“בלי החיג’אב הרגשתי בקו האש, לא מוגנת יותר”

במשך שלושה ימים התהלכה תנא ג’ואברה בעולם עם שיער חשוף: “בלי החיג’אב אני לא נראית ערביה, נסעתי ברכבת והתחלתי להרגיש שאם יהיה פיגוע אני גם אהיה חשופה אליו. הרגשתי איך אתן מרגישות יקירותיי”

06/08/2017
תנא ג'ואברה קבלו עדכונים מתנא
  • בדואר
  • RSS

אני מאמינה בהסתכלות נשית, בהזדהות ואמפתיה חסרת הבדלי דת, לאום, מוצא ועדה. אני מאמינה בבני אדם, בטבע הטוב של האדם.

פוקדות אותי מחשבות על החיג’אב לאחרונה. את החיג’אב שלי שמתי בכיתה ה’. אני סיפרתי כל חיי שזו הייתה בחירה, טוב במרחב דתי מוסלמי, מסורתי יש הגדרה אחרת לבחירה (כמו כל מרחב דתי אחר), אם לא הייתי שמה היו מכריחים אותי אבל אני הייתי ילדה קונפורמית וקיבלתי עלי את המנהג האיסלמי הזה. בעקבות ההתפתחות הפמיניסטית שלי, אני תוהה לגבי החיג’אב.

אני לא אוהבת את המחשבה שמה שגבר מרגיש או חווה בגוף שלו קשור באיך שאני לבושה. אני אוהבת לבוש צנוע ורוצה לחקור יותר את הציווי הדתי שמטיל על נשים ללבוש חיג’אב. אני חושבת שכל פסקי ההלכה שלנו והפרשניות למיניהם מושפעות מתפישות גבריות, לעיתים מדכאות ושצריך את כל זה לבחון מחדש בעיניים לא מפלות ויותר הגונות (זה דיון פנים איסלאמי-נשי שאני ממליצה לחבריי וחברותיי היהודים והיהודיות לא להיכנס אליו, ממש לא כדאי).

לפני שבועיים החלטתי שאני מורידה את החיג’אב ונשארת עם הבגדים הצנועים שלי. הורדתי אותו למשך שלושה ימים מלאים ואז הופעל עלי לחץ חברתי-דתי. אין לי מספיק כוחות נפשיות להתמודד עם כל אלה שהחזירו אותי אליו. מעבר ללחץ, החיג’אב הוא חלק מהזהות שלי ומאיך שהעולם תופש אותי – אני עוד מעט בת 30 ואני עם חיג’אב כבר 20 שנה.

תנא ג'ואברה

במהלך אותם שלושה ימים הלכתי בעולם, בפעם הראשונה בחיי, עם שער חשוף. אני אוהבת שיער קצר ויש לי שיער קצר מאוד, זו תסרוקת לא אופיינית לנשים ערביות ובלי החיג’אב אני לא נראית ערביה. באותם ימים השתמשתי בתחבורה הציבורית, נסעתי ברכבת ובאחד מן הימים התחלתי להרגיש חרדה, התחלתי להרגיש שאפשר לפגוע בי ושאם יהיה פיגוע אני גם אהיה חשופה אליו. כערבים (חלקנו הגדול), בארץ אנחנו לא חווים את הפחד הזה או מדחיקים אותו.

אנחנו מבינים שמי שבא לפגוע לא בא לפגוע בנו וזה מפחית לנו חלק מהחרדה שמתלווה לעצם הולדתנו בארץ הזו (יש לנו חרדות אחרות, זה לסטטוס אחר). הרגשתי לראשונה שאני בטווח האש ואני לא מוגנת יותר כי אני לא נראית ערביה. הרגשתי איך אתן מרגישות יקירותיי וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששהרגשתי ככה. הרגשתי עצב על כך שאתן מרגישות ככה רוב הזמן ובמיוחד בתקופות מתוחות אתן לא יודעות למפות מתי תפגעו או איך. אני מבינה היום יותר את החוויה של להיות יהודיה ולנסע בתחבורה ציבורית ואני עצובה שגברי הפוליטיקה ממשיכים בדרכי מלחמה ושחיתות וממשיכים להקריב אותנו בדרך ולהרחיק ולפלג אותנו עוד ועוד.

לי אין פתרון, חוץ מההמלצה לשלב יותר נשים בפוליטיקה. אני לא מתעלמת מכל האספקטים של המצב הפוליטי שאנחנו שרויים בו, אני כואבת את כאב כל מי שכואב לו, חושבת על הנשים, הילדים, הזקנים והגברים שיש בעזה כל יום ועל המצוקה ההומניטרית. אני חושבת גם על העובדה שעזה לא תהיה כשירה לחיי בני אדם תוך שלוש שנים ולמרות זאת, זה לא מונע ממני להזדהות עם נשים יהודיות, שחוות חרדה מפני פיגועים. אני חושבת שאם מבינים את החוויות, האחת של האחרת, זה יוביל אותנו למקום אחר.

אני מצרפת תמונה עם חיג’אב. אני ממש לא מבואסת שחזרתי ללבוש אותו, אני אוהבת את קבוצת ההשתייכות שלי ואני מרגישה שאני מייצגת את הציבור שאני באה ממנו יותר טוב עם חיג’אב והנה תמונה יפה.

** הכותבת היא תנא ג’ואברה והפוסט עלה במקור בדף הפייסבוק שלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה