ביקורת סרט: ''פוקסטרוט''

הסרט "פוקסטרוט" בראש ובראשונה עוסק ברגש. בכאב שהולך ומתפתל לאורך הגוף אצל גיבוריו וצופיו בו זמנית ואולי זו גדולתו של הבמאי, שמואל מעוז (לבנון), להצליח לגרום לנו כבר מהשוט הראשון, להיכנס ללב הסרט

27/09/2017
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • בדואר
  • RSS

''פוקסטרוט'', נציגנו הישראלי לאוסקר, היא יצירה שאינה נבהלת למילים ואולי לכן גם מעוררת את החשש הנורא מכל, כמו פצצה והאפקט שמגיע אחריה. את הפרומו לסרט המדובר של השנה, זוכה שמונת פרסי אופיר, סיפקה שרת התרבות מירי רגב, כשהתבטאה נגדו בלי לצפות בו. בכך דיגמנה, הגברת הראשונה של התרבות הממוסדת, את המושג, לטייח.

רגב מצאה פגם בסרט, בשל חתרנות, אמירה פוליטית וטענה כי הוא מוציא את דיבת ישראל רעה. השקפה זו יכולה להתעורר, רק אם דנים את הסרט בשיקוף מציאותי, כמו ריאלטי, ומנתקים אותו קליל מכל מכלול האלמנטים האמנותיים שבו. אם אכן בוחרים לעשות זאת, מוציאים אותו מכל הקשר ואז האחריות והמניפולציות על מה שנאמר בו, נלקחות מהיוצר. כך או כך, יש בזה אקט אלים, שחוטא בראש ובראשונה ליצירה עצמה.

ליאור אשכנזי פוקסטרוט

ובשורה התחתונה, רגע לפני שנדבר למה פוקסטרוט שווה צפייה, אני קוראת לכם לעזוב את הפוליטיקה בצד, להתעלם מרגב, וללכת לצפות ביצירת אמנות. עם הלב, לא עם מס שפתיים, עם יושר אינטלקטואלי ופתיחות, ולא עם בורות ושיפוטיות. אם אכן תבחרו לעשות זאת, תיווכחו שגם אם קיימים בסרט ייצוגים ביקורתיים, כטענתה, כאלה או אחרים על צה"ל, אין אינם אלא בטלים בשישים.

פוקסטרוט בראש ובראשונה עוסק ברגש. בכאב שהולך ומתפתל לאורך הגוף. אצל גיבוריו וצופיו בו זמנית. ואולי זו גדולתו של הבמאי, שמואל מעוז (לבנון), להצליח לגרום לנו כבר מהשוט הראשון, להיכנס ללב הסרט, לנפתולי הגורל, לצחוק הגורל, לאובדן. והכל בנשימה אחת. בקצב מדויק, של צלילים, מבטים, פאוזות, מעברים. הכל גורם לנו להישאב מהר מאוד פנימה, להרגיש את הגיבורים פועלים, פחות מהראש ויותר מהפופיק, פחות מהפה ויותר מהלב. זה קסום, זה קצבי, זה פרוע וזה אכן, ריקוד.

פוקסטרוט

ולמרות, שיש בזה גם בו זמנית, משהו מעיק, חרדתי ולא ידוע, פחד לאבד שליטה כמו אחרי אובדן חושים, הוא גורם לך להיות מרותק אליו. הוא מכבד אותך כצופה בכל רטט ורטט, מוסיקאלי או טקסטואלי. ועם נצרף לזה את מכלול הצבעים שנבחרו בקפידה בכל פריים ופריים, הן דרך הארט והן דרך התלבושות והתאורה, נמצא ביטוי אמנותי שהוא מעבר לסרט, מעבר לליריות, נמצא אמנות ממשית, שוטים שמוצגים לראווה, בתערוכה של מילים כמו ממחברת סקיצות מעוררות השראה, של במאי ממולח ורב מיומנויות.

הסרט שמתמודד עם שכול, נפתח בטרגדיה משפחתית כאשר משפחת פלדמן, מקבלת מצה"ל את בשורת איוב. דפנה האם (שרה אדלר) מתמוטטת. האב, מיכאל (ליאור אשכנזי) מאבד שליטה בין כוס מים אחת לשנייה. ההתמודדות עם השכול היא כמובן אישית, אך מעוז מצביע גם על האופן הלאומי, ממסדי של השכול ועל האירוניה ההיסטורית, כאשר בסופן של טרגדיות לאומיות, האלצהיימר קובר הכל.

פוקסטרוט

צה"ל "מטייח" כבר במערכה הראשונה, את הטעות הראשונה שלו. אבל בעוד האירוניה פוערת את הדרמה, במעין אקסטראפוזיציה, וירטואוזית למדי, אנו עוברים לסיפורו של הבן יונתן (יונתן שיראי). הבן שמוצב במחסום "פוקסטרוט" עם שלושה חיילים נוספים, חווה את ההוויה של פריט אנושי, הנשכח בשממת היקום. הארבעה, מנותקים ממגע אנושי, מנותקים מעצמם, מנותקים מההבנה המוסרית למה שנדרש מהם לעשות: לשמור במחסום. כוח ההרגל, הוא הכוח ההרסני והמסוכן מכל ואכן, הטרגדיה השנייה, מגיעה ממחסום הלב, עד לטעות הגורלית והמרה. גם כאן צה"ל "מטייח" הפעם את טעות האנוש של חייליו.

אבל בגורל, כמו בגורל, קיים שכר ועונש. הבמאי מודע למרכיבים האותנטיים של החיים והוא שוזר אותם בדיוק מעורר השתאות. כאשר הטעות הראשונה של צה"ל "מתוקנת" בנסיבות חסרות שליטה על החיים. עד לחלקו האחרון של הסרט, האיזון האנושי נשמר ברביעיות (שני הורים ושני ילדים, 4 חיילים, 4 בליינים פלשתינים במכונית) בחלקו האחרון של הסרט, אנחנו נמצאים עם השלושה, עם השורדים בקרב, שכל מה שנותר להם זה ריקוד החיים.

פוקסטרוט

על אף נשגבות האמירה, חולשתו של הסרט טמון דווקא בשליש האחרון בו. כאשר הניסיון להתל בנו שוב ושוב, לעיתים דרך הבניית דיאלוגים מורכבים בין ההורים, מצמיא מידי, מייבש מידי. גם הניסיון לערבב את תפיסות המציאות, מתוך סקיצות ואיורים, מהמחברת של הבן, יונתן, מרגיש כמו ניסיון עודף. זה אמנם לא גורע, אך גם לא מוסיף. מפצה על כך במידת מה, כוחה של התמונה הסוגרת. זו המביאה סוף חכם, שמעיד על מורכבות ועל האירוניה הכפולה, בה משרתים לעיתים, חיילי החיים.

הטריילר:

 כוכבים: 4 זו ללא ספק יצירת אמנות.

מרלנה: עובר! דמויות הנשים היהודיות והערביות, מעניינות בשלל המבעים שהן מביאות עמן למסך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה