בציציות החברה החרדית

“בציציות”, אחד הבלוגים הפופולרים בישראל עוסק בחברה החרדית ויציאה בשאלה. ראיון עם הכותבת, בת רב לשעבר, ומבקרת אמיצה בהווה

14/10/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • בדואר
  • RSS
» GettyImages

“איש לא ישלם, וישראל לא יחזור. אין לי מושג איך מתמודדים עם זה, בפעם השנייה. ושוב בפעם הזו, אותה רוצחת סדרתית בפאה ושביס הדור: החברה החרדית”. הציטוט הקשה הזה מופיע בפוסט האחרון בבלוג המרתק “בציציות“, שכותבת רות בנדיקט, העוסק ביציאתה בשאלה וביקורתה הקשה על החברה החרדית ממנה באה, הוא מהבלוגים הפופולארים בפלטפורמת “וורדפרס” בעברית, מערכת הבלוגים הגדולה בעולם (שגם סלונה בנויה עליה).

הפופולריות שלו מוסברת בשימוש אינטנסיבי של הקהילה החרדית ברשת, באתרי קהילה כגון “בחדרי חרדים” המלבנים סוגיות נפיצות הקשורות להלכה ואורח החיים החרדי-דתי. כך, בין היתר, כותבת בנדיקט על עצמה בדף ה”אודות”: “בת רב, עדינת נפש, צמחונית, יפת נפש, אשכנזייה טהורה, פוזלת לגויים, 25-30. אחרי עשור פלוס של התחבטות, שנאה עצמית, שריפת גרביים, תת תזונה, לימודי סלסה, כריות ספוגות, חיים כפולים, טיולים מרתקים, נשארו לי עוד הרבה עשורים לחיות באושר”.

היא בת 27, כיום היא במסלול חיים שגרתי חילוני של לימודים כסטודנטית, עבודות שונות כמו מזכירות ושמרטפות, ומתייחסת לתהליך שעברה במונח “הגירה”. את המונח הרווח יותר “יציאה בשאלה”, היא פחות מחבבת.

באיזה גיל החלה החזרה בשאלה? מה אירע בתהליך?

לא חוויתי רגע התגלות מסוים שאפשר לשים עליו את האצבע. תהליך ההתפקחות – אם נעזוב לרגע את המינוח הבעייתי “חזרה/יציאה בשאלה” – החל בגיל מאד מוקדם, והתעצם ככל שעברו השנים בהן למדתי במסגרת החינוכית ‘בית יעקב’.

רשת בתי הספר לבנות ‘בית יעקב’ מהווה בעצם קו ייצור השקפתי והתנהגותי המקדם את ערכי החברה החרדית. הכיוון מאד ברור: עליך להפוך לבת ישראל כשרה, להינשא לבן תורה ולהמשיך את המסורת. בבתי הספר הללו אין הערכה רבה לעצמאות מחשבתית או פזילה לכיוונים אחרים כגון אקדמיה, ומקרים פרטיים כמוני פשוט נופלים בין הכיסאות. במקרה “הטוב” מבחינת החברה, מצליחים לחתן בנות בעייתיות מוקדם, ולאחר ילד-שניים הדרך החוצה מסובכת ביותר. במקרה “הגרוע” כמו אצלי, חלה סחבת של כמה שנים, במהלכן “התדרדרתי” כלשונם, ולבסוף התנתקתי סופית מהמערכת על כל הכלול בכך: חילול שבת, חוסר צניעות, ופזילה עד סחרחורת במאות כיוונים שונים. למזלי לא התחתנתי וילדתי, ועל כך אני מודה לאל.

שמתי לב שבוורדפרס הבלוג שלך במקום הראשון בסטטיסטיקות, את יודעת מי הקהל שלך? יותר חרדים או חוזרים בשאלה? ואיך זה מגיע?

כל פוסט חדש גורר אחריו מאות כניסות, ואחר כך אני יורדת מהרדאר עד הפוסט הבא. הפעם כתבתי על חבר יקר, חרדי לשעבר שהתאבד. למחרת הפרסום הבחנתי שישנה כמות כניסות לא פרופורציונאלית המופנית מאתר פורומים חרדי. גיליתי שסיפורו של ידידי תפס תאוצה באתר הזה, ואחד מהמגיבים קישר לבלוג שלי. כמובן שהרעיפו שם טינופת עליו ועל שאר היוצאים בשאלה בהכללות גסות, והשתעשעתי למקרא התגובות.

בהערכה שטחית, ניתן לומר שקהל הקוראים שלי מתחלק לכ-60% חילונים וחרדים לשעבר, וכ-40% חרדים או אנשים החיים בחזות חרדית אך אינם יכולים לעזוב את המערכת. אני מקבלת יותר מיילים אישיים ואנונימיים מחרדים, ויותר תגובות מזוהות והערות בפייסבוק מחילונים.

את בטח מתמודדת עם איומים ותגובות מהחברה החרדית, יכולה לתת דוגמאות?

להיפך, רוב המיילים שמגיעים אלי מאנשים המזדהים כחרדים דווקא מביעים מצוקה, בין אם מדובר בכאלו המעוניינים לעזוב את המערכת, או כאלה המעוניינים לשתף ביקורת על החברה החרדית (באמת, אלי הם באים? בלוגרית קטנה ואנונימית? שיפנו למנהיגים שלהם). במידה ופירסמתי פוסט אנטי-חרדי כדוגמת האחרון, יש כמה החשים מחויבות אישית לתקן ולעדכן שלא כך הן העובדות.

קיבלתי מעט איומים בעבר, בסגנון אני-יודע-מי-את-ומי-ההורים-שלך, ובקשות הגובלות בסחיטה, אך איני מתייחסת. לבריאות להם.

האם את משמשת מדריכה לחוזרים בשאלה דרך הבלוג?

זו שאלה מצוינת, ואני מקווה שבעתיד הקרוב הבלוג יפנה לפסים יותר עליזים ויותר הדרכתיים, או מועילים יותר עבור אנשים שהחליטו להתחיל מחדש את חייהם בחברה הישראלית הכללית.

איני רואה את עצמי כמישהי שיכולה להוביל שינוי גורף, אבל אני שמחה לתת טיפים קטנים מנקודת המבט שלי כמהגרת חברתית: איך לבחור ג’ינס, איך לנסות להתמודד עם ההורים, איך למצוא עבודה, איך להזמין משהו לשתות בדייט הראשון. תהליך הניסוי-והטעיה שלי – הכואב במקצת, יש לומר – יכול לסייע לאחרים. בתהליך כואב כוונתי לכך שהג’ינס הראשון שלי הוא עדיין אחד הפריטים הכי פחות מחמיאים שלבשתי מימי, ולכך שהצלחתי להתמודד עם נתק משפחתי במשך כמה שנים, וכיום בתהליך שיקום היחסים.

מה המקום של הבלוג בחייך, איזה תמורות הוא חולל בך?

במשך כמה שנים לא הצלחתי לדבר על העבר החרדי שלי. מי ששאל על משפחתי ועברי זכה לתשובה מאד מעורפלת. לאחר שמצאתי עצמי בזוגיות בריאה, בנקודה טובה בקריירה ובעצם בנקודה של שלווה פנימית, העבר והנתק המשפחתי החלו לצוף מעלה. שיתפתי קצת את הקרובים אלי, אבל חשתי שעולה בי זעקה זועמת ופגועה. הרגשתי שהמערכת אליה נולדתי בגדה בי יותר מכפי שבגדתי בה, ושמשפחתי לא הייתה לצידי ברגעים הקשים – לא לפני ההחלטה הסופית לעזוב, ולא במעבר עצמו – אף לא במעט המתבקש הומאנית. ידעתי גם שיש רבים כמוני שחווים מצב דומה, ואולי אוכל לנהל עימם דיאלוג כלשהו ובכך להקל על עצמי ועליהם.

לא לכלכתי רבות על הדת, כי לדעתי אמונה זה כלי טוב עבור אנשים רבים. ביקרתי את המערכת החרדית, שהפכה מעקרונית ומכבדת-עצמה למסואבת, ותיארתי חלק מהתהליך שעברתי. זה עזר פלאים. השיתוף האנונימי הזה הסיר אבן מלבי, אבן רחיים של הסתרה, התכחשות לרגשותיי ולגעגועים, ועזר לאחרים. עם הזמן חשתי פחות ופחות צורך לשתף, כמה כבר אפשר להתבכיין ולדוש בעניין? :-)

צילומים: GettyImages




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה