''בקצה עולם'' / קתרין פולאן / פרק 1

הספר המרתק, "בקצה עולם", מתאר מפגש מאתגר שהוא מזור לנפש שאיבדה את התשוקה לחיים. סלונה מחלקת עותקים אז אל תפספסו!

26/07/2018
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

לילי בורחת מעברה ומהעיירה הקטנה בפרובאנס שבה גדלה ונוסעת אל הגבול האחרון, לאלסקה. "לכאן מגיעים כל המורדים, כל המופרעים של כדור הארץ שרוצים להתחיל חיים חדשים",  אומר לה בן המקום. אין לה ניירות ורישיון עבודה, אין לה ניסיון בדיג, היא אישה והיא צנומה - אבל יש לה חלום: להצטרף לצוות ספינה לעונת דיג הליבוט. על הסיפון לילי אינה מצפה לשום הנחות. כל הווייתה מבקשת להתמוסס בתוך עולם הגברים הקשוח, בסביבת עבודה שאינה מבטיחה בהכרח תמורה כספית למאמץ הפיזי, אבל תמיד מקיימת מפגש עם טבע פראי ומסוכן. מפגש מאתגר שהוא מזור לנפש שאיבדה את התשוקה לחיים. קתרין פּוּלאן נולדה בפרובאנס שבצרפת. בגיל 20 עזבה את צרפת ונדדה למחוזות רחוקים.

בנדודיה הגיעה לאלסקה ושם הצליחה להצטרף לצוות של ספינת דיג כדייגת מן המניין, והמשיכה לעסוק בכך עשר שנים עד שגורשה משם ב-2003 על ידי רשויות ההגירה האמריקאים. בקצה העולם הוא רומן הרפתקאות המבוסס על קורותיה שם ומהווה עדות יחידה במינה לעולם מרתק זה. הספר ראה אור בצרפת וזכה בשמונה פרסים ספרותיים ואף היה מועמד לפרס גונקור לספר ביכורים. כיום, בגיל 58, קתרין פולאן חיה עם בן זוג בקרוואן באלפים הדרומיים ועובדת כרועת צאן וחקלאית באזור מדוק.

רוצות עותק של "בקצה עולם"? מלאו את הטופס אחרי הפרק הראשון ואולי תהיו בין הזוכות!

עטיפת "בקמה עולם" צילום יחצ

פרק 1 

יפה מאוד באֶנקוֹרֶג'. אני ממתינה מאחורי הזגוגית. אינדיאני מסתובב סביבי. הגעתי לסוף העולם. אני מפחדת. ושוב אני עולה על מטוס קטן. הדיילת נותנת לנו קפה ועוגייה ואז אנחנו נבלעים בערפל, נעלמים בלובן המסנוור, זה מה שרצית, ילדה, הנה סוף העולם שלך. האי מופיע בין שני מסכי ערפל – קוֹדיאק. יערות אפלים, הרים ואחר כך אדמה חומה ומלוחה שמבצבצת מבעד לשלג הנמס. מתחשק לי לבכות. עכשיו צריך ללכת לדוג.

אני שותה קפה מול דוב גריזלי עוין במבואת שדה התעופה הקטן. אנשים עוברים, צרורות על כתפיהם. פניהם שזופים, תוויהם חדים. נדמה שהם לא רואים אותי. בחוץ שמיים לבנים, גבעות אפורות, שחפים שעוברים בכל מקום וצווחים בלי הפסקה. אני מטלפנת. אני אומרת הלו, אני החברה של הדייג מסיאטל. הוא אמר לי שאתם יודעים שאני מגיעה, שאוכל לישון אצלכם כמה לילות, ואחר כך אמצא לי ספינה.

קול סתמי, חסר גוון של גבר – הוא אומר כמה מילים – Oh, shit! אני שומעת אישה משיבה. Welcome Lili אני חושבת. ברוכה הבאה לקוֹדיאק. Oh, shit, היא אמרה.

אישה קטנה ורזה יוצאת ממשאית, שערותיה דקות וצהובות, פניה קמוטים, שפתיה צרות וחיוורות ואינן מחייכות, עיניה תכולות כחרסינה. היא נוהגת. לא אומרת כלום. אנחנו נוסעות בכביש ישר מאוד בין מסכי עצים, ואחר כך הנוף חשוף. אנחנו נוסעות לאורך הים, חוצות פלגי מים קטנים שקפאו מקור.

"את תישני כאן," מצביעים על ספה בסלון.

"תודה," אני אומרת.

"אנחנו מייצרים רשתות, רשתות דיג גדולות. אנחנו מכירים את כולם בקודיאק. נברר אם יש עבודה בשבילך."

"תודה."

"שבי, תרגישי כמו בבית, כאן הבית-שימוש, שם האמבטיה, כאן המטבח. כשתהיי רעבה תיגשי למקרר."

"תודה."

שוכחים אותי. אני מתיישבת באחת הפינות. מפסלת בחתיכת עץ. אחר כך אני יוצאת. הייתי רוצה למצוא לי בקתה. אבל קר מדי. האדמה חומה והשלג מלוכלך. השמיים האפורים גדולים וההרים עירומים, קרובים כל כך. כשאני חוזרת הם אוכלים. אני מתיישבת על הספה, מחכה שזה יעבור, מחכה ללילה כדי שהם ייעלמו, כדי שאוכל להירגע קצת ואולי לישון.

מסיעים אותי העירה. על ספסל מול הנמל אני אוכלת פופקורן. אני סופרת את הכסף שלי, את השטרות ואת המטבעות. אצטרך למצוא עבודה בקרוב. בחור קורא לי אל המזח. תחת השמיים הלבנים הוא יפה כמו פסל עתיק יצוק במים האפורים. הוא מכוסה כתובות קעקע עד צוואר, ועל ראשו קסדת שיער מרדני, כהה ופרוע.

"אני ניקֶפוֹרוֹס," הוא אומר. "ואת, מאיפה את?"

"מרחוק," אני עונה. "באתי לדוג."

הוא נראה המום. הוא מאחל לי בהצלחה.

"אולי נתראה אחר כך?" הוא אומר לפני שהוא חוצה את הרחוב. אני רואה אותו עולה בשלוש מדרגות בטון חשוף על המדרכה שממול, הודף דלת של בניין עץ מרובע וקודר – כתוב עליו B&B Bar – בין שני חלונות גדולים, שאחד מהם סדוק.

אני קמה. אני יורדת בכבש. איש שמן קורא לי מגשר של ספינה:

"את מחפשת משהו?"

"עבודה..."

"בואי, עלי לסיפון!"

אנחנו שותים בירה בחדר המכונות. אני לא מעזה לדבר. הוא נחמד ומלמד אותי לעשות שלושה קשרים.

"עכשיו את יכולה ללכת לדוג..." הוא אומר לי. "אבל העיקר שתדברי בביטחון כשאת הולכת לחפש עבודה. שהגברים מסביבך ירגישו עם מי יש להם עסק."

הוא מושיט לי עוד בירה ואני נזכרת בבר אפוף עשן.

"אני צריכה ללכת," אני אומרת באנחה.

"תבואי שוב בכל רגע שתרצי," הוא אומר. "אם תראי את הספינה בנמל אל תהססי."

אני הולכת לאורך הרציפים, מספינה לספינה ושואלת:

"אתם צריכים אנשים?"

לא שומעים אותי, המילים הקטועות שלי עפות ברוח. אני נאלצת לחזור עליהן שוב ושוב עד שעונים לי:

"כבר דגת?"

"לא..." אני מגמגמת.

"יש לך מסמכים? גרין קארד... רישיון דיג?"

"לא."

מסתכלים עלי במבט מוזר.

"לכי תראי בהמשך, בסוף תמצאי," מוסיפים ואומרים לי בחביבות.

אני לא מוצאת. אני חוזרת לישון על הספה שלי בבטן נפוחה מפופקורן. מציעים לי עבודה בתור מטפלת – לשמור על ילדים של אנשים שיוצאים לדוג. זאת השפלה איומה. אני מסרבת, מתעקשת בעדינות, בראש מורכן, מנידה אותו משמאל לימין. אני שואלת איפה יש בקתות. עונים לי בנימה מתחמקת. אז אני הולכת לעזור למארחים שלי בייצור הרשתות.

ואז אני מוצאת סוף-סוף. מציעים לי שתי משרות של מלח ביום אחד: דיג הֶרינג ברשתות גדולות לאורך החופים, או דיג בקלה במערך חכות, בים הפתוח. בחרתי באפשרות השנייה מפני שהיא נשמעה טוב יותר, long-lining,[1] ומפני שזה יהיה קשה ומסוכן, והצוות יהיה מורכב ממלחים קשוחים. הבחור הגבוה והרזה שגייס אותי הסתכל עלי במבט רך והמום. כשראה את התיק הצבעוני שלי ואותי לפניו, הוא אמר רק: "תשוקה זה דבר יפה." ואז המבט שלו התקשח.

"עכשיו תצטרכי להוכיח את עצמך. יש לנו שלושה שבועות להכין את הספינה, להכין את המערך, להרכיב את הפיתיונות. עכשיו המטרה היחידה שלך בחיים היא לעבוד בשביל ה'רֳבֶּל', יום ולילה."

אני רוצה שספינה תאמץ אותי, אני ממלמלת בדממת הלילית נשובת הרוחות. אנחנו עובדים כבר ימים במקום לח, מאחורי מכלי פח שבהם מגולגלים מערכי החכות. אנחנו מחליפים חוטי ניילון שנקרעו וקרסים שהתעקמו. אני לומדת איחוי קליעה. גבר עובד לידי בדממה. הוא הגיע באיחור, מבטו מעורפל. הקפטן צעק עליו. עולה ממנו ריח של בירה ישנה. הוא לועס טבק. מדי פעם הוא יורק לתוך הספל המלוכלך מאוד שלו. מולי, חֶסוּס מחייך אלי. חסוס מקסיקני. הוא גוץ, הפנים שלו עגולים וזהובים, הלחיים שלו נראות כמו משמשים. בחור יוצא מחדר חשוך ואחריו נערה צעירה מאוד ושמנה. היא אינדיאנית. כשהם עוברים לידנו, הוא מרכין את הראש ונראה מעוצבן.

"תראו תראו, סטיב שיחק אותה אתמול בלילה..." צוחק הקפטן.

"אם אתה קורא לזה לשחק אותה..." עונה השכן שלי. ואחר כך הוא אומר לי, בלי להסיט את המבט מהמכל שלו, אפילו בלי למצמץ: תודה על הפסל.

אני מביטה בו, לא מבינה. פניו רציניים אבל נדמה שהעיניים השחורות צוחקות.

"אני מתכוון שהוא יפה... פסל החירות. אתם הצרפתים נתתם לנו אותו במתנה, לא?"

ברדיו מתנגנים שירי קאנטרי. מישהו מכין קפה ואנחנו שותים אותו בספלים שניגבנו פחות או יותר בכנף הבגד.

"נצטרך למלא מים בג'ריקנים," אומר ג'ון, בלונדיני מגודל חיוור מאוד.

"קוראים לי ווּלף, כמו זאב," לוחש השכן שלי.

הוא מספר לי גם שהוא דג כבר חמש-עשרה שנה, שיום אחד תהיה לו ספינה משלו, אולי אפילו בסוף העונה, אם הציד יהיה טוב הוא לא הולך לצבוע את העיר באדום יותר מדי. אני לא מבינה.

"את העיר? באדום?"

הוא צוחק, וחסוס צוחק איתו. "זאת אומרת לדפוק את הראש."

גם אני רוצה ללכת לצבוע את העיר באדום, הוא הבין את זה. הוא מבטיח לקחת אותי, ברגע שנחזור מהדיג. אחר כך הוא נותן לי גוש קטן של טבק.

"הנה, תשימי אותו ככה... צמוד לחניכיים."

אני מרוצה. אני לא מעזה לירוק, אז אני בולעת. צורב לי בבטן. אין טוב בלי רע, אני חושבת.

חסוס מחזיר אותי בערב. אני פוחד מהים, הוא אומר, אבל אני מוכרח לצאת לדוג כי אשתי בהיריון. במפעל השימורים לא מרוויחים מספיק. ואני באמת רוצה לעזוב את הקרוואן שאנחנו גרים בו עכשיו עם שותפים. לשכור דירה רק לשנינו ולתינוק.

"אני לא מפחדת למות בים," אני עונה.

"שקט, אסור לדבר ככה, אסור להגיד דברים כאלה אף פעם."

נראה שהבהלתי אותו.

לבחור הגבוה והרזה קוראים אִיאן. הוא הזמין אותי אליו, לבית בשולי העיר, חבוי ביער אפל. האחרים עשו פרצופים מוזרים. הם חשבו שהקפטן ישחק אותה הערב. אשתו כבר לא גרה כאן, היא השתעממה יותר מדי באלסקה, היא חיה במקום שטוף שמש עם הילדים, באוקלהומה. הוא יצטרף אליהם אחרי הדיג, אחרי שימכור את הבית. הבית כבר כמעט ריק: נשארו רק כמה מחצלות בחדרים נטושים, כורסה אדומה גדולה מול מקלט טלוויזיה – הכורסה שלו – תנור בישול ומקרר שממנו הוא מוציא סטייקים ענקיים.

"תאכלי, דרורית! אחרת לא תחזיקי מעמד..."

אני משאירה שלושת רבעי סטייק בצלחת. הוא שולח אותי אל מקרר הפלאים ושם אני מוצאת המון גלידות. כשאני שוכבת על הרצפה, אני מביטה בחלון. לילה ירד על אלסקה ואני בתוכו, אני חושבת, לקול הרוח, הציפורים שעל ענפי העצים, הלוואי שזה רק יימשך, הלוואי שפקחי ההגירה לא יתפסו אותי אף פעם.

בכל ערב הקפטן שלי מביא סרט ואנחנו צופים בו ואוכלים, הוא את הסטייק שלו ואני את הגלידה שלי. הוא מולך על הכס שלו: הכורסה האדומה, ואני יושבת על מחצלת, מוקפת כריות. איאן מספר. הוא מדבר עד שנגמר לו האוויר, נסחף בסיפור, הפנים שלו רוטטים, פנים ארוכים ועצובים של נער מתבגר ידוע אכזבות, שמוארים או מתמלאים חיים כשהוא נזכר בתמונה, במחווה. אז הוא צוחק. הוא מספר לי על כלי השיט היפים שהשיט, על ספינה יפה כל כך, "ליבֶּרטי", זאת שטבעה לו יום סוער אחד בפברואר, בימת בֶּרינג, רחוק מאיי פְּריבּילוֹף, והוא לא איבד אף אחד מאנשיו, היא טבעה כי הייתה עמוסה מדי בסרטנים (אבל בעיר הדעות היו חלוקות אם הייתה עמוסה מדי בסרטנים או בקוקאין). הוא צחק לדמות עצמו בן העשרים, שאז עדיין לא הצטרף ל"אלכוהוליסטים אנונימיים", והיה שותה עד שסילקו אותו מהברים, אולי אפילו בבעיטות.

הימים חולפים. אנו עובדים בלי הפסקה. לפעמים ווּלף ואני הולכים לאכול בסֵייפְוֵויי, הסופרמרקט הגדול הסמוך. בדרך חזרה הוא ממשיך לדבר איתי על הספינה שתהיה לו יום אחד. הוא רציני וכבר לא מחייך. הוא מבקש ממני שאפליג עליה.

"כן, אולי, אם לא תשנא אותי אחרי העונה," אני משיבה.

הוא מספר עוד על חברה שאהב ואיך עזבה אותו יום אחד. מאז הוא סובל מנדודי שינה, הוא מוסיף בעצב.

הוא אומר גם: "כל הזמן האבוד הזה..."

"כן," אני עונה.

"את צריכה רישיון דיג בשביל להפליג," הוא אומר אחרי שהוא יורק את הטבק. "זה החוק, יש הרבה ביקורות והפקחים לא מוותרים לאף אחד..."

באותו ערב אנחנו יורדים יחד העירה לחנות הציד. המוכר נותן לי טופס. לא נראה שהוא שומע כשוולף לוחש באוזני גובה, משקל ומספר זהות שהוא המציא לי. אני מסמנת את הריבוע "תושבת". המוכר מושיט לי את התעודה:

"הנה, הרישיון שלך בתוקף... שלושים דולר בבקשה."

אנחנו מגיעים לנמל והולכים לאורך הרציף עד ל-B&B. שמי הנמל משתקפים בחלונות הגדולים. אחד מהם עדיין סדוק. בראש המדרגות עומד איש, מחבק את גופו בזרועות חסונות, יש לו חזה רחב, בטן בולטת, מגפיים גבוהים מופשלים עד לשוקיו, כובע בוקרים עשוי לבד משוך מטה על תלתליו הג'ינג'יים. אבזם החגורה שלו בוהק. הוא מברך אותנו בניד ראש, מעווה את פניו בחיוך, סיגריה תלויה בין שפתיו, הוא זז הצידה ונותן לנו לעבור.

"זה ראשי תיבות של beer and booze,"[2] אומר וולף ודוחף את הדלת.

אנשים יושבים עם הגב אלינו, מרפקיהם שעונים על דלפק העץ, הצוואר טמון בין הכתפיים. אנחנו מוצאים לנו שרפרף. כשנכנסנו המלצרית שרה, קולה הצלול והרם גבר בין אדי העשן. שערה השחור הכבד יורד עד ירכיה. היא משחקת בו, מניעה את הגוש הכהה על גבה כשהיא מסתובבת. אחר כך היא ניגשת אלינו בצעדים מדודים.

"שלום, ג'וי," אומר וולף. "בשבילנו שתי בירות."

איש שמן ניגש אל וולף. בידו כוס משקה חריף, אולי וודקה. זה קארל, הדֶני, אומר לי וולף.

"תכיר את לילי..." הוא נפנה לעברו.

לקארל שיער צהוב שנאסף בחיפזון לזנב-סוס קטן וישר, פנים גדולים מנומרים בכתמים אדומים, עפעפיים כבדים שמתחתיהם בוקע מבט ויקינגי, כחול מימי.

"מחר מפליגים. אם הכול ילך בסדר," הוא אומר ומקיש בלשון, מביא את הכוס אל פיו. "אנחנו מוכנים. הדיג אמור להיות טוב, אם ירצו האלים."

וולף מסכים. הבירה שלי נגמרה. באפלולית הבר, אישה בעלת שיער אדום מאוד מסיימת את המשקה שלה. היא קמה ועוברת לצד האחר של הדלפק, ניגשת אלינו. המלצרית שחורת השיער החליפה אותה.

"תודה, ג'וי," אומר וולף, "עוד סיבוב של אותו דבר, וגם שנאפס קטן."

"לכולן קוראים ג'וי?" אני שואלת בשקט כשהיא מתרחקת.

וולף צוחק. "לא, לא לכולן... הראשונה הייתה ג'וי האינדיאנית, זאת ג'וי הג'ינג'ית, ויש עוד אחת, ג'וי הגדולה, שהיא שמנה מאוד."

"אה," אני אומרת.

"וכששלוש הג'ויות בבר ביחד, הבחורים מתנהגים למופת... כשהן יוצאות לשתות זה יכול להימשך כמעט חמישה ימים ברצף. והן לא עושות להם שום הנחות."

קארל עייף. הוא מסיים את המשקה שלו, ומבקש עוד אחד. עוד סיבוב. ג'וי הג'ינג'ית מניחה אסימון מעץ לפני כוסי המלאה עדיין.

"פגשתי בחור הערב," אומר קארל באיטיות, "הוא חזר מדרום האוקיינוס השקט, הוא דג חסילונים... בחולצת טריקו ומכנסיים קצרים הם דגים שם... במכנסיים קצרים, אתה שומע? והוא בא בשביל בקלה! הם לא יודעים כלום, הממזרים הקטנים האלה. Working on the edge,[3] הם לא מכירים את זה, אנחנו אלה שעובדים על קצה הסכין, רק אנחנו, צפון האוקיינוס השקט בחורף, הקרח על הספינה שצריך לשבור אותו במכות מחבט, והספינות שיוצאות למעמקים... את כל זה רק אנחנו מכירים!"

הוא פורץ בצחוק רועם, נשנק לרגע, נרגע. חיוך תם מפציע על פניו. עיניו בוהות בחלל. הוא נזכר בי:

"מי הקטנטונת?"

"אנחנו עובדים יחד," אומר וולף. "היא מפליגה ב'רֶבֶּל' לעונת הבקלה השחורה. לא רואים עליה, אבל היא חזקה."

קארל קם, מתנודד על רגליו. הוא כורך שתי זרועות אדירות סביב כתפי.

"ברוכה הבאה לקודיאק," הוא אומר.

וולף הודף אותו בעדינות. "אנחנו הולכים עכשיו. אל תשכחי את האסימון שלך, לילי, תוכלי לקבל משקה תמורתו. הוא הבחור הכי טוב בעולם," אומר וולף כשאנחנו יוצאים, "אבל לא רציתי שתפחדי. וחוץ מזה אסור שאף אחד ישים עלייך יד, זה עניין של כבוד."

הלילה ירד. אנחנו עוברים לבר אחר. ה"שִיפּ" אפלולי אפילו יותר. בחדר האחורי המרובע והחשוף גברים משחקים ביליארד על גבי שולחנות ישנים ומוארים בבוהק לבן של מנורת ניאון ישנה. כשאנחנו נכנסים, בחורה שמנה מושכת בחוט של פעמון. הבחורים שואגים.

"באנו בזמן טוב," אמר וולף. "משקאות לכולם..."

אנחנו מוצאים לנו מקום בקרב החבורה. וולף מתעורר. העיניים שלו נדלקות, הלסת שלו מתקשחת, השיניים בוהקות בחשכה, שני הניבים לבנים מאוד.

"The last frontier,[4] זה כאן," הוא ממלמל.

המלצרית מגישה לנו שתי כוסיות של נוזל חסר צבע.

"זה ממני," היא אומרת.

השפתון שלה גלש אל הקמטים העדינים שמעל שפתה העליונה, והצללית נוזלת מעפעפיה הקמוטים על פניה הלבנים הגדולים, שתוויהם כבדים, עייפים.

"קוראים לי ויקי... הארץ הזאת קשה," היא מוסיפה כשוולף מציג אותי בפניה. "אלה שמגיעים לפה הם לא מלאכים... תשמרי על עצמך... אם יהיו לך בעיות, אני כאן."

אנחנו שותים שלוש כוסיות. אחר כך אנחנו עוזבים את הטברנה החשוכה, את המלצרית הידידותית, את הגברים משולחי הרסן, את תמונות הנשים העירומות מעל שולחנות הביליארד, שהישבנים העגולים והחלקים שלהן כאילו מזנקים מהקירות המלוכלכים, את האינדיאניות הזקנות השיכורות שיושבות בשורה בקצה הבר בפנים חתומים, רמז לחיוך מבצבץ לעתים בקמט המתנשא שבזווית פיהן. ב"בּרֵייקֶרס" מבקשים ממני תעודה מזהה. אני מוציאה את רישיון הדיג. המלצרית עושה פרצוף.

"צריך תמונה..."

אני מוצאת את הדרכון שלי.

"עכשיו מותר לך להשתכר..." אומר וולף.

"אתה יודע, אם יהיה לי מזל הספינה שלנו תטבע," אני אומרת לבחור הגבוה והרזה ערב אחד, "וכולכם תינצלו חוץ ממני."

כי בכל יום ובכל לילה אני חושבת על מָנוֹס-לֶה-פְּלַטוֹ. אני לא רוצה שיתפסו אותי.

"את לא צריכה למות. פשוט תישארי באלסקה."

"מחכים לי שם."

"אל תחזרי," המשיך. "אני רוצה לקחת את ה'רֶבֶּל' לעונת סרטנים בימת בֶּרינג בחורף הזה, עדיין אין לי צוות. אם תוכיחי את עצמך אקח אותך."

"תיקח אותי לציד סרטנים?"

"זה יהיה קשה מאוד. קור, חוסר שינה, עבודה של עשרים שעות ביממה הרבה פעמים... זה גם מסוכן. פרצי רוח סופה בקוטר של  עשרים או שלושים מטר, ערפל שמשבש אפילו את הרדארים ולכן אנחנו עלולים להתנגש בסלע, בקרחון או בספינה אחרת... אבל אני חושב שאת תצליחי. ואני חושב אפילו שתאהבי את זה נורא, תאהבי את זה עד כדי כך שתהיי מוכנה להסתכן במוות."

"כן, כן," אני לוחשת.

עצי האורן השחורים מייבבים בחוץ, איאן שכב לישון בקומה השנייה. אני נרדמת על הרצפה, לקול שריקת הרוחות המגיעות אלינו מן הים. תמיד אני מתעוררת ראשונה. השמיים עדיין כהים מעבר לעצים. אני קמה ומגלגלת את שק השינה שלי. אני מכינה קפה וממלאת בו תרמוס אדום. אני עולה במדרגות על קצות האצבעות, הודפת את דלת החדר שבו איאן ישן, חדר עירום ובו מחצלת על הרצפה. אני לא אוהבת להעיר אותו, אני מניחה את התרמוס לידו. הוא פוקח עין שחורה. אני מסתלקת.

"אני הולך להראות לך משהו שימצא חן בעינייך, סרט ישן שאחד המלחים שכח בספינה. הוא בעצמו צילם אותו כשהוא דג על ה"קוּגַר". האיכות לא משהו אבל תראי מה זה דיג סרטנים במזג אוויר גרוע. או בכל מקרה, לפחות תראי מה זה מזג אוויר גרוע."

הבית דומם. הרוח שככה. איאן מוציא מקופסת קרטון די-וי-די ישן ומכניס אותו למכשיר. מפעם לפעם ענף מתחכך בגג ומשמיע קול דומה לזה של משק כנפיים, ציפור שמחליקה לה, חומקת ומתרחקת. איאן מכבה את האור ומתיישב בכורסה האדומה, אני אוספת ברכיים אל החזה. בחושך אנחנו נועצים עיניים במסך. קודם כול מופיעים פסים לבנים שמרצדים בעיניים, האוקיינוס השחור מתגלגל, תנועתם האיטית של המים. האופק מיטלטל בפראות, אחר כך מופיעים המעקה והסיפון המבהיק שיהלומי מים מתנוצצים עליו. עדשת המצלמה מתכסה בטיפות. לילה. אנשים חסרי פנים מתנועעים לאור פנסי נתרן, צורות אפלות שחליפות הסערה הכתומות מאירות אותן מעט. חֵרֶם לציד סרטנים, מלא עד גדותיו, מבצבץ מבין הזרמים, נראה כמו מפלצת שעלתה מן התהומות. כי את הספינה, ואת האנשים, מקיפות תהומות אפלות, מפחידות. הן נפתחות ואז נסגרות כמו פה טורפני. החרם עולה אל שמיים סוערים, הוא תלוי על כבל, מתנודד בכבדות. נדמה שהגוש הפראי מהסס לפני שהוא יורד, מיטלטל בין הסיפון לבין המים. ליד המעקה מוליכים אותו שני גברים רזים וגמישים לעבר תמוכת פלדה שזה עתה התרוממה. נדמה שהסרטנים מזנקים מתוך הפה הפעור, מִשרץ רוחש בעת שמלח מרים את המכסה וזורק אותם לתוך מכל, מחצית גופם בתוך כלוב סבכת ברזל. הוא מחזיק קופסת פיתיונות, מנתק את הקופסה הקודמת, זורק אותה על הסיפון, מחבר את החדשה, נסוג, סוגר שוב את המכסה, הגברים שליד המעקה קושרים שוב את הרצועות, התמוכה עולה עד שהיא מפילה את החרם על הסיפון. כל זה נמשך פחות מדקה.

לריקוד השקט, האפלולי הזה, שכמעט זורם מאליו, יש קצב ומשקל נסתרים. על הסיפון הזה, המוכה גלים, הגברים רוקדים. כל אחד מהם יודע את מקומו ואת תפקידו. אחד מתרחק כדי לחמוק מן החרם בדילוג גמיש, אחר מקפץ, הרגליים הן קפיצים, הגופים יודעים בחוש את התנועה הנכונה להובלת הכוח נטול התבונה, החרם המסוכן, כוח אפל שעלה מן המים, ארבע-מאות קילוגרמים סומים ואכזריים שמתנודדים מתחת לשמיים אטומים. סביבם הלבה של האוקיינוס לא מפסיקה להתגלגל.

התפאורה משתנה, אני נושמת בקושי. עכשיו אור יום, הים רוגע. הספינה נחה באור טהור. כחול. היא זוהרת עד האופק. חרטומה מתקדם בין שברי קרח. איאן אומר משהו ואני מזנקת. מזג האוויר הזה מסוכן יותר מהקודם, הוא אומר, ה"קוּגָר" איבדה שישה חרמים באותו יום כי היא נתנה לאוקיינוס הקפוא לקחת אותם. כן, אני אומרת בנשיפה, כן... אחר כך קר, קר מאוד, רסס גלים קפוא מכסה את הספינה, את החרמים, את המעקה, את המבנה העילי, בקרום מתעבה והולך. ה"קוגר" המנופחת מרוב קרח אינה ניתנת לזיהוי. אני מבחינה בפרצוף אדום, כמו שרוף, זָקָן מדובלל שאדי מים או ריר הפכו לרסיסי קרח. הסרט נעצר בתמונת הגלים הכהים, הם עולים ויורדים בחושך. נדמה שתכף יימשך הסיפור, הגברים על הסיפון, חיית הברזל שפוערת שוב את מלתעותיה לבלוע מִשרץ רוחש של סרטנים, האוקיינוס... אבל המסך ריק פתאום. אנחנו שותקים. איאן קם ומדליק את האור. הוא מתמתח ומפהק.

"זה מצא חן בעינייך?"

"אולי אני אזייף את המוות שלי?" אני שואלת אותו למחרת בערב. "אתה תכתוב לצרפת, תספר להם שטבעתי."

הוא מכווץ את הגבות, הוא כבר לא אוהב את הסיפורים שלי:

"את מתארת לעצמך כמה זה יכאב להם?"

"כן, קצת, כמובן. הם יבכו, הם יחשבו שבטח היה לי קר ברגע של הטביעה, ואז יום אחד הם ירגישו טוב יותר. הם יגידו שקצת הזמנתי את זה... אני אתן להם מוות הרפתקני, ולפחות אנוח על משכבי, הם לא יצטרכו לדאוג לי. ואף אחד כבר לא יחכה לי, סוף-סוף."

הוא לא מוכן אפילו להקשיב לי. הוא קורא לי פחדנית והולך לישון. אני נשכבת על הרצפה שלי, צוחקת. אולי פקחי ההגירה לא יתפסו אותי.

וולף הולך לו. זאב הים הצעיר. הוא מניח יד על כתפי. אני משפילה מבט. אני מסתלק לדַאץ' הַרבּוֹר. אמצא לי מקום חדש. ספינה אחרת. הוא מחייך אלי בחביבות:

"את בספינה טובה." פניו מתקדרים שוב. "לא מצא חן בעיני מה שהקפטן אמר עלי כשמדדתי את החוט... שכביכול היקף הזרועות שלי לא מספיק להקיף את הכול... הוא עשה את זה בכוונה. כדי להקטין אותי לפני האחרים. אני לא סולח על המילים האלה. אני דייג טוב, אני מנוסה יותר ממנו בדיג במערך חכות. אני צריך להסתלק."

את המילים האחרונות אמר בזעם, בלסת מהודקת.

"כן," אני משיבה.

נימת קולו מתרככת. הוא צוחק צחוק קצר ועצוב. עיניו מביטות למרחק כאילו כבר עזב את היבשה.

"יום אחד פה, יום אחד שם... את אף פעם לא יודעת איפה תהיי מחר. זה לא נורא לעזוב, את יודעת, אלה החיים. תמיד צריך לקום ולהסתלק. כשצריך ללכת, צריך ללכת... אבל ביום שנתראה שוב נלך לצבוע את העיר באדום. בעוד שלושה חודשים, עשרה חודשים או עשרים שנה, לא משנה. תשמרי על עצמך עד אז... תשמרי על עצמך."

חיבוק אחרון. הוא אוחז בתיק שלו ומשליך אותו על כתפיו. אני רואה אותו נעלם בהמשך הדרך, צללית משונה נבלעת בערפל.

הבית נמכר. הבחור הגבוה והרזה יוצא להביא את ה"רֶבֶּל" שעברה טיפול במספנה באי השכן.

"היא הכי יפה, את תראי," אמר לי בערב שלפני כן. "אני אחזור בעוד יומיים. בינתיים תישני ב'בּלוּ בּיוּטִי'. זאת הספינה האהובה על אנדי, בעל הספינה שלנו, זאת שהוא מתכוון להשיט בשביל עונת הבקלה. אני אביא אותך לשם מחר לפני שאעלה על המעבורת להוֹמֶר."

הנמל נטוש. ציפורים חיוורות חולפות בשמיים. סירת גרירה עוברת על פני המצופים הראשונים. מרחוק שומעים בקושי את המהום המנוע שלה. יש לי מגפיים יפים שמצאתי בצבע הישע. הם שחורים וישנים. האמיתיים ירוקים ויקרים. צעדי מהדהדים על גשרון העץ.

"תיזהרי לא להחליק עם הזוועה הזאת שאת נועלת."

אני מוחה וכמעט נופלת. הוא תופס אותי ברגע האחרון.

"את תרוויחי ערמה של כסף ותקני כמה מגפיים שאת רוצה..."

"אה, אני... מספיק שיהיה לי כסף לקנות לי שק שינה טוב, נעלי הליכה, ושיישארו לי כמה פרוטות בשביל להגיע לפּוֹינט בּארוֹ..."

"פוינט בארו? מה הסיפור הזה?"

"כשהעונה תיגמר אני אסע לפוינט בארו."

"מה יש לך לעשות שם?"

אני לא עונה. שחף צעיר מתבונן בנו ממעקה של ספינת מכמורת.

"אתה חושב שאני אהיה דייגת טובה?" אני שואלת.

"כל הזמן רואים אנשים שמגיעים מלב ארצות הברית, שכל החיים שלהם ראו רק יערות, ערבה או הרים, והם עוזבים הכול כדי לבוא לכאן. בחורים ובחורות שהיו אנשי מכירות, נהגי משאית או איכרים. אולי אפילו נערות טלפון, מה אני יודע... הם מפליגים. מתייחסים אליהם כמו לחרא כל עוד הם ירוקים, כשהם עוד לא יודעים כלום, ואז יום אחד יש להם ספינה משלהם."

"אם ככה אני אצטרך תיק אמיתי של ימאי, כמו של האחרים..."

"בטח... אני כבר רואה אותך, הצ'ימידן על הכתף, חורשת את הרציפים מקוֹדיאק ועד דַאץ' ומחפשת עבודה."

רוצות עותק של "בקצה עולם"? מלאו את הטופס אחרי הפרק הראשון ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה