בלי רגשות אשם

הוא היה מושלם, היא התפתלה מעונג תחת זרועותיו אבל לה לא היו שום תכניות רציניות לגביו

23/03/2017
white angel קבלו עדכונים מwhite
  • RSS

שאטרסטוק

האופניים נפלו שוב, הם קשורים למעקה אבל הם שוכבים שם על הקרקע, מושכים ביחד איתם את החוט גומי העבה שמחזיק בהם, והם מתנודדים כך מנהלים מלחמה מי ייכנע ראשון. אני חולפת לצדם כול בוקר כשאני הולכת לעבודה, שעת בוקר מוקדמת וכמעט דבר לא פתוח, למעט הקיוסק שבקצה הרחוב שפתוח 24/7 והמוכרת שנראית מנומנמת מאחורי הדלפק העמוס בשוקולדים הקטנים האלו עם העטיפות שאפשר לקחת לדרך, לאכול ואחר כך לאמלל את עצמך עם רגשות האשם.

עמדתי שתי דקות מול החנות, מתלבטת אם שווה לי את זה או לא.

לבסוף אני מחליטה ללכת, אם אני מתכוונת להכניס כמות מטורפת של קלוריות היום, לפחות אהיה צלולה מספיק כדי שאוכל להאשים את עצמי בהגינות על ערנות, וכרגע אני לא עונה על ההגדרה הזו.

ידיי בכיסים ואני ממשיכה ללכת, עוברת על פני המכוניות החונות, בקרוב אשמע אותן מניעות וכל אחת תצא לדרכה.

אני ממשיכה ללכת, החנות כבר פתוחה, אני לא צריכה להיכנס על מנת לדעת שמאט עומד שם בפנים. הוא מקדים, הוא תמיד מקדים. לפעמים בחמש דקות ולפעמים בעשר, אבל הוא מקדים, בניגוד אליי שמגיעה בדיוק בזמן ואף לפעמים דקה או שתיים באיחור.

לא הגעתי מוקדם כי אלו שעות שינה יקרות מפז, שהעדפתי להיות במיטה החמה בין שינה לערות מאשר להיות כאן.

מאט מברך אותי בחיוך ובברכה כשאני נכנסת פנימה, הוא כבר מתחיל להכין את המקום, ללקוחות שעוד יכנסו במהלך הבוקר העמוס שעומד לפנינו.

אין ספק שבעל הבית ידע היטב את השעות בהן תתופעל המאפייה היטב. קמנו בשעה מוקדמת כדי שבשבע, כשכולם ממהרים לעבודה או לבית הספר יוכלו להימשך על ידי הריח הנפלא שעמד באוויר ולהיכנס פנימה לקנות לעצמם מאפה חם ולהמשיך לצעוד.

זה לא היה בית קפה, הבעלים התעקש לשמור על כך שהמקום יראה כך, אבל בכל זאת מכונה עמדה בצד וסיפקה קפה בכוס קלקר לכל המעוניין בכך.

מאט דחף לתנור החם את המאפים ואני שפכתי דלי מים, הקפדנו על היגיינה במקום, והאמת שזה תרם גם להלך הרוח להיות חיובי יותר.

עבדנו כמכונה משומנת היטב, כל אחד ידע את עבודתו ועשינו זאת בזריזות ויעילות.

בעשרה לשבע החלו לדשדש פנימה הלקוחות הראשונים, ילדים צעירים שעדיין לבשו את הפיג'מה שלהם מתחת למעיל הגדול שלבשו, לרגליהם היו נעלי בית או כפכפים והם ביקשו מאפים שונים.

דמיינתי את אמם מנסה לארגן את ילדיה לעוד יום לימודים ואת עצמה לעוד יום עבודה, נתתי להם את מבוקשם בחיוך והם כשלו מחוץ לחנות, קיוויתי בכל לבי שהם הגיעו לביתם בשלום.

אני ומאט עבדנו בקצב, שולחים כל לקוח לדרכו.

בשעה שמונה וחצי הכמות החלה להידלדל וסוף סוף נשמנו לרווחה, הנה עוד בוקר אחד אבד, לקראת תשע החנות כבר הייתה כמעט ריקה, הגשתי למאט כוס קפה ומאפה והתיישבנו, לפנינו עוד יום עמוס, אבל אפשר להתענג על השקט כל עוד הוא בנמצא.

אני זוכרת את השעה המדויקת שבה הוא נכנס לחנות, הגבר עם החולצה השחורה והקצרה עם המכנס המשופשף. שערו השחור היה פרוע, ועיניו התכולות היו כים סוער, עורו היה בהיר ולסתו חזקה.

עיניו היו נעוצות בי ואני נגשתי על מנת לעזור, הוא דקלם את בקשתו אך עיניו לא נעו מפניי, אפילו לא על מנת לקרוא את התפריט, האם הוא בא לפה דרך קבע?

לא, אני חושבת שלא. אני מאמינה שהייתי זוכרת אותו. לא, אני בטוחה שהייתי זוכרת אותו, הוא נראה טוב, סליחה - הוא מושלם, להגיד שהוא נראה טוב זה עוול.

הגשתי לו בחיוך והוא הושיט לי את כרטיס האשראי, אך מבטו לא מש ממני, הרגשתי גם במבטו של מאט שקפץ בוודאי ממנו אלי כך הלוך וחזור, הרגשתי לא נעים תחת הבחינה המדוקדקת הזו.

לאחר שהוא חתם ויצא ראיתי פתק נוסף עם מספר טלפון והודעה קצרה "תתקשרי אליי".

זה גרם לי לחייך, הרגשתי נחשקת, וכמה אהבתי את התחושה הזו.

לא יכולתי לחכות כבר להקליד את מספר הפלאפון ולחייג, עצם המחשבה על כך גרמה לקצות אצבעותיי לעקצץ בחשק עז וגרם לתגובת שרשרת שבסופה מצאתי את עצמי כמהה לעוד מגבר שכמעט לא הכרתי.

את שעות הלחץ העברתי כשמחשבותיי מפליגות הרחק וזה הסיט את המיקוד וגרם לי לחייך ללא סיבה מספקת, אבל אני לא התלוננתי, מאט לעומת זאת ניסה להבין מה הבעיה איתי, הוא נראה מודאג וכועס גם יחד.אבל הכרתי הכל כך טוב שעבדתי אפילו כשראשי לא היה כאן. בסוף הוא נאנח בלית ברירה ונתן לעשות ככל העולה על רוחי.

"נתראה מחר" מאט אמר לעברי בחיוך והוא נועל את החנות, אני חייכתי לעברו, מניפה את ידי לשלום וצעדתי הביתה.

עוברת ליד אותם מקומות מוכרים, אבל הפעם תשומת הלב שלי נתונה למשהו אחר, אני מחליטה לחייג את המספר ולוחצת על המקש הירוק עד שצליל החיוג נשמע באוזני, בשני הוא כבר עונה לפלאפון.הקול שלו עמוק כפי ששמעתי בבוקר אבל יש גוון עייף בקולו ואני מתלבטת אם זה היה רעיון טוב. אבל אני התקשרתי והוא ענה אין טעם להצטער עכשיו.

"אמרת לי להתקשר" אני אומרת, סקרנית לדעת אם הוא בכלל זוכר או שנשכחתי מראשו ברגע שהוא יצא מהמאפיה.

קולו משתנה ברגע כאילו מתעורר לחיים "כן, הבחורה מהמאפיה, קלואי, נכון?".

אני מופתעת הוא אפילו יודע את השם שלי.

"התג שם שלך" הוא אמר כשצא הגבתי, כנראה גם מסוגל לקרוא מחשבות.

הוא הפתיע אותי, תפס אותי לא מוכנה, אבל אני אוהבת לשחק "יש עוד משהו שאתה יודע עליי, או שאתה עומד להציג את עצמך?".

הוא מכחכך בגרון, הפעם תורי לחייך בזחיחות והוא עונה "אני ברנדון ואם אפשר לשאול איפה את נמצאת כרגע?".

"אני בדרך הביתה"

"אני אבוא לאסוף אותך"

"תן לי חצי שעה" אני משיבה.

טוב נראה שיש לי דייט עוד חצי שעה, אני מהדקת את התיק ורצה, יש לי מעט מאוד זמן והרבה להספיק.

היד שלו זחלה במעלה הרגל שלי, זה קרה קצת יותר משעה מאז שיצאנו, אנחנו ברכב, פיו צמוד לשלי ואני לא יכולה לסרב. יש לו נשיקה מתוקה משהו, השפתיים שלו נעות עם שלי, לשונו נכנסת פנימה חוקרת בעדינות את פי ואני גונחת בשקט לפיו.
אני בהחלט רוצה עוד משפתיו, הוא מוביל בדרך בטוחה אבל מעט מתגרה.

ידיו עוברות במעלה רגלי עד לירכי, מלטפות בעדינות ועולות מעט מעט בכל פעם.
אני שולחת יד אחורה ומורידה את המושב, אני עושה סקס ברכב.
"אולי כדאי שנעלה אלי" הוא אומר ולפני ידו ממשיכה את המסע שלה הוא מנתק את ידו ממני ואני גונחת בתסכול, הוא מנשק לשפתיי נשיקה קצרה "בואי נעלה".
אני נותנת לו להוביל, ידו אוחזת בשלי בזמן שאנחנו עולים במעלית, אני כל כך רטובה ולהוטה שאני מעבירה את משקלי מרגל לרגל.
הדירה נפתחת ותוך שניות אנחנו כבר מתנשקים על הקיר, שפתיו על שלי ואנחנו מנסים להתקדם ובה בעת לא להתנתק זה מזה וזה די מסורבל.
לבסוף הוא דוחף אותי על המיטה ואני מושכת אותו איתי כשאני נופלת. הוא אוחז בחולצתי וידו גולשת מתחתיה, אצבעותיו הקרות על גופי החם, הוא מלטף בעדינות את בטני וממשיך במעלה בטני עד שהוא מגיע לחלק התחתון של החזייה, ידיו מלטפות מעליה, מתגרות גורמות לשדיי להזדקר בצורך, אני מרפה ממנו ומושכת את חולצתו לחשוף בפניי את חזהו הבנוי היטב.

הוא מסיר מעליי את החולצה וזורק אותה מעבר לכתפו ואני מקרבת אותו אליי שוב, שפתינו נצמדות שוב בתשוקה טהורה, המחשבות שחולפות בראשי ברגעים אלו ממש לא טהורות.
ידי עוברות על גופו, אם לא הייתי להוטה להיפטר מהבגדים ולקבל אותו לתוכי אולי הייתי מתרשמת מהשרירים המסותתים שלו, ידיי מלטפות אותו, עוברת על בטנו, על כתפיו וגבו ויורדות מטה לעבר הג'ינס שלו.

הידיים שלי מצמידות אותו יותר והוא גונח לתוך שפתינו, אני הודפת אותו מעט אחורה כדי לתת לאוויר לזרום אל גופי בחופשיות.
והוא מוצא את סגר החזייה שלי ומשחרר אותה ומושך אותה ממני, ומוסיף אותה לערמת הבגדים שנוצרה על הרצפה.
הוא בוהה בי ויש בי דחף לכסות את עצמי, אבל אני נראית טוב את זה אני יודעת בביטחון, "כל כך יפה" הוא אומר ועובר באצבעותיו על העור החשוף, אני מרגישה את הרטיבות היטב בין רגליי, כל גופי מעקצץ למגעו וזה מטריף אותי.

תמיד הגבתי לגברים ואהבתי את המגע שלהם אבל לא כמו הפעם, אני מרגישה שאני מתנודדת על מצוק ואני חצי לבושה, לעזאזל מה שהוא עושה לי.
הוא משחרר את התפס של החצאית שלי ומחליק אותה בין רגליי, שפתיו מנשקות את עורי, את צווארי ולבסוף מגיע לשדיי הם זקופות וכאובות מרוב צורך.
שפתיו לוהטות והוא חורך אותי עם כל נשיקה שהוא מניח, אני מתפתלת תחתיו, הוא מלקק ומוצץ את שפתיי ואני מרגישה התפוצצות בין רגליי "אלוהים, כן, אני צריכה אותך" אני מלמלת בנשימה קטועה.
הוא מרים את עיניו אליי ושלי נפגשות עם שלו, הוא מנשק אותי שוב וצליל של עונג מופק מפי, הוא יורד מטה שפתיו על בטני ובוא יורד עוד עד לקו העליון של התחתונים שלי.

אצבעותיו זוחלות מתחת ומגיעות לדגדגן שלי, משתהות שם ומתחילות לשפשף, בעיגולים קטנים ואיטיים ואני גונחת בצורך "עוד, תן לי עוד" אני זועקת.
אצבעותיו חודרות אליי ואני נצמדת אליו מנסה לגרום לו להניע את אצבעותיו מהר יותר.
"הו, כן, דמאט" אני מקלקלת כשאני לא מרגישה אותו בתוכי "פאקיג תחזיר את זה".
הוא רק מחייך, חיוך צופן סוד שאני מעוניינת להטיח אגרוף בפניו, אבל הוא רק נוטה קדימה ומנשק אותי, תוך שניות אני שוכחת הכל, ידי בתוך שערו ואני מקרבת אותו לנשיקה טרופה.
הוא מוריד מעלינו את אחרוני הבגדים וזורק אותם הצידה.

"הו, אלוהים" אני מתנשפת, הוא גדול ועבה והולך להיכנס אליי, הו לעזאזל.
הוא מוציא קונדום מאחת המגירות ומגלגל אותו על עצמו.
"אני צריכה את זה" אני נושפת ורגליי נפתחות, אני רוצה אותו בתוכי להרגיש אותו.
הוא חוזר אליי ואני אוחזת בחוזקה בכתפיו ומצמידה אותו אליי, כשגופי נוגע בשלו אני שומעת גניחה חרישית מצדו.
הוא נועץ בי את זקפתו ואני עוצמת את עיניי וגונחת ומתענגת לקבל אותו לתוכי, אני פותחת את עיניי כדי לראות אותו מביט בי בוחן את תגובתי ורק אז ממשיך, וזה כל כך טוב.
אני נמתחת מנסה להרגיש אותו יותר, הוא אוחז בירכיי מצמיד אותי יותר, ואני מרגישה אותו עמוק יותר, הוא נסוג וחוזר באטיות עד שאני מרגישה כאילו אני יוצאת מעורי, זה כל כך טוב.
"מהר יותר" אני מתחננת.
אני נושפת ומתנשפת כשהוא מאיץ את הקצב, עיניו נעוצות בי ואני מתפתלת תחת אחיזתו בי.
אני יוצאת מדעתי עד שלבסוף מגיע האורגזמה המיוחלת, הוא גומר יחד איתי והרגשה הזו נפלאה.
הוא נופל הצידה ויוצא ממני, זורק את הקונדום הצידה, אנחנו לא מדברים אני לא חושבת שאוכל גם עד שבסוף שנינו נמשכים לשינה עמוקה.

שעה מוקדמת, יותר מידי מוקדמת, אבל אני בכלל לא הייתי אמורה להישאר כאן, אני דפוקה מידי למערכת יחסים, את זה אני יודעת. הלוואי והייתי מסוגלת להחזיק באחת, אבל אני לא וזה לא חדש לי, לפחות אני לא מונעת מגופי את הצורך הפיזי לו הוא זקוק.
אני מעיפה מבט לעבר ברנדון, היה לי סקס מדהים איתו בלילה שעבר, אבל עליי להודות - בזה זה מסתכם. סקס. אני חייבת לחזור לחיים שלי, לבית שלי ולעבודה, אין זמן להתאבל על משהו שלעולם לא יהיה לו סיכוי, אני מתלבשת ויוצאת, חוזרת בחזרה לעולם המוכר שלי.

אני זוכרת את השעה המדויקת שבה הוא נכנס לחנות, הגבר עם החולצה השחורה והקצרה עם המכנס המשופשף, שערו השחור היה פרוע, ועיניו התכולות היו כים סוער, עורו היה בהיר ולסת חזקה, ברדנון נכנס שוב לחנות, הפעם בידו פרחים.
ואני פניתי אליו "אפשר לעזור?" אני שואלת.
"אני רוצה לבקש את סליחתך" הוא מושיט לי את הפרחים ואני לוקחת אותם מופתעת והוא ממשיך את דבריו "התחלנו לא נכון, אפשר לנסות שוב?".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה