במוות אנחנו לבד

ליונל שרייבר, הסופרת שכתבה את "חייבים לדבר על קווין", חוזרת עם ספר נוקב חדש: ניסיתם להלחם פעם בחברת ביטוח? שפ נקר מנסה. אחרי הכל אשתו, גלניס, גוססת מגידול נדיר

10/01/2013
נתלי מון קבלו עדכונים מנתלי מון
  • RSS
»

ליונל שרייבר, סופרת אמריקאית שבמאמרי ביקורת מוגדרת כפרובוקטיבית ולוקחת סיכונים, חיה באנגליה, נדדה בין ניירובי, בנגקוק, בלפסט ואפילו ישראל, נשואה לנגן ג'אז ובלי ילדים. תודה. אם קראתם את "חייבים לדבר על קווין", ספרה מ-2003 שזכה בפרס אורנג' והזניק אותה לתודעה ושעסק ביחסים הקשים בין המספרת האם לבנה, אולי תבינו למה.

שני ספרים קודמים שלה תורגמו לעברית, אחד, "העולם שאחרי יום ההולדת", חמק מהרדאר של רוב הקוראים, השני הוא "חייבים לדבר על קווין" המדובר מאוד. לכן אולי יפתיע אתכם לגלות ששרייבר כתבה כבר אחד עשר ספרים ובימים אלה מתעד לצאת לאור ספרה השנים עשר.

אז מה לסופרת שבקושי תורגמה לעברית, העוסקת ב"נושאים שעומדים במרכז הדיון האמריקאי", כך לפי הביקורות בארצות הברית, ולנו, באמצע בהלת הבחירות שלנו? התשובה היא הכל. לפחות כל מה שחשוב.

"עד כאן" ספרה מ-2010, שבאנגלית בכלל נקרא "So much for that", עוסק במערכת הבריאות האמריקאית של בעלי הביטוח הציבורי. כן, נו, אלה שאובמה דאג להם ושמקריאה בספר מתברר שביטוח ציבורי זה אולי יותר טוב מכלום, אבל לא בהרבה. נו, כן, קצת כמו כאן.

יורה בחברות הביטוח

ניסיתם להלחם פעם בחברת ביטוח? שפ נקר מנסה. אחרי הכל אשתו, גלניס, גוססת מגידול נדיר והעובדה שעד שספרה לו על כך התכוון לעזוב את הכל ולנסוע לפמבה, גן עדן קטן ליד זנזיבר, איתה או בלעדיה, לא באמת משנה. הם זוג. ביחד. הרבה שנים. יש חברות. ערבות הדדית. ילד מתבגר מסוגר ועצבני וילדה מבוגרת יותר שלא מסוגלת להתמודד עם רגש.

שרייבר תוקפת את מערכת הבריאות האמריקאית בצורה דומה לצורה בה תקפה את תופעת הילדים היורים בבתי הספר – בישירות, בנחת, במבט צלול מאוד. לא פלא שבארה"ב הספר הצטיין בעיקר בביקורות ולא במכירות. האמריקאים לא ממש אוהבים לקבל את האמת בפרצוף.

צודקים. מי אוהב? אנחנו הישראלים בטח לא אוהבים שאומרים לנו את האמת. למשל שאם נזדקק לביטוח כנראה שנאלץ להלחם הרבה. שבעצם הביטוח שהמדינה מספקת לנו מכספי המיסים שלנו לא באמת מספיק ושגם אם נקנה ביטוח פרטי במיטב כספינו, הרי שבכלל לא מובטח לנו שמעבר להר הבירוקרטיה גם נקבל משהו, ומה עם אלה שאין להם? מתים במסדרון?

שפ לא מוכן שאשתו תמות במסדרון. הוא מסדר לה מוות מפואר בפמבה וגם במותה לא שוכח את ערכי הערבות ההדדית שמהדהדים חזק מאוד לאורך הסיפור כולו. הערבות שמתקיימת או לא בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין חברים. כמה קל להרפות ממנה וכמה קשה. הרי, אומרת לנו שרייבר, היא הדבר היחיד שמחזיק את המרקם של החברה המורכבת, המתפוררת שלנו יחד.

שרייבר מתייחסת לנושא מכל הכיוונים. מה מחזיק אותנו ביחד כחברה? כמשפחה? הכסף? כסף הוא נושא משמעותי בספר ומיוצג דרך דמותו של שפ נקר, אבל שרייבר מחזירה לו את משמעותו המקורית, כסף כאנרגיה מוחשית המיועדת ליצירת משהו ולא לאגירה לשם אגירה. גם שפ עצמו, המייצג את התפיסה הזאת, נאלץ להיזכר בכך מספר פעמים לאורך הסיפור, כי אצל שרייבר אין דמויות, רק אנשים.

הדיבור הישיר הנדיר על מוות

מה מחזיק אותנו ביחד כחברה? כמשפחה? ג'קסון, חברו הטוב ביותר של שפ, דמות שקל לאהוב וקל להתעצבן ממנה באותה נשימה, בעיקר כי לרובינו היא תזכיר את עצמינו במידה מסוימת, אם נעז להודות בכך, מבלה את רוב ימיו בפיתוח תיאוריות שתכליתן אחת – להפריד בין הפרזיטים והפתיים בחברה.

הפתיים, שהולכים בתלם, לפי החוקים, מאפשרים לפרזיטים להתקיים על חשבונם ואלה חוטפים כל מה שהם יכולים להשיג. נשמע מוכר? על מרקע הטלוויזיה שלנו הדיון הזה משתולל במלא עוזו ואף אחד לא בטוח היכן הוא יסתיים.

גם ג'קסון עצמו לא בטוח איפה הדיון הזה אמור להסתיים, מי הטובים ומי הרעים. לפעמים הוא חושב ככה ולפעמים אחרת. לפעמים, כמו כולנו, הוא מדבר כדי לשכוח שיש לו ילדה שחולה במחלה איומה. גם ג'קסון הוא "פרזיט" המשתמש בשירותי ביטוח הבריאות הציבורי כדי להשיג סעד לבתו, שידוע לו בוודאות שלא נותר לה זמן רב.

הדואליות הזאת חוזרת שוב ושוב, כי אצל שרייבר, כבר אמרנו, אין דמויות, רק אנשים אמיתיים ואנשים אמיתיים הם לא מקשה אחת ברורה ואחידה. פעם אנחנו חושבים ככה ופעם אחרת, נעים בין הנוחות והצרכים שלנו לבין הערכים. גם אלה שאמיתיים מאוד עבורנו.

שרייבר כותבת על הערבות ההדדית שמחזיקה משפחות וחברות ביחד, על התלות שלנו זה בזה בזמנים בהם יש לנו כחברה יותר ידע ויכולות מתמיד וגם יותר חוסר אונים ובורות ברמת הפרט, התלות במכשירים חשמליים, במחשבים, בחלקי גוף מסתוריים שלא חושבים עליהם והם בכל זאת עובדים. עד שהם מפסיקים לעבוד.

שרייבר מדברת על מוות. הפעם האחרונה שמישהו דיבר בצורה ישירה כל כך על מוות הייתה כנראה בפרק האחרון של העונה האחרונה של "עמוק באדמה". היא לא מתחסדת, היא מצחיקה ואכזרית וחושפת את מרכז העצבים של העולם המערבי, העובדה ש"אין פרוטוקול לאנשים חולים או גוססים", כי בחברה המערבית לא מדברים על מחלות ומוות.

מחלות ומוות מפרות את הערבות ההדדית ואת הציפיות שלנו זה מזה. מחלות ומוות מפוררות את המרקם המשפחתי, החברתי. שרייבר כמו הסופרת הגדולה שהיא, פותרת את זה בצורה אלגנטית ומרגשת שלא תגיד לכם כלום על החיים, הקיום ומה שאחרי. לא תצאו מסיום הספר עם תובנה גדולה על החיים והמוות וטוב שכך.

בסופו של דבר שרייבר מסכמת בסיפור חיים. סיפור החיים של גלניס הגוססת, של שפ שמאמץ כל כך לעשות את הדבר הנכון, של החברים, הבוסים, המשפחה, אהובה ובעייתית כאחד. בסופו של דבר אומרת שרייבר, אנחנו בנויים על ערבות הדדית בימי חיינו אבל במוות אנחנו לבד.

זה סיפור של בן אדם אחד, ייחודי, כמו שזה סיפור על משפחה, על חברה, על האמריקאים והאנגלים והבנגקוקים והפמבים ואפילו עלינו, הישראלים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה