בן או בת?

מצד אחד, שיבוא איתי לבדיקות. מצד שני, שלא יגיד לי אם זה בן או בת. ככה זה כשאת בהיריון מהגרוש שלך: בלגאן!

04/01/2011
מילי קבלו עדכונים ממילי
  • RSS
» אל תיכנסו להיריון מהגרוש שלכן! צילום: hafdis, flickr

הייתי חלשה והסכמתי שרני ידע מה זה. הרופא סיפר רק לו. השבעתי אותו קודם שהוא לא מגלה. לא לי. לא לאף אחד. ועכשיו הוא מסתובב כמו טווס נפוח. מבסוט מעצמו וכמעט מהחיים. ופתאום זה ברור לי. רני שם. הוא תמיד יהיה שם. אלא אם הוא ימצא מישהי ויברח איתה לאוסטרליה, וגם אז הוא יהיה שם. הבפנים העמוק שלי עם סוג של חור. הרגשה חדה שמה שנכון זה לחתוך עם רני ולהשאיר את העבר בעבר. כי אני לא יכולה וגם אסור לי ללכת אחורה. ורני זה אחורה. אני צריכה קדימה. אני צריכה חדש. יש בי חיים חדשים ואני צריכה לדאוג להם. אני צריכה להתבגר ומהר. צריכה להחליט עכשיו מה לעשות.

בנות יקרות, תעשו לעצמכן טובה. אל תיכנסו להיריון מהגרוש שלכן. לא לעשות סגירת מעגל. עזבו. אתן חייבות?  תדברו. לדבר אפשר. אפשר עד שייצא עשן. אבל בלי ידיים. ככה זה מתחיל.

קודם ללדת, אחר כך לחשוב

אז אני ורני במין סטאטוס-קוו. אני יודעת שהוא מת להגיד דברים, אבל הוא מתאפק. וזה מעולה. שיתאפק. לא רוצה לשמוע. לא רוצה. רוצה להיות אגואיסטית ולחשוב על עצמי ועל ההיריון הזה. אני לא יודעת מה יהיה אחר-כך. ואני גם לא רוצה לחשוב על מה יהיה. המחשבות שלי שאלופות בלתכנן קדימה – עזבו לתכנן – להחליט שככה בדיוק יהיה – נעצרות בכוח. אני לא נותנת להן להמשיך. אני אלד ואז אתחיל לחשוב. אולי לפחד. כי בעצם, מה יש לפחד אחרי הלידה. לא יכולה לדמיין את הלידה אפילו. רק להתפלל. להתפלל. להתפלל.

ואחרי ה'שטיפה' שאז עשיתי לו, הוא נסוג. ובכל זאת, יש כאן היריון. ואיך שאני לא אסתכל על זה, זה גם שלו. וזו המלחמה הכי גדולה שלי עם עצמי: לתת לו לבוא. לפחד ולעשות. ללכת איתו לבדיקות, לשקשק בלב, אבל לתת לו לעמוד שם ולהתפלל. אני לא יכולה לפגוע בו יותר. אני לא יכולה להדוף אותו. אמרתי לו כאלה דברים נוראיים. והפחד? זו בעיה שלי, והגיע הזמן להתמודד.

אז הלכנו יחד לסקירה. אמרתי לו מראש שאני לא רוצה לדעת מה זה. לא רוצה. מהמבט שלו היה לי ברור שהוא לא מסכים איתי. כבר היה לנו איזה דיבור על זה, אבל אז הוא לא אמר כלום. אמרתי לו שזה ממש לא משנה מה יש לי בבטן. והוא אמר שאני סתם מפחדת. זה נכון. אני מפחדת. תירה בי. ואז שתקנו קצת. הגענו לרופא. חיכינו בחוץ. הייתי בלחץ. ממש. הרגשתי שהלב שלי עומד לקפוץ לי מהגרון. התחילו לי דפיקות לב, פיזיות.

שהוא יידע, ואני לא

ואז אמרתי לו – ואלוהים יודע איך שוב נפלתי לזה – אתה יודע מה? פשרה. לא אכפת לי שהרופא יגלה לך. אבל רק לך. אני לא רוצה לדעת. ואתה נשבע לא לגלות לי ולא לגלות לאף אחד. הוא יודע שסיפרתי לאנה. והוא נשבע לי שהוא לא סיפר לאף אחד, ואני מאמינה לו. אני אומרת לו שבימים רגילים אנה היתה מוציאה ממנו את המידע הזה בלי בעיות מיוחדות, אבל אנה נמצאת בימים ממש לא רגילים עכשיו, אז אני מאמינה שהיא תניח לו, ואם היא תהיה סקרנית ותנסה, זה משהו שירגיע אותי מצד אחד, מצד שני לרני אסור לספר. אני לא רוצה לדעת.

אחרי שאני אומרת את זה רני מבסוט. לא לגמרי. כי רני מרגיש לא שלם כשהוא לא יכול לנתח איתי עד דק את האופציות הגלומות במה שיהיה, אבל זו פשרה. ואז אני חושבת לעצמי, שם בתוך הדפיקות לב והכל, למה את כזאת חלשה. החלטת שאת לא רוצה לדעת. אז שאף אחד לא יידע. למה את חייבת להיות טובה אליו. תהיי רעה. מה אכפת לך. אין לך טיפה עמוד שדרה, ובכלל – פשרה? למה אני צריכה לעשות איתו פשרה בדיוק. אני גרושה שלו. בלי ילדים. רק עם דגים. דג. אחד מת כשעברתי דירה. וגם על זה היה לרני מה להגיד.

נכנסנו לבדיקה. אני כמעט התעלפתי מהתרגשות. או מלחץ. ורעדו לי הידיים. וקצת הצוואר. הרופא בכלל לא דיבר על מין העובר. ורני לא העיז להגיד כלום. הוא עבר על הכליות, הלב, הראש. והכל הכל הכל היה בסדר ותקין ונהדר. ואז הוא שאל אם אנחנו רוצים לדעת מה זה. ואני אמרתי לא. הוא חייך ופשוט המשיך הלאה. אחרי הבדיקה, אני נשארתי להתארגן ורני יצא עם הרופא מחדר הבדיקה למשרד. ואז הוא כנראה אמר לו. כי כשיצאתי רני לא מחק את החיוך מהפנים שלו. וזה עצבן אותי. שוב אני עושה טעויות. שוב הוצאתי דברים מהשליטה שלי. למה. למה. עד שאני מצליחה להתנתק, בום – אני חוזרת חזרה.

רני מסתובב כמו טווס

וכן. שוב. ואני יודעת שתחשבו שאני בן אדם פסיכופט, אבל לא אכפת לי, כי כנראה אני באמת כזאת – הייתי עצבנית עליו. כל מה שרציתי זה להפקיע ממנו כל זכות על ההיריון הזה. רציתי לקחת אותו לעצמי. רציתי למחוק לו את החיוך הזה מהפרצוף. וגם על זה כעסתי על עצמי. תגידו לי, אני משוגעת? למה אני חייבת להיות כזאת. שחררי. שחררי כבר. למה אני לא יכולה לשחרר סוף-סוף. לשמוח. לשמוח שהכל בסדר ושיש סיכוי ממש סביר שעוד ממש לא הרבה זמן, יהיה לי תינוק. תינוק. יהיה לי תינוק.

ורני מסתובב כמו טווס. לא מוריד את החיוך מהפרצוף. כשהוא הביא אותי הביתה, כבר לא התווכחתי. הוא נכנס. ישבנו על המרפסת. אנה הלכה עם יאיר. לא תאמינו, היא הולכת איתו ליוגה. אנה. הבחורה הכי לא רוחנית, שלא לדבר על בלתי גמישה בעליל, שגג – הציצה במגזינים ליוגה, וזה גם, אם היתה לה הפקת ספורט והיא חיפשה אולי סטיילינג מעניין. יאיר הוא יוגיסט מושבע. כן. גם בלי רגל. חבל על הזמן. עוד לא ראיתי את זה במו עיניי אבל הבחור כנראה יודע להתקפל. כשאני אומרת לרני שאנה כנראה ביוגה, הכל יוצא לו והוא מתחיל לצחוק. טוב, די. תפסיק לצחוק. אני מבקשת. בורח לי חצי חיוך ורני מרגיש כאילו הוא כבש את הירח. יאללה, תראי קצת שיניים. אני כבר לא זוכר איך הן נראות.

איזה מקום לתת לו?

ועכשיו זה ברור לי פתאום. רני שם. הוא תמיד יהיה שם, איכשהו. אלא אם הוא ימצא מישהי ויברח איתה לאוסטרליה וגם אז הוא יהיה שם. אני לא יודעת מה זה עושה לי בדיוק. הבפנים העמוק שלי עם סוג של חור. הרגשה חדה  שמה שנכון זה לחתוך עם רני ולהשאיר את העבר בעבר. כי אני לא יכולה וגם אסור לי ללכת אחורה. ורני זה אחורה. רני זה הכי אחורה. אני צריכה קדימה. אני צריכה חדש. יש בי חיים חדשים ואני צריכה לדאוג להם. אני צריכה להתבגר ומהר. צריכה להחליט עכשיו מה לעשות. צריכה להחליט איזה מקום אני נותנת לרני בחיים שלי ולהפסיק לזגזג בין התחושות הפנימיות שלי שנעות בין כעס עצום לאמפטיה גדולה. הרגשות האלה גומרים אותי.

איך עשיתי את זה. איך לא חשבתי. כבר הייתי כל כך קרובה. כבר העזתי ועשיתי. אפילו לרבנות שמעולם לא חשבתי שאגיע, הגעתי.  עשיתי. קיבלתי גט. גמרנו בטוב. ממש.

תקשיבו לי טוב

אל תיכנסו להיריון מהגרוש שלכן. תעשו לעצמכן טובה.  וסליחה אם אני לא מדייקת - "לט ביי-גונס בי ביי-גונס". בתרגום חופשי – תנו לדברים הלא נעימים להישאר בעבר. גם אם הם מחוברים למשהו שהיה, או עדיין, או יכולים להיות בו, גם דברים נעימים.

>> מתוך הבלוג של מילי- אלוהים יודע איך
צילומים:
http://www.flickr.com/photos/hafdis/
http://www.flickr.com/photos/the_luna/3429327094/sizes/o/in/photostream/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך