק" של שריל קרואו, ט' פשוט הדהימה אותנו עם "גלוריה" המפואר, ענבל טענה חזור וטעון ש"חופשי זה לגמרי לבד", קמינר לא השאיר עין אחת יבשה עם "נוצה ברוח" של ריטה, ולפני שהספקתי לשאול מדוע זה אנחנו בוחרים רק בשירים של נשים נטושות, כולנו  התאחדנו יחד למקהלה הטראגית ביותר  שאפשר, לצלילי TOTAL ECLIPSE OF THE HEART. מסוג הרגעים שבהם אמרנו תודה שמדובר בחדרים דיסקרטיים, בהם אפשר לזרוק את הפאסון מהחלון שלא קיים.

עשרות שירים שרנו בערב ההוא. הזמן עבר בלי ששמנו לב. יצאנו, נכנסנו, נשמנו, הזענו, שרנו שלושה שירים של מדונה ברצף, מצאנו אפילו את סטיבי וונדר אהובנו ואת להקת סופט סל הנערצת, נתנו ביצוע ל"שקט שנשאר" של שירי מיימון שמשאיר אבק ל"פרלמנט", צעקנו זו על זו "נאיבית שכמותך", פלירטטנו עם קצת שרית חדד אבל לא נכנענו למזרחית. כל שיר שהתחשק לנו היה בנמצא, משהו שמעולם לא קרה לי בעבר בחווית קריוקי, בטח לא כזו נגישה וקלה. כשבכל זאת, מדי פעם התעוררו בעיות טכניות - הצוות החביב שחיכה לנו מחוץ לדלת, מיהר לעזור ופתר את הבעיה.

הייתי שמחה לסכם בכך שאת הרגעים המביכים ביותר ניקח איתנו לקבר - אבל אחת מאיתנו, ענבל שמה, לא יודעת בושה, והיא ביקשה לתעד לדורות הבאים. היא השתמשה בפונקציית ההקלטה שהמערכת מאפשרת, כאשר מצלמות בקיר מתעדות את הביצועים לבחירתה (ממש כמו באח הגדול!), מתוכם בחרה חמישה ביצועים קבוצתיים שהועלו עבורה על דיסק אותו לקחה למזכרת, תמורת 25 שקלים. מי ידע שזה מחירו של הכבוד העצמי שלנו.

כמובן ששבוע אחרי, איש מאיתנו עוד לא העז להסתכל על התוצאה. יש דברים שצריכים להישאר במוסד הסגור.

פלאג אין, הברזל 1, רמת החיל, תל אביב




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה