במקלדות שלופות

גל החקיקה של הקואליציה לא השאיר את הבלוגוספירה אדישה, במיוחד לא את בלוגרי האקטואליה. קבלו הצצה לאותם בלוגים ולתגובות שלהם בשבוע האחרון

27/11/2011
עידו קינן קבלו עדכונים מעידו
  • RSS
» מתוך ההפגנה נגד החוקים החדשים. צילום: עידו קינן

"השנה היא 2014, והשמאל עולה לשלטון במפתיע. כך ייראו פעולות התגמול של הקואליציה החדשה: חקיקה נקמנית ודרקונית נגד הימין", כתב נדב איל במעריב בתגובה למה שהוא, ולא רק הוא, תופס כגל חקיקה ופעולה ימני דורסני של הקואליציה, ולא רק שלה. רשימה חלקית: שינויים בוועדה שממנה שופטים ובכללי מינוי נשיא בית המשפט העליון, ניסיון להעביר את הטלוויזיה החינוכית ממשרד החינוך למשרד ראש הממשלה, החמרת חוק לשון הרע שתגדיל את הפיצוי ללא הוכחת נזק ותחייב פרסום תגובה מלאה של נשוא הפרסום, ייבוש תקציבי עמותות שמגיעים מממשלות זרות ודחיית בקשת ערוץ 10 לעיכוב החזרת חובותיו למדינה.

מהצד השני, יש מי שמזכירים שהקואליציה בסך הכל פועלת באופן לגיטימי בכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותה לממש את המדיניות שלה; יש שאומרים שהשמאל עשה בדיוק אותו דבר כשהוא היה בשלטון (ויעשה כששוב יהיה), ושלימין יש הזכות לתקן את הראוי בעיניו לתיקון; ויש שלא מסתירים את ההנאה שלהם מלראות את יריביהם הפוליטיים יוצאים מדעתם ונכנסים למגננה. הנה כמה התייחסויות לנושא בבלוגוספירה.

"עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית"

רביב דרוקר, הכתב מעורר המחלוקת של חדשות 10, כותב בלוג ב"נענע10", שבו הוא משתף את הקוראים בהרחבות לסיפורים שפרסם בערוץ, ונותן להם הצצה לא שכיחה למטבח שבו מתבשלות החדשות.

בפוסט האחרון שלו הוא סיפר על נסיונות לטרפד תחקיר שהוא ומיקי רוזנטל עורכים על מונופול המלט "נשר", שכוללים בין השאר איום להגיש נגדו תביעת דיבה בבריטניה, שנוחה יותר לתובעי דיבה מאשר ישראל. משם זה התחבר באופן טבעי לנסיון לשנות את חוק לשון הרע אצלנו. דרוקר מתנגד ומסביר: "דבר אחד ברור - התיקונים שמוצעים עכשיו בכנסת לא מנסים לשפר את עבודת התקשורת וגם לא חושבים על חופש הביטוי. אלו הצעות אמוציונאליות של אנשים, שכנראה נשבעו לנקום בתקשורת על עוול שנעשה להם. אין דרך אחרת להבין את הטמטום הזה".

נעמה כרמי, ד"ר לפילוסופיה, שמרבה לעסוק בזכויות אדם ודמוקרטיה, פעלה בארגוני זכויות אדם שביניהם "האגודה לזכויות האזרח" וחברה כיום במועצה הציבורית להגנת הפרטיות ובנשיאות מועצת העיתונות, לא מרוצה מהאנשים שמוכנים להרים ידיים, לקחת את הרגליים וללכת כי קשה להם. "אז הנה עולה, אולי לא פלא, גם גל של חצי בדיחות על זה שמה שנשאר לעשות זה לקום וללכת. "החברים שלי שואלים אותי למה אני עדיין כאן [...] שותפות גורל. במלה אחרת אפשר לקרוא לזה סולידריות. ואותי מטריד, איך זה שרק כמה חודשים אחרי שהם יצאו לרחוב בשם המִלה הזאת, אנשים הופכים אותה לקליפה ריקה כשהם מצהירים, ולו בבדיחות הדעת או בחציה, שלא נשאר מה שיחזיק אותם פה. מה עם אותם אנשים רבים שלא יכולים להרשות זאת לעצמם? יחד אִתם, מחוסרי הברירה, תישאר מאחור גם סיסמת הסולידריות; והסולידריות עם אלה שאין להם לאן ללכת. זה מה שמחזיק אותי פה".

עקיבא ביגמן כותב את הבלוג "אידיוטים שימושיים", ביטוי המיוחס ללנין, שמתאר את אנשי המערב שתמכו בשלטון הקומוניסטי בברית המועצות. הבלוג הוא "פרויקט לאומי לתיעוד, ניטור וניתוח תופעה של אינטלקטואלים מקומיים הפועלים למימושן של אידיאולוגיות טוטאליטריות זרות". ביגמן חושש מפגיעתו של התיקון לחוק לשון הרע בעיתונות. הוא משווה בין המשפטיזציה של הצבא - ייעוץ משפטי שמקבל קדימות על צרכים מבצעיים - למשפטיזציה הצפויה של התקשורת. "כשעל מקלדתו של העיתונאי יאיים באופן קבוע תג מחיר של 600 אלף ש"ח, הוא ידאג להושיב לידו פרקליט צמוד שישמור לו על האחוריים בזמן שהוא, הכלב, מנסה לשמור על הדמוקרטיה. נכון, גם היום מחזיקים העיתונים ייעוץ משפטי, אבל ככל שהסיכון יעלה, יגבר כוחו במערכת. כתוצאה מכך נתחיל לראות במערכות העיתונים דמויות צללים מוזרות, שמנהלות למעשה את סדר היום העיתונאי. ברשימת הקרדיטים שבעמוד הפנימי, שורה אחת מעל הטייטל 'עורך', אפשר יהיה להוסיף כלאחר כבוד גם 'יועמ"ש".

זאב גלילי הוא עיתונאי לשעבר (ידיעות אחרונות, מקור ראשון ועוד), שלימד תקשורת ופילוסופיה באקדמיה וכתב ספרי ילדים. גם הוא חושש מחוק לשון הרע, אבל דואג פחות לתקשורת הממוסדת ויותר לזו העצמאית שמתפתחת באינטרנט. "הנזקים העיקריים ייגרמו לא רק ל'מקור ראשון' – הקול הבודד של הציבור הלאומי בתקשורת – אלא בעיקר למה שהולך ומתפתח כאלטרנטיבה חופשית לעיתונות הממסדית - הבלוגוספירה. בארצות הברית כבר הפכו הבלוגים הגדולים לבעלי כוח משיכה ומקורות אינפורמציה שאינם נופלים מאלה של העיתונים המסורתיים הגדולים. בישראל העיתונות האינטרנטית החופשית נמצאת בשלב של התפתחות. שום בלוגר קטן לא יוכל לעמוד מול תביעה של מי שרואה עצמו נפגע לפי חוק לשון הרע.

דבורית שרגל, עיתונאית ותיקה שעוסקת כיום בביקורת התקשורת בבלוגה רב-השנים "ולווט אנדרגראונד", סבורה ששינוי חוק לשון הרע לא ישנה דבר, לא אצל העיתונאים ולא אצל המסוקרים: "צעקת התקשורת מיותרת. [...] לעניות דעתי הבלתי קובעת לא יחול שינוי דרמטי, לא יגדל מספר התביעות והשופטים לא יקבעו את סכום המקסימום. נוסח החוק הוא "לא יעלה על", משמע, יכול להיות הרבה פחות. בקיצור, להירגע. אני משוכנעת שדבר לא ישתנה בעבודת העיתונאים. מי שלא הקפיד בעבודתו עד היום, לא יתחיל מהיום, ולהפך. [...] כשלעצמי אני לא חוששת. מבחינתי דין 30 אלף שקל ודין 300 אלף שקל – זהה. אין לי סכום זה וגם לא זה. ולפיכך, לא אשנה מהתנהלותי מאומה".

דובי קננגיסר הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת טורונטו, שחזר לאחרונה לישראל, וממקימי כתב העת המקוון לענייני אקטואליה, פוליטיקה ותרבות "האייל הקורא". קננגיסר קורא לא ליפול לספין שמתייג את חוק לשון הרע כ"ימני" ו"אנטי-שמאלני", ובכך הופך אותו לבעיה של "השמאלנים". "איך זה שבכל הדיון סביב החוק הזה הסכמנו בכלל שהנושא הוא פוליטי? עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית. כשאני, כצרכן, כותב פוסט שלילי על בית עסק, ובכך מסתכן בתביעת דיבה ובתשלום של אלוהים יודע כמה מאות אלפי שקלים – זו פגיעה חמורה ביכולת שלנו להשיג הישגים כמו אלו של מחאת הקוטג'. תחשבו מה היה קורה אם תנובה הייתה תובעת את מארגני החרם בתביעת דיבה. תחשבו מה היו סיכוייה של ההתארגנות הבאה להתגבש. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו בכלל רוצים לפעול פומבית כנגד החוק הזה. לא להגיד למה הוא רע לנו, אלא למה הוא רע להם, אלו שכרגע לא מעניין אותם כל הסיפור הזה, ומאמינים, באמת ובתמים, שכל עוד אתה לא מוציא את דיבתו של איש רעה, אין לך ממה לדאוג. אלו שמאמינים שהם לא הוציאו דיבה כנגד איש — אבל קריאה מרפרפת של עמוד הפייסבוק שלהם תעלה אינספור הערות שיכולות להפוך לתביעות דיבה כנגדם".

לקריאה נוספת:

●        גל אמיר בבלוג המשפטי "הטרקלין": "הפסול הוא אינו בכל דבר חקיקה בנפרד. [...] הבעיה נעוצה בהשפעה המצטברת של החוקים האלו".

●       הלל גרשוני בבלוג "בלוגרשוני": "מדובר בהיסטריה מוגזמת, שמלובה כנראה בכוונה תחילה על ידי גורמים בתקשורת שנוח להם להיראות כאילו הם רדופים. ממש הקוזאק שמישהו חותך לו את קצה החרב".

●       יוסי גורביץ בבלוג "החברים של ג'ורג'": "לא במקרה, רוצה נתניהו להכניס את ארגוני זכויות האדם למצב אי הוודאות הזה. אולי, מי יודע, הם יצנזרו את עצמם. אולי הם יתחילו לחשוב שוב על כל מילה שהם כותבים. אולי נוריד את המשפט הקשה".

●       יובל דרור בבלוג "מאבד תמלילים": "נתניהו מסוכן לישראל כיוון שהוא חי ופורח כאשר קבוצות שונות בעם נאבקות בקבוצות אחרות".

●       דן אבי-יצחק בבלוג "עו"ד דן אבי-יצחק משוחח על הכל": "אין גבול למידת אי ידיעת הדין, שלא לומר בורות, מצד אחד, ולמידת הדמגוגיה, מצד שני, שתי מידות בהן לוקים המתווכחים משני עברי המתרס, הן מציעי התיקון ומצדדיהם והן המתנגדים מקרב אנשי התקשורת והנוהים אחריהם".

●       חיים הר-זהב בבלוג "ה(.)חיים": "הקווים ברורים, בסך הכל. זה קרב בין הליברלים לניאו-שמרנים. בין ישראל לבין ישראל היום".

●       שירה גלזרמן בבלוג "בזכות המבוכה ובגנות הטיח": "כבוד השר ליברמן - הבוקר קראתי שוב שהעמותה שאני מתנדבת בה, רופאים לזכויות אדם, היא חלק מאותם 'ארגונים ועמותות שמנסים לפגוע בישראל בדרכים לא לגיטימיות'".

●       יהונתן קלינגר כותב ב"Intellect or Insanity": "זה לא הסכום, מפגרים, זו ההשתקה".

לבלוג של עידו קינן

>> לכל הפוסטים במסגרת מחאת הבלוגרים

הצטרפו למחאת הבלוגרים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • הודעה לעיתונות : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן 29/11/2011

    [...] כתבתי טור ל”סלונה” על תגובות של בלוגרים לחוק לשון הרע. זה לא פוסט, לא כתבתי [...]

בחזרה למעלה